חידושי מהרא"ל על שחיטה וטריפות נט

(ג) או תורבץ הושט שניקב נבילה, הנה הש"ך האריך לתמוה על המחבר על אשר פסק בתורבץ דהוי נבילה שלא מצאנו כן בשום מקום, ובש"ס ובפוסקים משמע דטריפה לחומרא הוי וכוונתו דמסיק בש"ס דלא מקום שחיטה הוא ונראה דהנה בפלתי הקשה אהא דפריך הש"ס בפרק השוחט אמתני' דנפסלה בשחיטה היא נבילה ממתני' דפא"ט דחשיב נקיבת הושט בטריפות ומאי קשיא דילמא הא דחשיב נקובת הושט ר"ל תורבץ הושט דנמי במשהו ומ"מ אינו רק טריפה ותירץ בדוחק דפריך לשמואל דס"ל דתורבץ ברובו וזה דוחק דהא רבא סבר דבמשהו ואף על פי כן תירץ תירוץ אחר מדוחק ול"ל לדחוקי במאי דלק"מ לדידי' והל"ל לדשמואל מפרש הכי גם לא יתכן שיסברו כולהו אמוראי כר' יוחנן ור"ל שתירצו בענין אחר דסבר כשמואל והוי לי' לתלמודא לאדכורי להו בפלוגתא דרב ושמואל בתורבץ, ולכן נראה דלא ברור לן דבתורבץ אינו מקום שחיטה מטעם שיתבאר בש"ס, דהנה בש"ס פא"ט דמ"ג גרסינן תורבץ הושט אמר רב במשהו ושמואל אמר ברובו ומפרש רב יהודא דרב סובר מקום שחיטה הוא ושמואל סבר לאו מקום שחיטה הוא ואמרינן תו התם דהאי תורא דאתחיל בתורבץ הושט וגמר בושט וטרפי' רבא אמר רמינא עליה חומרא דרב וחומרא דשמואל חומרא דרב דסבר במשהו והא מקום שחיטה הוא כשמואל דאמר לאו מקום שחיטה ומסקינן דכי אתא רמי בר יחזקאל אמר לא תציתו להני כללי דכייל יהודא אחי משמי' דרב הכי אמר רב ושט נתנו חכמים שיעור מכלל דתורבץ ושט לאו מקום שחיטה הוא ולכן כולה כרב עביד דאע"פ שאינו מקום שחיטה מ"מ הוא במשהו, ויש להבין בש"ס דלפי מאי דאידחי מילתא דרב יהודא דלאו מקום שחיטה, וכבר החליט רב יהודא הסברא שאם אינו מקום שחיטה אינו במשהו א"כ למסקנא דלרב לאו מקום שחיטה הוא דילמא באמת נדחו דברי רב יהודא גם במה שאמר דבתורבץ במשהו י"ל בפשוט דודאי אינו צודק שנאמר דרב יהודא שאמר במשהו עינה מלבו לאמרו בשם רב אף שלא אמרו, ונראה דודאי רב יהודא שמע מרב דבתורבץ הוא במשהו לא יותר והוא בא מסברתו לתת טעם לדברי רב וסובר שזה תלוי' אם הוא מקום שחיטה. וע"ז בא רמי בר יחזקאל לומר שכלל זה אינו והביא ראי' מדברי רב שסובר שאינו מקום שחיטה ואעפ"כ אמר דבמשהו וכ"מ הלשון דרמי ב"י לא אמר רק שהכלל אינו אבל הדין אמת דהוא במשהו כמו שאמר ר"י משמו, ועדיין יש להבין האיך נעלם מרב יהודא הך דושט נתנו חכמים שיעור שאמרו רב ודוחק לומר שהוא לא שמע זה ויתכן יותר שגם רב יהודא ידע זה אלא שהמה מחולקים בפי' דברי רב, דהנה התוס' כתבו מדקא' ולא נתנו לא בעי למימר דנתנו בו שיעור למטה דמדלא פירש דבריו משמע בין למעלה ובין למטה עכ"ל והכרח זה אינו מוכרח כל כך, ובודאי אם נאמר כסברת ר"י דתליא אם הוא מקום שחיטה בשביל הכרח קל כזה אין לדחות סברא ברורה, ואפשר שגם רב יהודה הי' יודע מאמר רב, ומ"מ לא דחו סברתו הנראית בעין שהיא ברורה מפני דקדוק זה, אך לרמב"י שחולק על רב יהודא הביא סעד לדבריו ולא נראה לו לדחות דקדוק זה מסברת ר"י ולכן חולק עליו, וא"כ אין הכרח כלל דברי מי אמרו ודו"ק, והנה התוס' הקשו שם למסקנא דכולי כרב עביד היאך אמר רמינא עלי' חומרי דרב וחומרי דשמואל ותירצו דזה לפי מה דס"ד וזה דוחק בפשט דברי התלמוד שרבא גופי' אמר כן כדגרסינן התם אמר רבא רמינא כו' ויותר נכון לומר כפי מ"ש שיש כאן שני סברות במאמר רב שאמר במשהו האחת היא סברת רב יהודא שמקום שחיטה הוא והאחת הוא סברת רמי בר"י שאין הדברים תלוי' בזה שבמשהו טריפה, ומ"מ לאו מקום שחיטה הוא וכך הוא הפירוש בש"ס דזה ודאי אי אמרינן דשיעורו ברוב ודאי אינו מקום שחיטה שבזה לא כדת הי' דברי רב יהודא, ולכן תפס רבא חומרא ברורה מכל א' שרב אמר בבירו' שנקיבתו במשהו כמ"ש ושמואל אמר בבירור שאינו מקום שחיטה מדאמר ברובו ולכן אמר רמינא עלי' חומרא דרב דהוא במשהו דהלכה כרב באיסורי נגד שמואל, וא"ת הרי אומר רב יהודא במקום שחיטה והלכתא כרב בזה אני תופס חומרא דשמואל שלדידי' ודאי אינו מקום שחיטה, ומ"מ י"ל דהלכה כרב שגם רבי יהודא סובר בזה כסברת רמי בר"י ולכן לא מפרש בש"ס גם ההיפוך ושמואל אמר ברובו דהלכה ודאי כרב דבמשהו אלא שמסופק לו טעמו של רב ובצירוף דעת שמואל שאמר כן בפירש ודאי יש להחמיר ומה שאמר רב טבות כולה כרב עביד ר"ל ג"כ אל הדרך שכתבנו שאין זה כתופסת בחומרי שניהם כי לפי דעת רמי בר יחזקאל עביד לגמרי כרב אלא שמסופק לו אי הלכה כרמי ב"י או כרב יהודא, לכן תפס חומרא ברורה מכל אחד כמ"ש ואין זה תופס בחומרי שניהם ולזה גם לא אמרו בגמרא גם ההיפך כשמואל שאמר לאו מקום שחיט' הוא והוא אמר מקום שחיטה הוא והיינו רב א"ו דרבא עצמו אמר הדברים אילו, ולכן כוונתו אף אם אינו מקום שחיטה אפשר שיהי' במשהו ודברי הגמרא מזוקקים וברורים לפמ"ש ודו"ק, ועל דרך זה תתישב גם כן קושי' התוס' שהקשה למה לא משני רבא כשמואל עביד בהיגריס שליש ע"ש, ולפ"ז ניחא דכיון דרבא גופי' אמר רמינא עלי' תרי חומרי דמקום שחיטה הוא וזה לא שייך בהיגריס, והתוס' נמשכו לשיטתם שאין זה ממאמר רבא כמ"ש לעיל ודו"ק, ולפ"ז מיושב גם כן קושי' הפלתי למה לא משני דקאי על תורבץ הושט. די"ל דהקושיא הוא על רב יהודא דאמר מקום שחיטה הוא ג"כ נבילה, ורבא הוכרח לתרץ לפי שיטתו שהוא מסופק אם מקום שחיטה הוא ולפשוט ממתני' ור"י ור"ל צ"ל דס"ל חדא מתרתי או דס"ל דההוא ברובו או דס"ל דמקום שחיטה ואין ההכרח מדבריהם. ומעתה גם דברי המחבר ברורים, דכיון דמוכרח בגמרא דמספקי' לי' לרבא אם מקום שחיטה או לאו מקום שחיטה הוא ומספיקא פסק לחומרא דהוי נבילה דהוא איסור חמור מטריפה ונפ"מ למי שאחזו בולמס שמאכילין אותו הקל תחילה, וכן למי שאנסוהו לאכול או נבילה או טריפה והוא סכנות נפשות שאין ספק שיאכל הקל תחילה וכה"ג ודברי המחבר יש להם פנים בהלכה ולחומרא יש לחוש לדבריו, אמנם האחרונים כתבו נ"מ בהיפוך שהנבילה קלה מן הטריפה ואחת הוא בביצת נבילה שאין רק מדרבנן כדלקמן ס' פ"ו וביצת טריפה הוא מן התורה, עוד כתבו דיש נפקותא לענין אותו ואת בנו כדלקמן ס' ט"ו וזהו לנפקותא מכוונת אך הנפקותא הראשונה בביצת נבילה שהתירו בו הספק ונמשכו אחר הטורי זהב אני תמה עליהם דהא הטעם של ביצת טריפה דהיא אסורה כמבואר פא"ט דף נ"ח דאגודא כגופי' דמיא והיא וביצתה נטרפה אלא שיש הבדל בין ביצת נבילה שכיון שכמוה נמכרת בשוק לאו כגופי' הוא, ולכן אינו אסור רק מדרבנן גזירה אטו ביצת טריפה כמ"ש התוס' אבל בטריפה אע"פ שגמרה אח"כ מ"מ כיון שכבר נטרפה בהיותו אגוד בגופו ונגמרה אח"כ באיסור ונתגדלה אח"כ באיסור כמבואר בש"ס להדיא ושוין בביצת טריפה שאסורה מוכח שנגמרה באיסור והשתא מאי חילוק יש בין ביצת נבילה לטריפה דמהיכא תיתי יגרע מה שהוא נבילה, וא"כ אף בנקובת הושט שייך האי טעמא דכיון שיכולה לחיות יב"ח נגמרה ג"כ באיסור וזה ברור, וגם נקיבת הושט אינה נבילה מחיים רק לאחר שחיטה, ופשיטא שתוכל לגמר באיסור כמו שאר טריפות כמ"ש הש"ך סק"ד ומה בכך שאחר שתשחט היא נבילה והגע בעצמך בשאר טריפות אם ימות העוף וכי יותר הביצה הרי מ"מ נגמרה באיסור, ולכן ברור דאסור מן התורה ואין בו ספק, והט"ז נראה שלא כ"כ רק אנשברה מפרקת ורוב בשר עמו שאינו יכולה לחיות כלל והיא נבילה מחיים, ובודאי אי אפשר לו לגדלה הביצה, ולכן כיון שנתנבלה והביצה כבר נגמרה מותר, מיהו גם זה יש לדחות ואין להאריך יותר כי אין כאן מקומו, אבל בזה נראה ברור דאסור מן התורה וכן עיקר

(ד) אבל אם יש לחוש שע"י קוץ ניקב כו' משמע אפילו אין ידוע בבירור שניקב ע"י קוץ מ"מ חישינן שמא ניקב ע"י קוץ כל שאין אנו יודעין שנעשה ע"י חולי ולקמן סימן מ"ט ונ"א פסקו המחבר ורמ"א באם אינו ניכר מאין בא הנקב אם ע"י חולי או ע"י קוץ דבקוץ חישינן שמא ניקב אחד מאיברים הפנימים ובסתמא תלינן שנעשה ע"י חולי ונתנו טעם דהוי ס"ס ספק ע"י חולי ספק ע"י קוץ ואת"ל ע"י קוץ שמא לא ניקב, וכאן נמי הוי ס"ס כזה ספק ע"י חולי ס' ע"י קוץ ואת"ל ע"י קוץ שמא לא ניקב וכן הקשה הט"ז. ובפלתי תירץ דשם הוא דאמרינן נשחטה הותרה אע"פ שאינו ס"ס גמור כדאיתא בט"ז, משא"כ הכא דהוי ספק שחיטה, ולכאורה קשה לדבריו שהרי גם שם הושט בכלל דיש לחוש גם לנקיבת הושט וצ"ל דכיון דלא איתלדא ריעותא בושט לא חשבינן לספק בשחיטה, משא"כ הכא דאיתילדא ריעותא בושט עצמו, לכן מחמירינן טפי, ומ"מ יש לפקפק על חילוק זה כמו שיתבאר לקמן אי"ה, ואין להקשות לדבריו למה ניחוש במחט שנמצא בחלל הגוף ולא נעמידנה בחזקת היתר די"ל דשם קרוב הדבר שניקב שכיון שנכנס דרך הושט, מיהו הרמ"א והמחבר נתנו טעם משום ס"ס, ולדבריו דין זה גם בספק אחד דאמרינן נשחטה הותרה, ועוד דהרמ"א פסק לקמן סימן נ' דכל שנולדה הריעותא מחיים לא אמרינן נשחטה הותרה והקושי'