חידושי מהרא"ל על שחיטה וטריפות נז

קושית התוס' הוא בהיפך שהרי רבי יוסי בר"י סובר שזה טריפה מוחלטת והם רצו להוכיח היפך סברתו ומאי הוכחה שהרי אפשר לו לר"י לחלק בין טריפות אדם לבהמה וא"כ לק"מ על רבינו תם, ומ"מ בזה נראה עיקר כהמתירין זולת הראי' שהביא שהרי אין להוסיף על הטריפות ואיה ואיפוא הוזכר בש"ס תולעת במוח אלא שהיינו חוששים שמא ניקב הקרום וכיון שהקרום שלם מבלי ריעותא מאין הרגלים להטריף ולכן נראה דברי המתירין עיקר וטעמן ונימוקן עמן

(ה) ואין בקרום התחתון רושם ולא ק"ד כל האחרונים מתמיהין דאפילו יש בו נקב נימא דלאחר שחיטה פרש כדלקמן סימן ל"ו בריאה ועיין פר"ח שהביא תירוצים רבים ודחה כולם, והעלה במסקנתו כתירץ הדרישה דקורקבן שאני שקרומים קשים וריאה מרחפת, ולא נהירא שהרי גם בכרס ודקין דינא הכי והפר"ח חילק בעובי מעט ול"נ גם שסברא בהיפך שהרי בקורקבן הדין כן אפילו בזמן מיעט אחר השחיטה ועבר כל עובי העור וכ"ש שאפשר לו לנקב אחר שחיטה קרום דק, וגם אילו היינו אומרים שאף בחיי הבהמה עושה נקב דק כמו קרום וכיון שהתחיל מעט לנקב א"כ ברבות הימים והזמן מרחיב הנקב ויוגדל יותר יותר וא"כ גם בקורקבן יש להטריף. ובפרט שיש סברא שניקב קודם שחיטה דהאיך יעבור קרום עב כזה בקט זמן אח"ז, ובפלתי פי' דנמצא בין קרום לקרום ובודאי ניקב האחד אף על פי שאין רושם עלה בו קרום מחמת מכה וזה אי אפשר אחר מיתה, ולפ"ז אם הנקב פתוח לרוחה תלינן שאחר שחיטה וא"כ למה כתב שאין בו רושם אפילו יש בו נקב גמור כשר, גם ממ"ש הפוסקים והמחבר באם נמצא חוץ לקדירת המוח כגון בחוטם כשרה דתלינן שלא הגיע למוח מעולם משמע אילו היינו תלינן שהגיע למוח הי' טריפה אע"פ שלא יש שם קורט דם דבק"ד אפילו בחוטם דלא שייך ס"ס שהדברים מוכרחים שהגיע לשם ומ"מ הוא טריפה אם הי' מגיע לשם אע"פ שאין בו רושם, ולכן לא עלתה תרופה לקושי' זו, ובאמת בפוסקים ראשונים שהביאו דין זה אינו מוכרח כלל דבנקב לבד יהי' טריפה, וקצת משמע להיפך מדכתבו ואין בו רושם ולא כתבו שיהי' הקרום שלם א"ו הם לא הקפידו רק על רושם של דם שנראה שהי' בו קורט דם אלא שכבר נתחלחל שלא נשאר בו רק רושם של דם, מיהו מדברי ת"ה לא משמע כן ואפשר לומר דמי ימר שנמצא כנגד הנקב ולא באמצע המוח ואילו נקבה נקיבה מטעם שביקש חמימות ורצה לצאת הי' לנו להמצא נגד הנקב דמסתמא היא נוקבת והולכת עד אשר תוכל לצאת, ומהיכא תיתא נימא שביקש חמימות ושוב חזר ע"כ ודאי לא הי' הנקב מפני שביקש חמימות, רק שניקב המות עד שיעשה הנקב, וא"כ יש לחוש שנקב מחיים, כיון שכל הסברא הוא מטעם שביקש חמימות ונקיבה זו ודאי לא היתה מטעם זה, אבל אם נמצא פיו נגד הנקב באופן שנראה הדברים שהי' נקב והולך ואין רושם של דם נראה באמת דכשר, עוד י"ל כיון דאשכחינן בטיטוס שהתולעת ניקב במוחו אע"פ שהוא היה עודנו בחיים אלמא דטבעו לנקב וכיון שמנשך אפשר שיגרום גם נקיבה ואע"פ שאינה העיקר מ"מ יש להחמיר בנמצא בו נקב כמ"ש (נראה שמחמיר רק בנמצא התולעת שלא כנגד הנקב): סימן

ל"ב

(ו) רוב הקיפו בטור כתב כולו או רובו, ומזה דייק הב"ח שכוונת הטור ברובו צ"ל בכולו והיינו שלא יצטרפו הנקבים שאין בהם חסרון לרוב כמו בגרגרת לקמן סימן ל"ד, והפר"ח השיג דלית לן לאקולי טפי מגרגרת בלי ראי' ובאמת יש לתמוה על הב"ח שסמך להתיר איסור על דקדוק חלוש כזה, ואם באנו לדון לשון זה י"ל כוונתו משום סיפא דאע"פ שנפסק כולו וכל המוח קיים עדיין וס"ד כיון שעדיין הוא חזק כ"כ הדר ברי' קמ"ל דגם כולו טריפה, ואפילו הטור עצמו לא הי' כתב כן בפשיטות בלי ראיה ויש קצת ראי' לדברי פרי חדש מהא דריש פא"ט דפריך תני דבי ר"י י"ח טריפות ומסיק דכל מה שנכלל בסוג אחד לא חשיב אלא לחדא ופריך פסוקי נמי תרין והיינו פסוקת החוט וגרגרת, ואי כדברי הב"ח מאי קשי' הא י"ל שמנה נקבי' שאין בהם חסרון בגרגרת דטריפה ברובו משא"כ בחוט ויש לדחות דכיון דטעמא דנקבים מצטרפין לרובא הוא מפני שסופו לפסק, וזה כבר ניכלל בפסיקת החוט, אלא דלפי דעת הב"ח כאן אין סופו לפסק

והנה בגמרא אמרו חוט השדרה שנפסק ברובו וכמה רובו, רב אמר רוב עורו ואמרי לה רב מוחו, מ"ד רוב מוחו כ"ש רוב עורו מ"ד רוב עורו רוב מוחו מאי, וכתבו התוס' רוב מוחו מאי דילמא הוא הדין ברוב מוחו ונקט עורו לאשמועינן דאפילו עורו בעי רוב, והקשה מהרש"א דלפ"ז מאי קאמר מ"ד רוב מוחו כ"ש רוב עורו דילמא להך מ"ד לא בעי רוב עורו ותבעי נמי להך מ"ד אי בעי רוב. ונראה ליישב דלכאורה יש להבין להך מ"ד שפי' רובו הוא רוב מוחו דהא להדיא תנן במתניתין וברייתא נפסק חוט השדרה ולשונות אילו מורין על פסיקת החוט עצמו ואין לשון זה צודק על המוח שבחוט שיקרא חוט ובפרט במשנה ששנו נפסק החוט שזה ודאי מורה על פסיקת החוט, וסתם פסיקה הוא ברובו, וברייתא אפשר לפרש דרובו קאי אמוחו שבתוכו, אבל במשנה ודאי לא אפשר לומר כן. ל"נ דגם מ"ד רוב מוחו מודה דמתניתין מיירי שנפסק רוב החוט אלא דבהא פליגי דהך מ"ד סבר דלהכי בעינן שיפסק רוב החוט מפני שאז ודאי אין המוח שבו מתקיים וכיון שגרם שנפסק רוב המוח לזה הוא סיבת טריפתו ומפני כך ניטרף ברוב המוח אפילו לא נפסק רוב החוט אחר שהוא סובר שפסיקת העור אינה רק עילה לפסיקת המוח, ואולם מ"ד רוב עורו פליג ע"ז וס"ל הדברים כפשטן שהטעם הוא באמת מפני פסיקת עור החוט זולת המוח, אבל פסיקת המוח אינה כלום, ובזה ניחא מאי דאמרו מ"ד רוב מוחו כ"ש רוב עורו, ולכאורה קשה מנ"ל הא שהרי לפי דעתו לא הוזכר כלל פסיקת החוט ובפרט לפי' ר"ת שסובר למ"ד רוב עורו מבעי אי בעינן נמי רוב המוח, וא"כ קשה מנ"ל דלהך מ"ד רוב עורו נמי טריפה א"ו דגם הוא מודה שהפירוש בברייתא ברוב החוט אלא שהטריפות זה מפני רוב המוח וכמ"ש ולפ"ז הפי' באיבעי דש"ס רוב מוחו מאי הוא ג"כ כדרך שכתבנו אם גם הוא מודה שטריפות פסיקות החוט מפני פסיקת המוח כמ"ד רוב מוחו וכמ"ש, וע"ז פירשו התוס' יען כי הוקשה להם אם יטריף ברוב מוחו למה לא אשמועינן הפי' כהך מ"ד רוב מוחו לכן פי' דהך מ"ד י"ל שבא לאשמועינן פי' הברייתא שהוא רוב עורו כפשטי' דאפילו עורו בעי רוב, ולכן תפס פירש הברייתא ברוב עורו לאשמועינן שגם עורו צריך רוב אע"פ שאי אפשר לטעות בברייתא דפחות מרוב מ"מ פירש הברייתא כפשטי' לאשמועינן שאף עורו בעי רוב, וא"כ לא קשה קושי' מהרש"א דוודאי באמת א"א לומר בעורו שניטרף בפחות מרוב שהרי שנינו במשנה נפסק החוט משמע דוקא רוב, ורב לא אתי לאשמועינן רק פשטא דברייתא ומתני' ואע"פ שא"א לטעות ברייתא מ"מ רב אמר דין פסיקת החוט הוא ברוב שלא יטעו השומעין לומר דעורו לא בעי רוב, אבל באמת א"א לומר כן וא"ש ודו"ק

ונשמע מזה דלהך מ"ד טריפת עור מפני פירוד המוח שבתוכו שסופו לצאת, ולהך מ"ד ודאי אין סברא להטריף בנקבים שאין בהם חסרון ושם לא שייך שסוף המוח לצאת וכן פירש"י כ"ש דכיון שהעור מחזיקו וכיון שהעור נפסק אינו מתקיים כלל, ומזה נראה ברור דנקבים שאין בהם חסרון כשר, וכיון דלמ"ד רוב מוחו כשר נראה דה"ה למ"ד רוב עורו דא"כ מאי קאמר כ"ש תבעי ליה בנקבים שאין בהם חסרון אלא ודאי דהאי לכ"ע כשר, איברא למ"ד דנקבים שאין בהם חסרון דגרגרת השלם מצטרף אזלא כל ראיה הנ"ל דכיון דשם ע"כ הטעם מפני שסופו ליפסק, וא"כ גם כאן אפשר שסופו לפסק ולכ"ע טריפה שגם המוח יוצא, מיהו לפי מה שיתבאר לקמן דקי"ל כמ"ד שהשלם אינו מצטרף בנקבים שאין בהם חסרון, וע"כ שמו עצמו הוא פסיקת הגרגרת ומוכרח שאין סוף הנקבים לפסק עם השלם דא"כ לצטרף נמי השלם, אלא ודאי דבפסיקת הגרגרת הוא עצמה הפסקה ששם אין חילוק אם הרוב במקום אחד או שהוא במקומות נפרדים, וא"כ נראה ברור דלמ"ד רוב מוחו שאין נקבים שאין בהם חסרון מצטרפין, וע"כ הה"ד למ"ד רוב עורו כמ"ש גם מה"ת לאפושי פלוגתא כיון שלא נתבאר נפקותא ודאי ל"ד לגרגרת ובאמת מדברי רש"י נראה ג"כ דאפילו למ"ד רוב עורו הטעם הוא ג"כ מפני שסוף המוח לצאת שפי' אניתמרך שזו היא פסוקה, ואע"פ שמוח אינו מעלה ומוריד הנ"מ בהפרדה, משא"כ בהמרכה, ולכאורה קשה שהרי לא הוזכר במתני' ובברייתא זו רק רוב עורו להך מ"ד א"ו שסובר דלהך מ"ד ג"כ הטעם משום המוח דכיון שסופו לצאת מודה דטריפה ולא פליג אלא בהפרדה, ואפילו לטעם הראשון של רש"י שסוף החוט ליפסוק מ"מ י"ל דכאן אינו טריפה דקיל מגרגרת שהחיות