חידושי מהרא"ל על שחיטה וטריפות ה
Hidushei Maharal Shechita V'Treifot 5 · חידושי מהרא"ל על שחיטה וטריפות · free full Hebrew text
Open in the reader →(א) הכל שוחטין. בט"ז הביא דברי הטור שהעתיק הברייתא דתני ר' וזבחת מבקרך כאשר צויתך מלמד שנצטוה משה א' בעוף ושנים בבהמה וכו' והקשה בט"ז דבכיבוד אב ואם דרשינן כאשר ציוך במרה א"כ גם בשחיטה נדרש כאשר צויתך במרה. ותירץ בפלתי דודאי מצוה שחל עליהם תיכף שייך שנצטוה במרה אבל מצוה שלא חל תיכף למה להקדים הציוה במרה. וכיון דלר' עקיבא הי' מותר להם בשר נחירה א"כ ל"ל להקדים במרה ע"ש. ויש לפקפק בזה דהא בקדשים גם רבי עקיבא מודה דבעי דהוה שחיטה כדאיתא בש"ס דף י"ז וא"כ י"ל כאשר צויתך בקדשים. וכ"ש דקשה לפי הפי' שכתבו התוס' זבחים דף י"ד ע"ב דשחיטה לאו עבודה היא שגם חולין צריכין שחיטה וא"כ הוצרך הדבר להודיע שבקדשים אינה עבודה מחמת שתנהוג בחולין ג"כ. ובזה ניחא לי לשון הש"ס ריש חולין דבעי למימר אאוקימתא דהכל שוחטין אפילו טמא בחולין ופריך והא מהכא נפקא מהתם נפקא כל הפסולין ששחטו ומשני הכא עיקר, וקשה מה ענין הכא דאיירי בשחיטת חולין לאשמועינן טמא במוקדשין, ולפ"ז ניחא דאתי לן לאורי' עיקר טעמא דטמא כשר בשחיטת קדשים היינו משום דשחיטה לאו עבודה היא והיינו משום דנהוג בחולין ג"כ א"כ הך דטמא במוקדשין עיקרה בשחיטת חולין שייכא. ואפשר לומר ליישב דודאי יש להבין מאי נפקא מינה שתלתה התורה מצוה דכיבוד במה שנצטוה במרה דמה דהוה הוה ולזה י"ל דהא בריש יבמות דף ה' ע"ב משמע דעשה דקודם הדיבור חמיר' טפי וא"כ י"ל דכאן שבא להזהירם על המצוה אמר כאשר ציוך למען ידעו הדורות שהוא מ"ע דקודם הדיבור אבל שחיטה שהוא לאכשורי אוכלין ליכא נפק' מינה בזה אבל בכיבוד י"ל דקמ"ל שהיא קדמה לעשה שלאחר הדיבור אם מזדמנין לי' מצוה אחרת כגון שלוח הקן וכדומה אבל בשחיטה לא שייך. ועוד י"ל דודאי באלה לא שייך לתלות במה שנצטוה במרה אלא דהכא קמ"ל בכיבוד שלא יטעו כיון דמשמע ביבמות דף מ"ו דבשלשה דברים נכנסו אבותינו לברית במילה וטבילה והרצאת דמים אם כן ס"ד דבשעת מתן תורה הי' להם דין גרים וגר שנתגייר כקטן שנולד דמי ואם כן לא הי' אותן הדור שנולדו קודם מתן תורה בכלל מצות כיבוד וכן לענין עריות אבל האמת אינו כן שאותו הדור ודאי הי' להם כל היחס לבית אבותם ושייך בהם מצות כיבוד וקרבות משפחות וא"כ י"ל דהיינו דקמ"ל שלא יטעו שמשעת מתן תורה נתחייבו בכיבוד ויש להם דין גרים ולא שייכי בכיבוד בא הכתוב להזהירם שמחויבים בכיבוד ממרה שאז עדיין לא נכנסו לברית במילה וטבילה והרצאת דמים אבל שחיטה ל"ל לתלות במה שנצטוה במרה, ועי' פלתי שהביא דברי הרמב"ם בפ"א מהלכות שחיטה שכתב לימוד על שחיטת עוף שהרי בעוף נאמר אשר יצוד ציד חיה או עוף ושפך את דמו לימדך ששפיכת דם עוף כשפיכת דם חי', ותמה הכ"מ הא בגמרא יליף מזה הפסוק דאין שחיטה לעוף מן התורה ואפשר ליישב בפשיטות דהך מ"ד דיליף מושפך דאין שחיטה לעוף מן התורה ע"כ כר' ישמעאל ס"ל דבשר נחירה אסור א"כ הי' צריך שחיטה שפיר שייך למילף דאין שחיטה לעוף מן התורה כיון דכתיב ושפך וא"כ הרמב"ם לשיטתו שפסק דבשר נחירה מותר א"כ לא שייך לדרוש מושפך דהא במדבר לא הי' שחיטה וע"כ קמ"ל קרא דגם שפיכתו זו שחיטתו וחייב בכיסוי כדאמרי' בפ"ק ד' י"ז לר' עקיבא על נוחר, וא"כ קשה למה תלי' רחמנא בציד חי' או עוף הא הי' להם השליו במדבר והי' להם לצוות על השליו שהי' מזומן בידם ולמה שיתף עוף עם חי' וע"כ עוף לאקשוי' לחי' אתי לומר דצריך שחיטה וכדברי הרמב"ם
ועוד נ"ל דרבי דדריש מכאשר צויתך וקשה הא עוף לא נזכר כלל בפסוק דהא כתיב וזבחת מבקרך וצאנך ועוף לא נזכר כלל לכן צ"ל דרבי ה"ק וזבחת כאשר צויתך בבהמה וחי' איתקש לבהמה וכמו שפרש"י בדף כ"ט ד"ה מה דגרסינן מקיש צבי ואיל לבהמה מה בהמה בשחיטה אף צבי ואיל בשחיטה וכיון דבהמה בשחיטה ממילא חי' נמי בשחיטה ועוף איתקש לחי' וא"כ קאי נמי על עוף ומוכרח כדברי הרמב"ם. והא דכתיב ושפך היינו משום דסגי בסימן אחד ומקרי שפיכה וא"כ רבי נמי אהך קרא סמך אלא דקשה כיון דהלמ"מ ל"ל קרא דושפך וי"ל דקמ"ל דסגי בשפיכה בעלמא והיינו בחצי קנה פגום והוסיף עליו משהו דזה מיקרי שפיכה בעלמא וא"כ י"ל דקרא קמ"ל דסימן אחד שהוא הלמ"מ סגי בקנה דלא כמ"ד דס"ל ושט דוקא ולא קנה וא"כ י"ל ודאי הך מ"ד דסגי בשפיכה בעלמא היינו משום דלית לי' הלמ"מ כתיב ושפך דלא נקיש עוף לבהמה וסגי בשפיכה בעלמא אבל רבי דס"ל דגם בעוף איכא הלמ"מ דבעי שחיטה והוא בכלל מבקרך וצאנך וכל מה דאיתקש ליה והיינו חיה ועוף א"כ ע"כ ושפך אתי לומר דסגי בקנה ומשכחת שפיכה בעלמא בחצי קנה פגום למאי דקימ"ל דסגי בקנה לחוד
(ב) אפילו נשים לאפוקי הלכות א"י שסוברין דנשים לא ישחטו והתוס' הקשו ריש חולין מהא דכל הפסולים ששחטו ופריך דיעבד אין לכתחלה לא ומשני משום טמאים נקט דיעבד דקתני שהשחיטה כשירה בזרים בנשים בעבדים וטמאים ואמאי לא קאמר משום נשים ואפשר ליישב דטעמן של הלכות א"י משום דנשים דעתן קלות והיינו למאי דקימ"ל רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם והיינו דמסתמא אין אדם מזדקק לשחוט אם לא שהוא מומחה וא"כ י"ל בנשים שדעתן קלות אין לומר בהם רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם ולחדש דין אחר בנשים דנבעי שיהי' מומחין לא שייך לחלק לכן אין שוחטות. וא"כ י"ל כיון דסתם מתני' ר' מאיר הוא ור' מאיר חייש למעוט' א"כ ודאי בעי מומחין בכולה, וכיון דכולה צריכין להיות מומחין א"כ גם נשים שוחטות לכתחילה, וא"ש דברי הלכות א"י לדידן דקימ"ל רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם שפיר נשים אין שוחטות. עוד אפשר לומר דנשים דעתן קלות היינו כמ"ש התוס' בפסחים דף ד' דנשים עצלניות הם ואין טורחות וא"כ י"ל כיון דבדיקת סכין טרחא חיישינן שמא לא יבדקו היטב וא"כ י"ל דבמקדש שהי' להם כל הסכינין בדוקים דסכין שנפגם אין מתקנין אותו וא"כ אין חשש בנשים. עוד אפשר ליישב דטעמא של הלכות א"י דנשים שדעתן קלות כיון דשחיטת חולין א"צ כונה לא רמיא עלייהו להזהר ממכשול ואם כן בקדשים שצריך כונה רמיא עלייהו גם נשים יכולין לשחוט, וזהו לדעת התוס' דגם נשים שוחטות ומשמע דגם רמא"ש מומחין הם איתא נמי בנשים. דאל"כ לוקמה הכל שוחטין אפילו נשים בד"א שיודעין בהם שהן מומחין והיינו כאוקימתא דרבינא וא"כ א"ש וכולן אאין מומחין אלא ודאי גם מומחין הם. ומה שהקשו התוס' למה לא תנן בחולין הכל שוחטין אחד אנשים וא' נשים אפשר לומר דאין חידוש בזה והא דקתני בקדשים י"ל דקמ"ל דהא בחולין בעינן שיהי' בר זביחה כמ"ש התוס' דף ג' ע"ב ד"ה קסבר דלאו בר זביחה וא"כ בקדשים דבעינן הזביחה ביום א"כ ה"ל מצות עשה שהזמן גרמא ולא שייכא בנשים מצות זביחת קדשים קמ"ל מתני' דנשים נמי שייכא וכשרים לשחיטת קדשים ועיין תוס' קדושין ד' ל"ו ד"ה הקבלות ועיין עוד בסמוך: