חידושי מהרא"ל על שחיטה וטריפות מו

ביותר והרי ר"ש הספיק לו בדיקת בישרא לחוד לכן לא חיישינן כולה האי גם י"ל כמ"ש התוס' והרא"ש דבישרא כנגד הושט וטופרא כנגד הקנה, ואין הטעם שלא תועיל בדיקת בישרא לקנה דכ"ש שאם אינו נרגש אבישרא שלא ירגיש אטופרא ואם הושט שהוא רך לא ירגיש כ"ש שהקנה לא ירגיש אלא נראה שגם הם סבורים שאבישרא נרגש יותר ולשופרא דמילתא שמא לא דקדק היטב החמירו שישנה בבדיקה אלא שלא רצו חכמים להטריחו שני פעמים אבישרא ע"כ לא חששו יותר רק שיבדוק נמי אטופרא ובתרי זימני לא חיישינן שיהי' בו פגם נרגש אבישרא דוקא ובפעם הראשון לא הרגיש בו לפי שלא הכין לבו היטב ואמרינן אחר שאטופרא לא מצא מסתמא בדיקת בישרא כהוגן הואי וגם הרא"ה בב"ה דף י"ד כתב ז"ל ובודאי אבישרא בדיקה יפה מטופרא אלא דבישרא הוא לחזור אחר בדיקה יפה וטופרא לעכב

ואחר שכמעט מוסכם מכל רבותינו הקדמונים שהרגשת בישרא מרגשת יותר יש מקום לומר שלא נצטרך להמציא דבר זר שאינו מקובל בשכל הנקנה בענין ההרגשה שהרגשת בשרא שהוא חוש המרגיש יותר נשתכח והרגשת טופרא נשאר ודור אחרון דור תהפוכות הוא שדבר זה אין הדעת סובלתו ואין ראיה ברורה יותר מן המציאות כי עולם כמנהגו נוהג ועיילי פילא בקופא דמחטא ביגיעת בשר והרבה לוהג והי' נראה לומר כפי שטחיות לשון הש"ס שלא נמצא שיהי' איזה אימון יד בהרגשה ואדרבה אפילו קלי הדעת וחשודים הי' להם נאמנות על שחיטה ובאמת ההרגשה דבר שצריך אימון וקלות התנועה. לכן נראה לומר שמדין הש"ס לא נתנו חכמים דבריהם לשער ההרגשה ע"פ אומן וריפרוף יד להיות בודק הסכין בקלות התנועה ומעט נגיעה כמעט כלא פגע ולא נגע היטב רק שבטופרא הי' הולכין בסכין כפשוטה כפגישת גשם בגשם בלי שום שימור וקלות תנועה ולזה אבישרא הי' הרגש עדיף לפי שאבישרא ממילא בחזקת שימור וזהיר הוא בקלות התנועה מפחד שלא יחתוך אצבעו וכן מבואר בלשון הרמב"ם בפ"א משחיטה דין כ"ג וז"ל וכיצד בודקה מוליכה ומביאה על בשר אצבעו ומוליכה ומביאה על צפרנו ע"כ ולא זכר אזהרה כלל רק כפשוטו וכיצד שיוליך ויביא בדיקה והשתא ממילא בדיקה דבישרא עדיפא שע"כ הוא בקלות התנועה ומעט פגישה ובדיקת טופרא היא בתנועה כבידה ופגישה גמורה אבל הרגשה דידן למעט בקיאותינו ולחומר הנושא אנו מחמירין, ואין כל חי מרגיש מבלי שיהי' לו תנועה קלה ואימון יד והרגיל בהרגשה ודאי טופרא מרגיש יותר מצד השכל לפי שבטופרא נזהר שלא לנגוע כי אם בקצה חודו מה שאין בנמצא באצבעו בשר חדוד ודק כי אם רוחב שטח האצבע כללא דמילתא הולכת בשרא עדיפא מהולכת טופרא היינו כפשוטו בלי אימון יד וכמדת כל אדם אבל ע"י אימון יד ורגילת ההרגש טופרא עדיף טפי וכל דברי חכמים קיימים

וכן הני דבדקי בשימשא ושערא ומיא אינו ע"י אימון וזהירות רק כפשוטו כפי בקיאתו באמיתות הפגם הפוסל ולפי שהרמב"ן סבור שחגירת צפורן הוא פגימה גדולה לכן ס"ל דשמשא היינו פגימה קטנה וכן חגירת חוט השערה אין כונת להרגש שבחוט השערה שהרי בשערא יכול להרגיש אפילו כל דהו שפוגע בו קצת חלק מן השערה ולא בזו דברו כלל רק חגירת שערה הוא אסיפת שערה וסמנא דמלתא כל פגימה שאינה נרגשת אבישרא אם דקדק ובדק היטב אבישרא לא הגיע למדת פגימה הפוסלת אף שנרגשת אטופרא שהוא מצד אימון יד והרגל ההרגש זה נ"ל לקיים דברי חכמים אשר כל דבריהם בהשכל אבל למעשה לא תסמוך להקל כל דהו מדברי אחרונים ודי שיהי' בזה התנצלות למה שנעלם ה' הטוב יכפר בעד כי ת"ל הדברים שכתבתי עכ"פ יש בהם התנצלות למי שיעמוד על בוריין

ואחרי הודיע ה' אתנו את כל זאת הנני חוזר לדין לפני רבותינו הקדמונים בקרקע הרמב"ן והרשב"א שממה שלא הביא הרי"ף דכרי רב חסדא עילה מצאו לומר דהני דבדקי במיא ושמשא ושערא לא ס"ל כרב חסדא ואני בעניי תמהני מה ראו לחלק השוין אחר שאין בש"ס זכר שיהיו דברי הני אמוראי דלא כרב חסדא ועל החלוקין אנו מצטערין ומהיכא תיתי לחלק השוין לכן הייתי אומר מה שנראה בעיני אחר שכבר כתבתי התמי' איך יהי' אבישרא בדיקה המעולה מה שאצלינו הוא ההיפוך לכן בעניותי אגלה דעתי ההדיוטית כי אדרבה דרב חסדא הלכה פסוקה הוא כי לפי שטחיות הלשון משמע אדרבה כמו דשלש פגימות דנראה דהרבותא הוא שא"צ פגם יותר מחגירת צפורן כמו כן רב חסדא השמיענו כזאת דלא תימא דפגימה הוה טפי קמ"ל דסגי בחגירת צפורן ולעיקר קושית הרמב"ן דה"ל לבדוק בחגירת צפורן כבר פרש"י דצפורן שהוא דבר קשה אפשר שיעבור על מקום הפגם ולעולם שיכול לעבור גם על מקום חגירת צפורן לכן בדק ר' ששת בבישרא ובשרא מרגיש עכ"פ כשיש מקום חגירת צפורן אלא לפי בקיאות שלהם לא היו צריכין לסכין חלק כי ידעו מה שאינו פגם ודומה לסאסאה וכדומה ואין כל הרגש פגם, וכל סכינין שלהם לא היו מושחזין וחלקים כי לא היו צריכים כי לרחב לבם הי' להם ידיעת מה שהוא פגם וחגירת צפורן הפוסלת, והשתא תרווייהו צריכי כי אבישרא ודאי ירגיש, ורב ששת דבדק אבישרא לא שהרגש הבשר יפסול הסכין אלא שהי' מבין בבשרא כמה תהי' החגירה עד שתחגור בה צפורן וכן במיא ושמשא לא כל הרגש לחוש הראות הוא פגימה רק שידעו להבחין עד כמה יראה הפגם בשימשא שיהי' בה חגירות צפורן, ואמר ר"פ צריכה בדיקה אבישרא ולא דברו בסכין שאין עליו הרגש אבישרא שלא הי' מצוי בזמניהם שלא הי' צריכים לו, ורבא בדק גירא וזהו שחידש ר"פ שאין לסמוך אבישרא מאחר שהרגש ישנו בודאי אבישרא לא יסמוך על דעתו שאין בו חגירת צפורן רק אח"כ צריך בדיקה אטופרא כי אחר שידע מקום ההרגשה אבישרא יבחין חגירת צפורן אבל טופרא אף שאפשר להרגיש בו אפשר לעבור בו מקום פגימה וכמו שפרש"י. ולפי שמדינא אין חיוב לחזור על הסכין רק פעם א' אבישרא ופעם א' אטופרא אפשר שיעבור הרגש אפילו יהי' צפורן חוגר לכן תיקנו נמי אבישרא

ובאמת בזמן הזה שמדקדקין הרבה בהולכה אטופרא בכל מקום שיש בו איזה נדנוד והסתבכות עוברין כמה פעמים למיעוט בקיאותינו ודאי החוש לא יכזב שמה שאינו נרגש אטופרא גם אבישרא לא יורגש אבל הקדמונים שהי' לבם שלם מה שאינו נראה להם חגירה לא חשו ליה, והספיק להם הולכה פעם אחד לכן צריכין גם שניהם בישרא וטופרא

באופן שאין לנו שום הכרח לומר שהני אמוראי דבדקי בשימשא ושערה וכדומה חולקים על רב חסדא דכל אילו הבדיקות הי' להם לשער בו חגירות צפורן ונוח להם לבדוק בהני בדיקות מפני שהציפורן יכול לעבור על דבר קשה כפרש"י. ועוד דהא בלא"ה יש לתמוה שהמשנה פרטה בכל שוחטין חוץ ממגל קציר והמגירה והשינים מפני שהם חונקין והוא תמוה גדולה אחר שאנו רואין הדקדוקים לבדוק בשימשא וכדומה א"כ צריכה למימר שלא לשחוט בדברים כאלה ולא ידענא ליה פתר וצ"ל דהתנא לא חשש רק לכתוב חדא מיניהו שאין בו יותר משיעור פגימה ושינים אין בהם יותר משיעור פגימה והשתא לרב חסדא דס"ל פגימת סכין כחגירת צפורן ע"כ שינים דמתני' היינו מה שהוא שיעור חגירת צפורן ואי אמוראי פליגי ארב חסדא וס"ל דבפחות מחגירת צפורן נמי הוה פגימה, א"כ אמאי לא פרט התנא אפילו פגימה דפחיתא מיני' נמי אין שוחטין וכ"ש דתמוה למאן דאמר פגימה כל דהו פוסלת כל האי פרטא ל"ל וה"ל לתני' חוץ מסכין פגומה וכדתנן גבי מומין נפגמה אזנו אע"כ התנא להורות נתן שאין כל פגימה פוסלת ובפחות משיעור שני שינים לאו פגימה הוא א"כ רב חסדא ע"כ ס"ל דזהו שיעורא דחגירת צפורן שיש שינים שלא יהי' בהם הפרש יותר מחגירת צפורן וא"כ תקשי לאמוראי דפליגי ארב חסדא וס"ל פגימה כל דהו נמי פוסלת אמאי נקט התנא שינים אלא ודאי ליכא דפליג ארב חסדא וכולהו בדיקות אחגירות צפורן הוו

ובהכי ניחא השאלה בש"ס דמיא לסאסאה מהו והוא תמוה וכי לא ידע שיעור פגימה ואי מספקא על שיעור פגימה ל"ל למינקט סאסאה ופרש"י סכין שפיו חלק וכן פירש הרמב"ם ז"ל בפ"א דין י"ח סכין חדה שהושחזה והרי אינה חלקה אלא מגעתה כמגע ראש השיבולת שהוא מסתבך באצבע הואיל ואין בה פגם שוחטין בה, והשתא קשה מאי מבעי' ליה כיון שאין בה פגם ואי מספקא ליה אי בכה"ג הוה פגם למה בעי אסכין כולה ולא בעי אלא אחדא דמ"ל חדא מ"ל טובי וה"ל למיבעי כסאסאה פגם הוה אי לא, אלא נראה דהוא הדבר שכתבתי שלכך לא סגי בטופרא לחוד שמתוך שהוא קשה יכול לעבור על מקום הפגימה שאין חיוב עליו לחזור בטופרא רק פעם א' לכן מבעיא בכולה סכין דמיא לסאסאה ואין בה פגם לפי בדיקתו מי אמרינן שאין יכול לשחוט בה מתוך שיש בה רבוי הסתבכות יש לחוש שעבר הצפורן מקום חגירה ג"כ לכן דייק ואמר מאן יהיב לן מבשרא ואכלינן ר"ל כיון שכבר בדק אבשרא ואין בה שיעור חגירת צפורן ובודק נמי אטופרא תו לא חיישינן