חידושי מהרא"ל על שחיטה וטריפות מח

במפרקת י"ל דשמא נתעקם הסכין ונעשה פגם בצדו, אבל דרך שבירה ה"ל להיות בחודה וצ"ל דמ"מ אפשר שנפגם בצדו, ואי אמרינן דפגימה שבצדדין ספיקא הוה ניחא ממה נפשך דבפגם בצדדין י"ל שמא לא הטה ומרווח רווח ובעצם המפרקת נפגם ובאמצע תלינן בעצם מיהא הא ליתא דבשיבר משמע דמקילין בכל גווני אפילו ידוע שהטה וכן צ"ל שגם בצדדין יתכן שיפגום ע"י שבירת עצמות אף שלא יהי' באמצע

(ב) שתאגור כל שהו אפילו חוט השערה כבר כתבתי בהקדמת הסימן דשתאגור אין ר"ל הרגשה בעלמא שמרגיש ע"י חוט השערה מי שבקי לבדוק בה דאף שמרגיש יכול להיות שאינה אוגרת רק שקצת מחוט השער שמסתבך בו שהרי גם בצפורן נרגש כל דהו לפי קלות התנועה אלא שתאגור ר"ל שהעוקץ של פגימה עכ"פ גדול כחוט השערה, ולפי הסכמת הפר"ח אין שיעור לפגימה אפילו פחות מחוט השערה נמי פוסל, ובתב"ש השיג עליו, ובאמת כן מבואר בהדיא ברשב"א בחדושיו ובמ"ה דף י"ד בשם הרמב"ן וכ"כ הר"ן דלאו דוקא כל שהוא דהא אוגרת משמע שאוגרת שום דבר ואפילו חוט השערה אבל פחות מחוט השערה דמיא לסאסאה מקרי משמע אפילו נרגש ועמ"ל בארוכה ללמד זכות על ענין הרגשה שאין לה סוף

(ג) צריך לבדוק כו' אפילו ירצה לסמוך שיבדקנו אח"כ אין לסמוך על זה דילמא מישתלי ובש"ך הביא בשם דרישה משום דכתיב ושחטתם בזה ואכלתם וכתב הש"ך וקשה דבגמרא דף י"ז אמרינן מנין לבדיקת סכין שנאמר ושחטתם בזה, ופריך פשיטא דכי ינקוב טריפה בעי בדיקה לחכם קאמרינן ע"כ, ונראה להליץ בעד הדרישה דקשי' לי' מאי פריך פשיטא דכי נקיב טריפה בעי בדיקה נימא דקמ"ל שצריך לבדוק תחילה ולא יסמוך שיבדקנו לאחר שחיטה והא לאו מילתא דפשיט' היא, לכן י"ל דהקושיא לרב חסדא לשיטתי' אזיל דס"ל דשחט בסכין ונמצאת פגומה תלינן בעצם המפרקת נפגמה, א"כ אין ראיה מושחטתם בזה דלעולם י"ל שיכול לסמוך על בדיקה שלאח"כ, ומה שאמר ושחטתם בזה י"ל עצה טובה קמ"ל שאם יסמכו על מה שיבדקנו אחר שחיטה אם ימצא פגם אח"כ יהי' טריפה לכן נתן להם סכין בדוק שאז אף אם תהי' פגומה לא תזיק ולא מוכח כלל דחיובא הוא וי"ל אם רוצה ליכנס לספק שפיר יכול לסמוך על בדיקה שלאחר שחיטה, א"כ כל הקושיא לרב חסדא מרי' דהאי מימרא לשיטתיה א"כ אנן דלא קיי"ל כרב חסדא ניהו דמפרשינן בדיקה לחכם שפיר שמעינן שלא יסמוך ג"כ מדנתן להם סכין (בלא] בדיקה, והי' יכול לראותו לאחר שחיטה אלא משום דעיקר החיוב היא קודם שחיטה צריך להראותו לחכם ג"כ קודם שחיטה

וראיתי בתב"ש שהקשה לפמ"ש רמ"א לקמן סי"ד שכל טבח יהיה לו סכין מיוחד לשחיטה ומ"מ צריך לבודקו קודם שחיטה ואמאי לא יסמוך בזו על שעתיד לבודקו אחר שחיטה דאף אי משתלי ג"כ לאו איסורא אכיל, ולענ"ד נראה דכיון דמצריך רמ"א בדיקה קודם שחיטה אלמא שיש חשש מ"מ שיפגום בדבר קל וכמ"ש התב"ש בעצמו וא"כ יש לחוש דמשתלי ויאכל הבהמה ואח"כ שירצה לשחוט ימצא בו פגם ויתברר שאכל איסורא למפרע וכיון שיתברר האיסור חישינן טפי עיין ספרי יעלת חן סימן ט"ו, והא דשרינן לעיל סימן א' ליתן לו ע"ס שיבדקנו אח"כ ולא חישינן שיבדקנו אחר שכבר אכל נראה דשם אין חיוב כלל בליתא קמן לאחר שחיטה לבודקו כיון דרוב מצוין אצל שחיטה מומחין אין חיוב רק באיתא קמן ואם לא בדקוהו מיד שוב אין חיוב לבדקו כלל אבל זה הסכין שחיוב לבודקו י"ל שיזכור אחר שכבר אכל ויתברר לו שאכל איסורא, ומ"ש בתב"ש שאסור משום בל תשחית לא נהירא דא"כ איך יתן לו לשחוט ע"ס שיבדקנו ניחוש לבל תשחית ואם רצה לחלק דחזקת סכין גריעא טפי א"כ לא היו צריכים הפוסקים לחילוק בין היכא דשרי בדיעבד, אלא ודאי ליתא, ואין סברא לחוש לבל תשחית כיון דהסכין חזקתו בדוק, ובאמת אין חילוק מעיקר הדין אימת ששוחט כיון שבודקו קודם שחיטה אפילו שהה זמן רב חזקתו בדוק, וכן מקוה שהיה לו בחזקת כשרות פעם א' אין חיוב למדדו בכל יום, רק לשופרא דמילתא חישינן להחמיר שלא יבא לידי ספק, גם הטעם משום ברכה ג"כ לא נהירא, דכיון דהסכין חזקתו בדוק אין לחוש בכה"ג לברכה, ותמה על עצמך איך מברכין על השחיטה קודם בדיקת הריאה שהוא מיעוטא דשכיח אע"כ כיון דרוב בהמות כשירות אין כאן חשש ברכה לבטלה וכ"ש בסכין שחזקתו בדוק ואין לומר דשאני בדיקת סכין דהוה נבילה אם הסכין פגום דהא לקמן ברמ"א בסימן י"ט מוכח דאפילו אם הוה טריפה אין לברך על השחיטה ועוד דא"כ איך מברך על השחיטה כיון שצריך בדיקת סכין שמא בעור נפגמה והוה ברכה לבטלה אע"כ בכה"ג לא חישינן

ומעיקר הדין ודאי כל שחזקתו בדוק היינו בדוק ועומד קודם שחיטה ודוקא אחר שחיטה צריך בדיקה לכתחילה שמא איפגם בעור, אבל לענין ברכה והשחתה לא חישינן כולה האי ראינו עשוי ליפגם מעצמו רק חומרא הוא לבדוק קודם שחיטה שלא לחלוק בין סכין לסכין ולכתחילה בכל גווני צריך לבדוק

ובאמת בחידושי הרשב"א בחולין דף ח' ע"ב כ' ושמא נאמר שאם בדק לאחר שחיטה והצניעו שא"צ בדיקה דסומך על בדיקתו שלאחר שחיטה ובת"ה דף ט"ז ע"ב כ"כ בלשון דמסתברא לי והדברים מבוארים ולא ידעתי למה לא זכרו בתב"ש, ובאמת נוהגין בי"ט להעמיד הסכין מעי"ט ופעמים חל בשבת ועולה לג' ימים, אבל ודאי לכתחילה פשיטא שיש לבדוק קודם שחיטה ממש

(ד) סכין שתבדק כן הוא לשון הרמב"ם וקילס הרא"ש פירושי שמפרש דקיימא ארישא דסכינא היינו שעוקץ הפגימה לצד הראש, ונראה דר"ל עוקץ הוא שורש הפגימה מקום שהסכין מתחיל להשתנות מגדרו כמו באתרוג שניטל עוקצו היינו שורשו שתלוי בו ועיין ב"י ולדינא הכל א' שאם שחט בצד שאינו נרגש היינו דברי הרמב"ם והמחבר והרא"ש כתב עליו ודעת רחוקה כיון שזקופה היא מצד א' איך לא ירגיש בה באצבעו כשיורד לתוכה ע"ש: ולפענ"ד לא הבנתי דמשנה שלימה היא שוחט במגל קציר בדרך הליכתה ב"ה מכשירין ופרש"י דרך הליכתה אינה קורעה מפני שראשי' כפופים מאד, וא"כ י"ל דבפגימה נמי כה"ג מיירי רק לפי שהוא פגם קטן ובליטה קטנה בדרך הליכה מחליק הסכין ועובר על הפגימה לפי שמתעקמת עד שהצפורן עובר בדרך הילוכו, וצ"ל דהרא"ש ס"ל דמגל קציר ג"כ נרגש בדרך הליכה ג"כ רק לפי שפגימותי' כפופות למאד אין בשר הסימן נכנס בו לכן קשיא לי' להרא"ש לישנא דהרמב"ם שכתב שאין הפגימה נרגשת בדרך הליכה אלא דצריך ביאור איך מפרש בש"ס מ"ש משתי רוחות דמורשא קמא מחליש ומורשא בתרא בזע מרוח אחת נמי חורפא דסכינא מחליש מורשא בזע, וכיון דהרמב"ם מפרש דקאי ארישא דסכינא כתירוץ הש"ס היינו ששורש הפגימה הוא ברישא דסכינא והעוקץ לצד הקתא וא"כ צריך ביאור בס"ד איך קרי לי' מרוח א' כיון שנרגש בין בירידה בין בעלי' וצ"ל דהרמב"ם מפרש דאם נרגש הפגימה בהולכה אף שאין לה רק עוקץ א' מ"מ בזע כיון דחורפא דסכינא מחליש וזהו קושית הש"ס ומשני דקאים ארישא דסכינא היינו שאינו נרגש בהולכה, אלא דקשה א"כ אפילו הרבה מסוכסכות נמי יהי' כשרים כיון שאינו נרגש רק בהולכה, ותירץ הרשב"א והר"ן דמתוך שהפגימות מרובות חישינן שמא השיב ידו מעט וכמו שפרש"י לפי שיטתו, והפר"ח דחה דבריו דלשיטת הרשב"א אין טעם לחלק בכך ובאמת בחידושי רשב"א מבואר בהדיא דבמגל קציר אפילו משיב ידו מעט מתוך שהפגימות כפופות למאד אינו ברור שינקוב הסימן ע"ש

אלא דקשי' לי אמאי לא חילק הרמב"ם בין א' להרבה, לכן נלענ"ד דבלא"ה הקשה מהרש"א על פרש"י שמפרש שהפגימה עומדת בראש הסכין והקשה מהרש"א א"כ ל"ל פגימות הרבה אפילו פגימה א' כשאינה ארישא דסכינא נמי פוסלת, ונראה דלא קשי' כלל דרישא דסכינא לא נקרא רק במקום שמתחיל לשחוט וכפרש"י שמתוך כך עובר הפגם ע"י חתיכת עור ובשר טרם שיפגע בסימן, וא"כ י"ל דלהכי נקט פגימות הרבה דאילו באחת אפשר שיתחיל לשחוט באמצע הסכין וא"כ גם אמצע הסכין נחשב לרישא דסכינא ויוכל לשחוט ממקום הפגימה אבל ביש בו פגימות הרבה א"כ מסתמא לא נשאר שיעור סכין מלא צואר חוץ לצואר וא"כ יצטרך לשחוט ע"י הולכה והובאה א תדון כמגירה ולק"מ, ועפ"ז נ"ל לפרש גם להרמב"ם דס"ל דאין חילוק כלל בין א' להרבה אלא דה"ק סכין שיש בו פגימות הרבה אפילו כולם מסוכסכות תדין כמגירה והיינו שיש מהם שהעוקץ נוטה לראש ויש מהם נוטה לקתא ובאין בה הרבה יוכל לשחוט עכ"פ עד המסוכסכת שנוטה לקתא אם שוחט בהליכה או שישחוט בהבאה עד הפגימה שהעוקץ נוטה לרישא אבל בהרבה מילתא דפסיקא שלא יוכל לשחוט שאין נשאר שיעור סכין שיוכל לשחוט בהולכה לחוד שלא יפגע בזה שנוטה המורשא לראש הסכין או לקתא ולפ"ז ס"ל לרמב"ם דאין חילוק בין חדא מסוכסכות להרבה מסוכסכות, ומה שהקשה מהרש"א למה במגל קציר גזרינן הולכה אטו