חידושי מהרא"ל על שחיטה וטריפות נא

ומ"מ מה שהביא בט"ז ראיה מדברי מרדכי שריב"ק הי' רגיל להכות בסכין בעץ קודם שהצניעו ומזה הביא ראי' דעצם מפרקת קשה יותר מן העץ, ובאמת אין מזה ראיה די"ל ריב"ק ודאי בדק מסתמא אחר שחיטה רק לרווחא דמלתא אם ימצא פגום לבו נוקפו שמא לא בדק יפה, אבל כשהכה בעץ אחר הבדיקה פשיטא דתלינן בעץ, אבל אם נמצא פגום קודם שבדקו אף שהכה בעץ י"ל שאינו פוגם, אבל מדברי הרמב"ם מוכח שפיר, גם מפרשי' חולין דף י' ע"ב ד"ה מיכדי כתב דודאי נגיעה דמפרקת לא פגמה טפי מעור שהרי אינו מכה עליו בכח, משמע במכה בכח גם במפרקת תלינן. גם ממ"ש רש"י ולא ס"ל כוות' דודאי נגיעה דעצם המפרקת לא פגמה לסכין טפי מעור, אבל שבירת עצמות בההיא ודאי תלינן ע"כ משמע דוקא נגיעה דעצם מפרקת אבל חתך בעצם המפרקת ס"ל שפיר דהיינו שבירה וכדפרישית דכל פגם מקרי שיבר

ומ"ש בספר תבואות שור שאם תחב הסכין לתוך נדן שלו הוה כנגע בעצם המפרקת אינו נלע"ד דא"כ איך נוהגין בי"ט לבדוק הסכין מעי"ט ותוחבין אותו לנדן שלו ושוחטין בו בי"ט, אלא י"ל דבלא"ה נגיעה דעצם נמי חומרא בעלמא הוא שחששו דאף דרב חסדא תולה בעצם מפרקת היינו משום דטפי יש לתלות בעצם המפרקת מבעור והיא פגום לפנינו אבל נגיעה אפשר דלא פגמה כלל וא"כ די להחמיר במה שאסרו ראשונים דחששו מ"מ כיון דע"כ חתך בכח עד שחתך יותר ממה שצריך דחתך גם במפרקת אבל בתחיבת לנדן לא עדיף טפי מעור בהמה שחותך בה ואפ"ה לא נפיק סכין מחזקתי' וכשר בנאבד

(ט) גוערין בו בגמרא חולין דף י"ח אמר ר"ה האי טבחא דלא סר סכינא קמי חכם כו' ורבא אמר מעברינן ליה ומכריזין אבשרי' דטריפה הוא ולא פליגי כאן שנמצאת סכינו יפה, כאן שלא נמצאת סכינו יפה, רבינא אמר היכא דלא נמצאת סכינו יפה ממסמס ליה בפרתא דאפילו לא"י לא מזדבן, ותמה הרא"ש על הרי"ף למה לא הביא הך דרבינא דבתראה הוא, ונראה ליישב דלכאורה הפליג רבינא בענשו יותר מדאי וכי לא סגי במאי דמכריזין אבישרי' דטריפה הוא וכדי בזיון, לכן נראה דמן השמתא לחוד אין היכר שהוא לכבודו של חכם דאפילו בלא כבוד חכם נראה אי לא אמרינן רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם שאין יכול לשחוט בטרם שיבדק אם יכול לומר הלכות שחיטה ואין בו היכר לכבודו של חכם, די"ל שכך הוא מעיקר הדין כל שלא נבדק שחיטתו אסורה, א"כ ממילא בר גערה הוא כששחט בטרם נודע שהוא מומחה מאחר שאין יכול לשחוט לכתחילה קודם שיבדק, לכן צריך היכר להכריז אבישרי' דטריפה הוא אף שנמצא סכינו יפה, וממילא באינו יפה קנסינן טפי, וזהו דוקא לרבינא לשיטתיה שאין יכול לשחוט טרם נודע המחאתו דרבינא לא ס"ל רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם, וא"כ לדידן דלא קי"ל כרבינא בהא ושחיט שפיר לכתחילה אף שאין יודעין בו שמומחה הוא א"כ מסתמא בחזקת מומחה הוא ומובן הקנס דשמתינן ליה בשביל כבוד החכם ובלא נמצא סכינו יפה סגי להכריז דטריפה הוא עמ"ש סקי"א

(י) ומעבירין אותו צ"ע למה לא העתיק רמ"א דמכריזין אבישרי' דטריפה הוא וצ"ל שלא חש להאריך כיון דהאידנא ממנין אנשים ידועים מ"מ נראה גם בזמן הזה אם שוחט לעצמו בלי הרמנא מחכם שיש לדון כך אם שחט בלא הרמנא ולא נמצא סכינו יפה שיש להכריז על כל בשר שיוצא מת"י שהוא טריפה וכמ"ש הטור דודאי בשר זה פשיטא דטריפה כיון שלא נמצא סכינו יפה

(יא) יכול החכם למחול קשה למה אמר רב חיננא לעיינו רבנן במלתי' דתלו בי' טפלי וה"ל למחול בעצמו וצ"ל דרבה בר חיננא מספקא ליה אם יכול למחול וציוה לעיין, מיהו מפרשי' נראה דמספקא לי' אם הדין דמעברינן לי' אפילו נמצא סכינו יפה אין יכולין למחול לו אלא שעלה להם הדין שאם נמצא סכינו יפה אין מעבירין אותו, ובזה מיושב מה שתמה הרא"ש על הרי"ף למה לא פסק כרבינא, ולפ"ז נראה דלק"מ דרבינא דס"ל דממסמס לי' בפרתא ולא סגי בקנס העברה י"ל דס"ל כרבא בר חיננא דגם בנמצא סכינו יפה מעברינן לי' ומכריזין אבישרי' דטריפה, לכן באינו יפה צריך חומרא טפי, אבל למאי דמסיק מר זוטרא ורב אשי דביפה אין מעבירין אותו כלל א"כ די באינו יפה העברה ולק"מ וברור וא"כ היכא דמעברינן לי' באמת לא יכול החכם למחול עמ"ש בסמוך סקי"ב

(יב) למחול וא"צ לנדותו. הקשה הש"ך דזה יתכן לדעת רש"י והר"ן דמנדין אותו בשביל כבודו של חכם אבל להרמב"ם שכתב בפ"א מהלכות שחיטה דמנדין אותו לפי שיסמוך על שחיטתו פעם אחרת ותהי' פגומה וישחוט בה א"כ אפשר שאין החכם יכול למחול על כבודו, ונראה ליישב דבלא"ה קשה איך יהי' הרמב"ם נגד הש"ס דף י' ע"ב וכן דף י"ד דא"צ להראות סכין לחכם רק משום כבודו של חכם אלא נראה דודאי לא מקרי זלזול לחכם בשביל שאינו מראה לו סכינו דהא ביש כמה חכמים בעיר סגי להראות לא' ואין כאן זלזול שיהי' כדאי לנדות עליו ועוד דאי חשיב זלזול מאי קמ"ל רב הונא דמשמתינן ליה פשיטא מנדין על כבוד הרב אלא ודאי דבר הלמד מענינו הוא דהא איכא מ"ד דאפי' נמצא סכין יפה מעברינן לי' ומכריזין אבישרא דטרפה ואין זו לכבוד הרב רק בשביל דררא דאיסורא א"כ נראה דבודאי אי לא תקנו להראות בשביל כבוד החכם מהיכי תיתי לחוש שישחוט בסכין פגום הא קיי"ל רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם אלא השתא אחר שתקנו להראות סכין לחכם בשביל כבודו וזה נמנע איתרע חזקתי' וי"ל אשתמוטי קמשתמיט שאינו בקי להעמיד סכינו יפה לכן משמתינן ליה אף שאין זה זלזול בכבוד החכם מעיקרא הכי תקינו לנדותו אם לא יראה הסכין לחכם ועשאוהו כאלו זלזל מטעם שיש בו דררא דאיסורא שמא ימצאנה פגומה פעם אחרת אבל עכשיו שהחכם מנדהו יזהר פעם אחרת ולא יעבור עוד וא"כ שפיר י"ל דגם הרמב"ם וסיעתו מודים שיכול למחול שאחר שנתקן לחייבו נדוי כאילו פגם בכבוד החכם שפיר יכול למחול לו ומ"מ אין לחוש שישחוט עוד הפעם דירא פן לא ימחול לו פעם שנית א"כ נזהר הוא היטב בשביל מורא הנידוי ותליא שפיר ברצון החכם וצדקו דברי הרמב"ם, והאחרונים דחקו מאד ומ"ש נכון וברור

(יג) הטבח צריך כו' עיין ש"ך הביא דברי הריב"ש שערער על הכרכשאות שלוקחין הטבחים מן הכשירות ובט"ז התנצל שהכרכשאות דבר מועט ולא דמי להיתר בכורות דאילא ביבנה שדבר מרובה הוא והוא דחוק חדא דכרכשא ודאי שוה טפי מד' איסרות, ועוד דהא במתני' בכורות דף כ"ט איתא הנוטל שכר להיות רואה בכורות אין שוחטין על פיו אא"כ הי' מומחה כאילא ביבנה שהי' נטל ד' איסרות משמע דאחר אפילו נוטל פחות ג"כ יש חשד, ונדחקו האחרונים ליישב המנהג, ובעניותי לא מצאתי מקום לערער דאדרבה יש לתמוה על הרי"בש אם בא לדמות טריפות לבכורות, א"כ כיון דאיתא במתני' הנוטל שכרו להיות רואה בכורות אין שוחטין על פיו אא"כ הי' מומחה כאילא ביבנה שהי' נוטל כו' בין תם בין בעל מום, משמע בהדיא דאחר אסור אפילו אם ירצה ליטול בין תם בין בעל מום, ואע"ג דפרש"י דחשדי לי' דמשום אגרא שרי ליה צ"ל דמ"מ יש חשד על אותו שהתיר כדי שיתנו לו שכרו בעין יפה או להרואין כאילו נוטל שכר להתיר, א"כ תמה על עצמך אפילו נוטל בשוה בין מכשרה בין מטריפה נמי יהא אסור דומיא דבכור דאסור ליטול שכר לראות אא"כ הי' מומחה כאילא ביבנה, ובאמת פשוט שמותר ליטול שכר על השחיטה ובדיקה, עיין ב"ק דף צ"ט ע"ב כאן בחנם כאן בשכר

ועוד תמיה אם ניחוש לשוחט שמכשיר בשביל הטבחיא איך יוכל אדם לשחוט לעצמו מדינא ניחוש שמכשיר להנאתו, וע"כ לא דמי לבכור שאין אדם רואה בכורות עצמו, משא"כ שחיטה ששוחט לעצמו ולא חיישינן שיכשיר להנאתו, ומי גרע מה שלוקח הטבחיא מאלו כל הבהמה שלו, ועוד דא"כ במקום שנוהגין במתנות כהן לא ישחוט לאחר דאולי יכשיר משום הנאתו כדי שיתן לו מתנות הזרוע ולחיים וקיבה, שאם טריפה אין מתנות לכהן, ואף דיש לדחות שיוכל לתנם לאחר מ"מ פעמים במכירי כהונה ויודע שיתנם לו א"ו לא חיישינן בכה"ג, והרי אפילו בכותי מצינו בגמרא חולין דף ד' במצא בידו דקורי' של צפורים חותך ונותן לו, הרי אפילו כותי יש לו נאמנות על שחיטה אפילו במה ששוחט לעצמו, ולא מצינו ישראל שיהי' חשוד על לפני עור, אלא ע"כ צריך לחלק כמו שחלק רבינו שמשון ספ"ב דנגעים דדוקא באתחזיק איסורא יש חשש שיראה בכורות עצמו, והובא בט"ז לכן צורבא מרבנן חזי לנפשי' אם אירע לו דבר הוראה, וא"כ בשחיטה ובדיקה אין חשש דרוב בהמות כשרות הם ואין כאן חשד שבלא"ה היא בחזקת כשירה מצד הרוב דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם, ותמהני על הט"ז שכתב אם אירע לו הוראה אל יורה, דהא הר"ש מייתי הך דצורבא מרבנן חזי לנפשי', הרי שמותר לו להורות אע"פ שנולד לו ספק טריפות, דמאחר שהדבר