חידושי מהרא"ל על שחיטה וטריפות נ

שתירצו שם ב"ק דף צ"ט ע"ב שבאמת הי' ספיקא א"כ אין לך מזיק גדול מזה: לכן לענ"ד הדבר ברור דודאי אם ידוע שיהי' טריפה מספיקא ודאי אין לך מזיק גדול מזה: רק בההיא מוגרמתא דאתא לקמי' דרב דרב עצמו הי' מסופק איך לפסוק דשמא כשר הוא ואם הי' נ"ל משיקול דעתו להכריע להכשיר הי' מכשיר, אלא דרפי' בידי' ומחמיר מספיקא א"כ אין יכול לחייב השוחט דבשעה ששחט לא הי' מזיק שאפשר שיכשירנה המורה אף שלבסוף הטריפה הא קיי"ל בדאורייתא אין ברירה, ושמא יכריע דעת המורה להכשיר, ואף דרב ס"ל ברירה בדאורייתא ג"כ מ"מ בכה"ג דרפי' בידי' אין כחו להוציא ממון מן השוחט, אבל בדבר שכבר פסוק ועומד להטריף ואין תוחלת להכשירו כפי ההוראה המפורסמת, ודאי אין לך מזיק גדול מזה, משא"כ בזמן רב שהיתה ההוראה מסורה למורה לשיקול דעתו, לכן צדקו דברי הש"ך שכל ההוראות שפסוקות ביד השוחטים להטריף כגון שהי' במיעוט בתרא ודאי מזיק איקרי, אבל בזמן הגמרא אם נסתפק למורה ודאי לא יוכל לחייב הטבח מספיקא דידיה מאחר דאינו מטריפו רק מטעם חומרא, וכן נמי לדידן אם הוא דבר שיש עליו שאלת חכם וצדדין להכשיר רק שלא ימלא המורה לבו להקל איך יחייב הטבח בשביל זה שלבו נוקפו להכשיר לכן אין מוציא מן הטבח, אבל במה שהוראה ברורה להטריף ודאי אין חילוק בין טריפה מטעם ודאי לטריפה מטעם ספק דסוף סוף הפסידו ממנו

ומ"מ בנ"ד שנמצא פגומה צ"ע דאם נימא שאין חיוב על הטבח לבדוק והיינו דמסתמא מוקמינן סכין אחזקתי' א"כ לא פשע מידי, אי אמרינן דלית בי' חיובא לבדוק, ועוד דהא אם נימא שבעצם מפרקת דבתרייתא איפגם א"כ לא הזיק בשחיטתו כלום, ולא דמי לקלקול בשחיטה שנקרא מזיק והפסיד בידים כגון שהי' במיעוט בתרא שאינו מטעם ספק רק דאנן מחמירין והרי הפסיד של חבירו בידים שהוא הטריפה במה שגמר השחיטה, אבל בנגע בעצם המפרקת שאילו ידעינן באמת שנפגם הי' כשר רק מספיקא אנו חוששין שמא בעור נפגמה א"כ בשעה ששחט לא נתחייב כלל שהרי בהכשר שחט רק על הנגיעה בעצם המפרקת שפגם בזה הסכין לא עדיף מגרמא בסימן שפ"ז היינו שזרק כלים וסילק הכרים והכסתות שתחתיהם דמ"מ פטור דאין לחייבו לא על הזריקה ולא על הסילוק כדאיתא בח"מ סימן שפ"ז ס"ג, כ"ש כאן שבאמת לא עשה כלום אם נפגם בעצם המפרקת רק שאנו אוסרין מספק מ"מ הוא לא הזיק שהרי כששחט בהכשר שחט ובפגימתו בעצם המפרקת לא אסרו רק שגרם הספק חיסרון ידיעה שנפגם בעצם המפרקת א"כ אין לחייב השוחט וכדברי הט"ז

וראיתי בת"ש שכתב לחייב השוחט מטעם שומר דמבעי' לי' לעיוני בתקנת הבעלים והביא כמה דמיונות לזה מבקרא פ' המפקיד דה"ל לעיוני וכה"ג וכמו כן בשקול שטרא והב זוזי ולענ"ד אין מכל זה ענין לכאן דשם הפסיד המעות שנתן לו והוציא המעות על המכר ונאבד אבל כאן אין אנו יודעין שהפסיד כלום דשמא באמת כשרה היא ואנן אסרינן מספק וכיון דקיי"ל דגם שומר יכול לומר הרי שלך לפניך וכיון דמספקא לן שמא כשרה היא ולא הפסידה אף שגרם לו היזק אפי' נדון אותו מדין שומר הרי יכול לומר הרי שלך לפניך אם לא הטריפה וכאן דמספקא לן אם היא טריפה ושמא בעצם המפרקת הרי נותן לו את שלו ולא הפסיד כלום אלא שאין יכול לאכלו מספק מ"מ הוא לא עשה כלום בזה וכ"ש דמה שהביא משליח שקנה שלא באחריות דאין ראיה כלל דגם שם אם רוצה להחזיר לו מעותיו אין מחויב לקבל אחריות וכמ"ש שם בארוכה וא"כ אין חייב רק על מה שהוציא מעות חבירו שלא מדעתו משא"כ כאן מיד שגמר לשחוט חזר לרשות בעלים ואומר לו הרי שלך לפניך דבשלמא בהטריפה בודאי י"ל דהוי מזיק בידים והיזק ניכר הוא שהרי לא שחט כדת א"כ הפסיד והזיק משא"כ כששחט כדין אלא שהספק נולד לנו והוא אין ידוע לנו שעשה כלום שאפשר ששחט כהוגן ובהכשר ומצד שנפגם בעצם מפרקת אין כאן שינוי והפסד בבהמה רק אנן מחמירין מספיקא ואין לחייב השוחט בשביל זה

(ח) שחט בסכין בדוק ונאבד כו' אימור שיב' בה עצמות כו' האחרונים הקשו דלקמן סט"ו פסק דמספיקא אין תולין וכן בסט"ז דדוקא בבדק והצניעו כו' ובט"ז ובש"ך חילקו כיון שהסכין אינו בפנינו ויצא בהיתר מהני טפי, ובתב"ש האריך להחזיק בסברא זו דמקרי חזקה כיון שהי' יכיל לאכול אחר שנאבד הסכין שפיר מקרי חזקת היתר ולא הבנתי דברים אילי דהא גם במקוה שנמדד ונמצא חסר אף שהמקוה בפנינו אין חיוב למודדה בכל פעם כלל ואפ"ה חשיב לי' בש"ם תרתי לריעותא אע"פ שכבר נשתמש בטהרות לא מקרי טהרות בחזקתן אלא דאדרבה חשיב תרתי לריעותא, וכמו כן בחבית שתרם ממנה ונמצאת חומץ אף שתרם כבר, והותר לשתות מן היין שאינו נבדק רק בג' פרקים כדאיתא בגיטין דף כ"ט, אלמא דמ"מ לא מקרי חזקת היתר אף שכבר יצא בהיתר, וגם תמוה בעיני לתלות דשיבר בה עצמות ולאו אדעתי' דהא אפילו לענין כתמים דרבנן איתא בנדה דף נ"ח ע"ב בספק עברה בשוק של טבחים אין תולין ולא אמרינן עברה ולאו אדעתא

ובאמת מבואר בתשובת הרא"ש הביאוהו האחרונים שטעמן דחומרה יתירה היא לתלות בעור יותר מבמפרקת הילכך היכא דידע בודאי שלא שיבר הוא דמחמרינן כו' ע"כ, ובודאי מאן חכים למימר הכי וע"כ סברתו כיון דחזינן דרב חסדא מקיל אפילו בלא שיבר אין להחמיר עכ"פ ביש ספק שמא שיבר וא"כ לפי סברא זו שסובר דיותר יש לתלות במפרקת מבעור א"כ כ"ש דבשיבר עצם מפרקת יש לתלות במפרקת דהא אפילו בלא שיבר ה"ל למיתלי טפי בעצם המפרקת רק חומרא בעלמא הוא, א"כ בשיבר ה"ל למיתלי להקל, וא"כ כ"ש דקשה הא המחבר מחמיר לקמן, גם בשיבר עצם מפרקת א"כ ע"כ אין תולין בפגם במפרקת טפי, וגם תמוה מנ"ל להרא"ש דחומרא בעלמא הוא לתלות בעור, ואי משום דרב חסדא מקיל הא איכא רב הונא דמחמיר אפילו בשיבר א"כ די להקל בודאי שיבר, ועוד אי נימא דמסברא יש לתלות טפי במפרקת, א"כ למה מסיק הש"ס הלכתא כרב חסדא בשיבר אפילו נגע בעצם מפרקת ה"ל להקל כיון דרב חסדא מקיל אפילו אינו יודע שנגע בעצם מפרקת וכ"ש ביש חתך בעצם מפרקת דה"ל להקל והרי הרשב"א והר"ן ס"ל דבחתך עצם מפרקת לא תלינן לקולא ואי חומרא בעלמא הוא ורב חסדא מקיל אפילו בלא חתך ומנ"ל להחמיר בחתך אע"כ ס"ל דלאו חומרא בעלמא הוא רק דינא, והרמב"ם והמחבר קרי לה ספק נבילה א"כ אין להקל בלא ראיה ברורה, וכן נראה מלשון הטור גופי' דקמ"ל בנאבד הסכין שחיטתו כשירה ואמאי לא איכפל לאשמועינן שאפילו נמצא פגומה שחיטתו כשירה וכל כה"ג ה"ל לאשמועינן א"ו לא מקלינן בהכי, לכן לענ"ד עיקר כדברי הב"ח שאין להקל בזה כלל, אם לא שהי' במקום אבוד ונמצא עליו חלודה שנפגם מעצמו

(ט) דרך שבירה כ"כ הרשב"א ושאר פוסקים ואינו כדאי לחלוק בפרט להקל, ולענ"ד צ"ע דשיבר עצמות משמע להו דוקא בהכאה ושבירה, ובגמרא אמרינן פגימת עצם בפסח והיינו שעובר בעצם לא תשברו בו, אלמא כל פגם נקרא שבירה מ"ל דרך הולכה והבאה כל שנפגם העצם שבירה קרי לה ומנא ליה לומר בזה לשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד, ועוד דאמרינן עצם ודאי פוגם, עור ספק פוגם ספק אינו פוגם משמע דעצם דומיא דעור דלא מיירי רק בדרך שחיטה נמי עצם ודאי פוגם מצד שהוא קשה מן העור, וכן איתא בפסחים דף פ"ז ע"ב, אבל המחתך בגידין והשורף בעצמות אין בו משום שבירת עצם, אבל מחתך בעצמות פשיטא דאית בי' משום שבירת עצם

ועוד שכבר כתבתי בחדושי דאמרינן בגמרא עצם ודאי פוגם, וקשה א"כ מ"ט דרב הונא הא רב הונא נמי מכשיר בנאבד בלא בדיקה כמו שהעלה הרשב"א גופי' בחידושיו, וכיון דעצם פוגם בודאי ה"ל כנאבד בלא בדיקה שהרי ידוע דפגם בעצם, אלא נראה דודאי לא איירי בענין שיודע מודאי שפגמו בעצם אלא דה"ק ע"ז הסכין שאנו דנין עליו שאם תמצא לומר שנפגם בעור א"כ שמה שעלול ליפגם בעור עלול יותר שיפגום בעצם ויש שיפגום בעצם ולא יפגום בעור א"כ ה"ק עצם ר"ל סכין שיפגם בעור ודאי שיפגום בעצם, אבל אם נודע לו שודאי נפגם מן העצם לא גרע מנאבד, וא"כ גם בהולכה והובאה עכ"פ נשארה סברא שכל שתפגם בהולכה והובאה בעור עלול ליפגם בעצם שקשה מן העור וא"כ נוטין הדברים שאפילו בדרך הולכה והובאה כל שעלול לפגום בו יותר מן העור היינו שיבר דודאי פוגם נגד העור וצ"ע ליישב דעת רבותינו עכ"פ נראה דבשיבר עצם המפרקת דרך שבירה יש להקל גם ברמב"ם פ"א דין כ"ה כתב בהדיא שיבר בה עצמות או עץ וכיוצא בו ע"כ, ובט"ז כתב דעצם המפרקת קשה טפי מעץ א"כ גם מדברי הרמב"ם מוכח דבדרך שביר' עכ"פ תולין

ועוד נ"ל שאם הכה דרך הכאה אפילו על העור ושחט בה אח"כ בלי בדיקה ונאבד הסכין דיש להחמיר דבדרך הכאה גם על העור יש לחוש שנפגם: