חידושי מהרא"ל על שחיטה וטריפות מד

שרי אפילו לא נשחטה האם כלל, דהא שחיטת האם אינה צריכה כלל רק משום מראית עין ולדברי הש"ך אין טעם לומר מאחר דאמו חשיבה כבשרא בדקולא א"כ איך יאסר העובר שהוא נפל במעי אמו הא ירך אמו הוא ואי משום שיש לו סימן א' מצד אביו הא כל נפל אין לו סימן כלל וניתר אגב אמו, אבל סברת הב"ח ניחא דהתורה רבתה כל מה שבבהמה נטפל לבהמה כפי מה שהוא אם להתירו בשחיטה או אפילו בלא שחיטה, וכיון דהבן פקועה חשיב כאילו הי' במעי אמו, גם עבורו חשיב כאילו הי' הבן פקועה עם העובר במעי אמו השחוטה והכל ניתר בשחיטת אם הפקועה, ולא מצינו בשום מקום שיהי' הבהמה עצמה מותרת והנמצא בה אסור, דאדרבא מסתברא שכל הגידול שבפנים הוה כאילו גדל לאחר שחיטה, ואין בו איסור מצד הסברא שהכל ניתר בשחיטת אמו הראשונה, לכן אין לדחות דברי הב"ח וט"ז בגילה דחיטתא, מיהו למעשה אין דעתי מכרעת בשל תורה

ועוד ראי' דהא אפילו קלוט שאסור לר"ש בנולד מ"מ במעי אמו שרי א"כ חזינן אפילו כבר נשחטה האם לא הוה כילוד דאנן קיי"ל כרבנן לא תקשי נימא דלרבנן מצריך קרא דפרסות לנולד מבהמה דבעלמא ובת פקועה אף דביצא לאויר העולם אין לו סימן מ"מ במעי אמו שרי, דלזה י"ל דמילתא דפשיטא הוא דבפנים א"צ סימנים, אבל אי הוה סברת הש"ך דאף שהאם בת פקועה כיון דאביו אינו בן פקועה אסור במעי אמו (צ"ל דה"ל כילוד) א"כ הוה ליה לאוקמא כרבנן, דקרא קמ"ל בכה"ג דשרי כמו דחדית לר' שמעון להתיר קלוט אף שבנולד אסור אלא ודאי א"צ קרא להכי כלל

ותו לדברי הש"ך נימא דלר"ש קלוט הנולד מן בת פקועה שגם אביו ב"פ יהי' אסור דהוה כילוד, וא"כ נימא דקלוט הנמצא בבהמה שטעונה שחיטה מותר וקלוט הנמצא בבהמה שאינה טעונה שחיטה אסור אתמהה אלא ודאי כל הנמצא כשחוט דיינין לי'

(ט) אלא מה שיש לו פרסה כן הוא לשון הרמב"ם וכתב הש"ך ולדבריו אפילו דמות עוף שיש לו פרסה נמי מותר, וקשה דהא בש"ס מפרש בהמה בבהמה לרבות הולד, ופריך אלא מעתה ימירו בו אלא אמר קרא וכל בהמה אלא מעתה דמות יונה תשתרי, א"כ משמע מלשון הש"ס דאי טעמא משום בהמה בבהמה אינו מותר רק דמות בהמה, וצ"ל דלמאי דמשני בעינן פרסות לא צריך דמות בהמה כלל מ"מ רב אשי מסיק לעולם כדאמר מעיקרא והא דאין ממירין בו ר' שמעון הוא דמקיש תמורה למעשר ואף דדחי המנא תימרא מ"מ אפשר דלר"ש שפיר דריש בהמה בבהמה ואין ממירין בו משום דמקיש תמורה למעשר והנה הרמב"ם בפ"א מתמורה דין י"ב העתיק דברי ר"ש וא"כ שפיר יש לדרוש הדרוש בהמה בבהמה ואינו מותר רק דמות בהמה אבל לא דמות עוף אף שיש לו פרסה ואע"ג דהש"ס דחי המנא תימרא דר"ש הוא מ"מ לא נדחו דברי רב אשי דבעינן בהמה בבהמה וצ"ע

(י) ומצא בה ברי' שיש לה ב' גבין כו' עיין פר"ח שהביא לשון הרמב"ם שכתב בהמה טהורה שילדה או שנמצא בה ודייק הכ"מ דלמאי דפסקינן כרב א"כ ברי' ליתה ואיך כתב שילדה וכ' הפר"ח שכונתו ללשון שילדה משמע שיש לה קיום וה"ל למימר שהפילה כיון דלא חיי ח' ימים ולפענ"ד אין זו מוכרח דאפילו תימא שמתקיימת יותר מח' ימים מ"מ כיון דברי' בעלמא ליתה ממילא אסורה מטעם טריפה דיתר כנטול דמי וגם לענין לידה היכא דאינו מטמא לידה אלא דשמואל ס"ל דברי' איתה והיינו רבותי' לכן אינו טריפה וכן משמע מהא דמוקי לשמואל הברייתא בד"א שלא כלו חדשיו כו' יצא מי שיש לו שני גבין אע"ג דכלו לו חדשיו אם יצא לאויר העולם אסור הא במעי אמו שרי והא דבמעי אמו שרי ע"כ אמו אינה שסועה וא"כ גם לשמואל אסור דהא אינו מן המין שככה רביתיהו וא"כ מאי קאמר ביצא לאויר עולם אסור הא לא חיי ופשיטא דאסור אלא ודאי אפשר שיחי' להכי צריך לומר דמ"מ אסור מטעם דלא חיי אבל מ"מ חי קצת ול"ל דשמואל לשיטתי' דס"ל דאיכא ברי' בפני עצמה משכחת לה שתתקיים אפילו במין בהמה שאינה שסועה משא"כ לדידן ליכא ברי' שתתקיים בזה כלל דא"כ קשה לשמואל מה תאסר הך שסועה דמותרת במעי אמה אם נולדה מי גרע מטמא הנולד מן הטהור אלא ע"כ לשמואל גם אסור משום שאינו מתקיים ולא מטעם שסועה דקרא וכן לפיר"ת ס"ל לשמואל דשסועה מתקיימת לגמרי, א"כ ע"כ אפילו טריפה אינה א"כ י"ל גם לרב לא הוה טפי מטריפה שאינה חי' אע"ג דקאמר התם אינו ראוי' לברית שמונה אפשר דגם טריפה אינה ראוי' לברית שמונה דהא מבואר שם בגמרא דלמ"ד טריפה אינה חי' אין אמו טמאה לידה א"כ י"ל גם מצות מילה לא שייך בי' דלא קרינן בי' וביום השמיני ימול כיון דאינה טמאה לידה ולא חשיב ולד כלל ועוד דהתו' הביא גרסא שאינה ראוי' לבריית נשמה. א"כ י"ל דלא הוה רק טריפה לכן כתב הרמב"ם שילדה דאין מוכרח שלא יחי' יותר מח' ימים דאף שלא יהי' נפל מ"מ טריפה מיהת הוה: סימן יח

אמר הכותב בענין הפגימות ראיתי שערורי' גדולה בין ראשונים ואחרונים זה אומר בכה וזה בכה ודרך האמת נבוכה גם אני הגבר ראה ראיתי בעני עמנו אשר חוש ההרגשה כמעט משתנה באנשים יש שאין מרגישין ויש מרגישין למאד אשר כמעט רוב השוחטים לא יוכלו לעמוד בחוש שלו וכבר מוסכם משוחטים שאין סוף להרגשה וא"כ ח"ו המכשלה הזאת ברורא דרובא מעם בני ישראל חלילה להרהר ח"ו אשר אבות יאכלו בשר נבילה ח"ו כי בכל ודור מתחכמים בכלים מכלים שונים שיותר יהי' נרגש בהם ההרגש ואף עם כל זה אפשר שמה שלא ירגיש המרגיש גדול ובא רעהו וחקרו מי שיש לו חוש יותר, ואמרתי אלקט באמרים ואראה אולי אמצע דבר מתישב על לב להסיר מכשול ח"ו ועוד יפלא למאד איך נאבד חוש ההרגש אבישרא שידוע שאף שכל מה שלא ירגיש הבשר בכמה פעמים ירגיש הציפורן במושכל ראשון. וכבר העיד על עצמו הרב בעל פרי תואר שהוא מרגיש בפגימה דקה מן הדקה ואבישרא אין לו הרגשה ומה שביקש לומר שדורות הקדמונים היה להם חוש ברור, אין דעתי נוחה בכך שהרי כבר אמרו רוב מצוין אצל שחיטה מומחין ואפילו חשוד לעבירה שלא לאותו דבר לרוב פוסקים לא היה צריך בדיקת סכין וגם בכותים שהם קלי הדעת א"צ בדיקת סכין וכמ"ש התוס' ריש חולין והנני יוסיף להפליא אחר שהעידו לנו רש"י והרשב"א והר"ן דאבישרא נרגש יותר וכמו שאנו עתידין לבאר בע"ה א"כ איך נשתנה החוש ויהי להפך שאבישרא אין נרגש ואטופרא נרגש ולזה אמרתי אולי מקום הניחו לי מן השמים ללמד זכות על עם ב"י בדבר שאין שום א' מנוקה מזה זולת מי שלא טעם טעם בשר מימיו ומי יאכילנו בשר והנני מבאר מה שהעלתי במצודתי והוא ית' יכונן דעתי אשר לא אתי תלין משוגתי ואדברה ולא אשכבה בבשתי וזכות לימוד זכות על ישראל יוחשב לזכותי לכפר שגגתי והוא ית' יהי' בעזרתי ואל תצל מפי דבר אמת כי לך יחלתי: וזה החלי בעזר אלי וצור ישועתי

גרסינן בגמרא חולין דף י"ז ע"ב במערבא בדקה לה בשימשא בנהרדעא במיא רב ששת בדיק לה בלישני' ראב"י בדוק לה בחוט השערה בסוריא אמרי בישרא אכלה בישרא ליבדקה ופרש"י היא באה לחתוך בשר לפיכך עיקר בדיקתה ע"י בשר בריש לישני' או בבשר אצבעו אבל בדבר אחר לא הוה בדיקה שמא דבר קשה עובר על פגם קטן ואינו חוגר או דבר שהוא רך יותר נכנס לתוך פגם קטן אע"פ שאינו פגם לקלקל הסימן אמר ר"פ צריכה בדיקה אבישרא ואטופרא ע"כ תו גרסינן בגמרא אמר ר"ל ג' פגימות הן פגימת עצם בפסח פגימת אוזן בבכור פגימת מום בקדשים ורב חסדא אמר אף פגימת סכין ואידך בחולין לא קמיירי וכולן פגימתן כדי פגימת המזבח וכמה פגימת המזבח כדי שתחגור בו ציפורן והנה הרי"ף לא הביא דרב חסדא וכתבו הרשב"א בשם הרמב"ן והר"ן טעמו דס"ל דאמוראי נינהו דהני דבדקי בשימשא וחוט השערה וכן אבישרא ואטופרא ס"ל כל פגימה אסור אפילו קטנה שבקטנות והוא שתחגור בה כל דהו טופרא או בישרא או אפילו חוט השערה הא בלא חגירה כל דהוא הוא כשירה דהיינו דומיא לסאסאה

ועוד י"ל ראי' מדתני אוגרת אלמא שאינה פסולה אלא כשאוגרת איזה דבר שיהי' כ"ז דברי הרשב"א בחידושיו ובת"ה דף י"ג ע"ב כתב דאוגרת צריך שיהי' אוגרת שום דבר אפילו חוט השערה ע"כ וכ"כ הר"ן לדעת הרי"ף, וכתב הפר"ח שבחגירות ציפורן יש בו שני פירושים הא' שהציפורן חגור בפגימה מלשון אגרה בקציר שנאספת ואוגרת הציפורן או לשון חגורה ואיזור והפי' השני הוא יותר לחומרא שר"ל הרגשת הציפורן וכל פגימה שמרגיש בה הציפורן מקרי חגירות ציפורן ופירש הראשון הבינו רש"י והרמב"ן והרשב"א לכן כתבו דמאן דמצריך בדיקה