חידושי מהרא"ל על שחיטה וטריפות מב
Hidushei Maharal Shechita V'Treifot 42 · חידושי מהרא"ל על שחיטה וטריפות · free full Hebrew text
Open in the reader →מזה שחייב על החלב, ואפי' כריש לקיש נמי לא אתיא דהא ריש לקיש לומד מהא דנתמעט מהקרבה שאינו בכלל חלב ומהקרבה נתמעט אפילו בן ט', אבל לבן ח' לא צריך קרא כלל למעוטי, וא"כ ר' מאיר דאיירי בבן ח' לאו מהאי טעמא הוא, דאי ס"ל הך טעמא אפילו בבן ט' יהי' חלבו מותר, דאע"פ שטעון שחיטה לר' מאיר, מ"מ לא מצינו לשום מ"ד שסובר להקריב חלב שליל, וע"כ גם ר' מאיר ס"ל הך דרשא דמוצא מכלל שליל, אע"ג דס"ל חלבו אסור, ובגמרא שם דף ע"ה לאידך לישנא דמותיב ר' יוחנן לר"ל לדידך לקרבי' אין להקשות דתקשי לריש לקיש לר' מאיר דחלבו אסור ליקרבי' די"ל דר"מ לא ס"ל כלל הך דרשא רק הקושיא מספרא שהוא ת"כ וסתם ספרא ר' יהודה ור"י ס"ל דחלבו מותר, לכן ס"ל לר"ל לכך הוא מותר כיון דמיעטי' מהקרבה אבל לר' מאיר י"ל דלא ס"ל הך דרשא כלל
ותו קשיא כיון דרשי' בעי קרא להתיר חלב מהך דאשם א"כ למה הוצרך רש"י לפרש טעם דדמו אסור שהוא כדם אברים, תיפוק ליה דבדם ליכא קרא כלל ונפלאתי על בעל מעדני יו"ט שכתב להוכיח דהרא"ש לא ס"ל טעמו של רש"י מדהוצרך ליתן טעם על איסור הדם, ואיך לא ראה דרש"י בעצמו נקט טעמא לאיסור הדם כמ"ש הרא"ש
והנראה לענ"ד בישוב דברי רש"י דקשיא ליה ודאי איך מוכח מכל בבהמה תאכלו להתיר החלב, נימא שלא גילתה התורה אלא דהוה כגוף הבהמה, אבל מה שבגוף הבהמה אסור גם בשליל אסור, וא"כ מהיכי תיתי להתיר החלב, לכן ניחא ליה דילפינן מקרא דמוצא מכלל שליל, וכיון דאינו בר הקרבה ע"כ אינו כגוף הבהמה, וממילא הוה בכלל כל הבהמה תאכלו, ומזה ילפינן דכל מה שבבהמה מותר, ומיושב קושית הרא"ש למה מותר בחתך, מן העובר טפי מחותך מגוף הבהמה ולפ"ז ניחא כיון דחזינן דהשליל אינו כגוף הבהמה לענין החלב, ממילא לכל מילי אינו כגוף הבהמה, ועיקר כונת רש"י ליישב איך ס"ד להתיר החלב, הא כללא הוא דכל חלב לה' וממילא הוא בכלל אסור כרת, כי התורה תלה איסור כרת בחלב אשר יקריבו לה', ולזה פרש"י כיון דאינו קרב ממילא יש להתירו, ועפ"ז י"ל דס"ל לרש"י דהא דצריך קרא למעט חלב שליל, ודייק מיני' ר' יוחנן דחייבין עליו מדאיצטריך קרא למעוטי, ולפמ"ש קשה איך דייק ר' יוחנן אדרבה אי לא כתיב קרא שאינו ראוי להקרבה לא הוה ממעטינן חלב שליל כלל, דכל חלב הראוי לגבוה אסור, י"ל דלא מסתבר שיכתוב קרא בקרבנות לאורוי' היתרא בשליל, דכל בבהמה קאי נמי אדבר שאסור בבהמה, לכן משמע ליה דלהכי כתבי' רחמנא לקרא בקרבנות, היינו כשהוא בענין שחייבין עליו כרת, והיינו בהוציא החלב מחיים ממעי בהמה דהי' חייבין עליו כרת אם אכלו ואח"כ החזירו למעי בהמה, דבכה"ג בעובר גלי קרא דאבר היוצא אסיר ולא ניתר עוד בחזרה מבשר בשדה טריפה לא תאכלו, שאין לו היתר בחזרה, אלא דמהתם לא מוכח רק שהוא בכלל טריפה, אבל לא שיהי' בחיוב כרת, אבל השתא דגלי קרא למעט מהקרבה, ממילא אמרינן דכרת נמי איכא עלה
ועפ"ז יש ליישב לשון הת"כ שהביא יכול לא יהי' בעונש ואזהרה אבל יהא בעמוד והקרב והקשו התו' איך ס"ד שלא למעט הקרבה דקרא בהקרבה כתיב ונדחקו, ועפ"ז י"ל דה"ק יכול לא יהי' בעונש ואזהרה, היינו כיון דחזינן דמעטי' מהקרבה ואינו כגוף הבהמה, א"כ ממילא כיון שאינו כגוף הבהמה ניתר בשחיטת אמו, א"כ לא מוכח רק שאינו בעונש ואזהרה, כיון שאי אפשר שיוכשר בהקרבה דכיון דשרי להדיוט לאו בכלל הקרבה, אבל יהי' בעמוד והקרב, והיינו אם ימצא לו תקנה כגון שתלשו מחיים מן העובר א"כ ניהו דמה שניתר באכילה להדיוט לאו להקרבה קאי, אבל אם יעשה לו פעולה שיאסור מחיים והיינו שיתלשנו ויחזירנו, דמ"מ א שבשעת שחיטה נמצא במעי הבהמה ואיכא איסור חלב עליו כיון שנתלש מחיים, ואע"ג דקרא דבשר בשדה מוכח שאין היתר לאיסורו י"ל דהיינו משום טריפה, אבל לענין החלב אין חילוק דמ"מ יהי' ראוי להקרבה דעל החלב לחוד לא שייך ממשקה ישראל שהרי כל חלב אסור להדיוט ושרי לגבוה, לכן מיעטי' קרא מהקרבה, אבל כרת חייב עליו, שאילו לא הי' חייב עליו כרת, טפי ה"ל לכתוב ההיתר בשליל להדיוט, וא"כ יוכל להיות שיהי' בעמוד והקרב ע"י חזרה קמ"ל דאפילו ע"י חזרה אינו ראוי וא"ש דברי רש"י, והשתא ניחא שנתן רש"י טעם לאיסור הדם דהדם ודאי כיון דאינו נזרק לא הי' לנו לאסרו כיון דאינו כשר לזריקה, ולזה פרש"י דלא גרע מדם אברים שאף שאינו נזרק מ"מ אסור באכילה, א"כ ממילא אין להתירו בשליל שיהי' עדיף מגוף הבהמה, כיון שאין טעם להתירו בשביל שאינו נזרק כן נ"ל ליישב פרש"י
אלא דלכאורה לא יתכן לפי שיטת רש"י גופיה שפירש בדף ס"ח ע"ב דר' יוחנן דס"ל אין לידה לאברים ס"ל דמהני חזרה, ועפ"ז פירשתי לשון הש"ס דבלישנא קמא נקט סתמא הטילה נפל ר' יוחנן אמר חלבו כחלב בהמה, ובלישנא בתרא אמר הושיט ידו למעי בהמה ותלש ואכל, למה נקט כאן ואכל טפי מבלישנא קמא, ואמרתי לפי שיטת רש"י דלר' יוחנן מהני חזרה, וא"כ בהטילה נפל שנולד כבר ממילא משמע דחלבו כחלב בהמה לענין כרת, אבל כאן ס"ל לר' יוחנן לשיטתיה דמהני חזרה, וא"כ אם החזירו ושוב שחט הבהמה הרי מותר, לכן נקט ואכל כלומר שאכלו ולא החזירו וא"ש
ועפ"ז אי אפשר לומר כמ"ש בפרש"י ומ"מ י"ל דר' יוחנן אע"ג דהאבר מותר בחזרה מ"מ החלב דחידוש הוא להתירו אפילו בפנים די להתיר כשלא ירד עליו תורת חלב כלל
והר"ן כתב הטעם דדם אסור דכתיב כל בבהמה תאכלו כיון דמשקה הוא לא מוקמינן ליה אדם כיון דאפשר לאוקמה אמידי דאכילה, וקשיא לי אכתי דם האברים אמאי אסור, ולמה צריך מליחה הא נאכל הוא שמובלע בבשר, ואי משום שאפשר להפרידו ע"י מליחה, א"כ גם צירו יהי' אסור דכשנפרש שוב אינו בכלל אכילה, ויש ליישב דלענין אותו איסור אין לחלק דכיון דבשרו מותר ואין בו משום אמ"ה לא מסתבר שיהי' צירו אסור דכיון שאין בו איסור אמ"ה אין טעם לאסור צירו, משא"כ לענין דם דהוא איסור אחר אפילו בשחוט שפיר י"ל שלא חידשה בו התורה היתר שאינו יוצא מהיתר אכילת הבשר
ולענ"ד אפשר לומר דמכל הבהמה תאכלו לא נפקא לן רק דבר שאם נאסרו לא יוכל לאכלו, משא"כ דם יש בו שייכות אכילה אפילו אם יהי' בו איסור דם ע"י מליחה או בישול, דדם שמלחו אינו עובר עליו, א"כ לא מוכח מיני' היתר אכילת הדם טפי מבהמה דעלמא
ובזה יש ליישב קושית התו' פסחים דף כ"ב ד"ה והרי שהקשו דשם משמע דדם לאו בכלל בהמה, והקשו מהא דבפ' המוציא יין דדם חשוב כבשר ולפמ"ש ניחא דשפיר י"ל שהוא בכלל בהמה, ומ"מ לא מוכח ביה איסור ממה שנותנו עם דמו דודאי י"ל דראוי ע"י מליחה ובישול דבכה"ג שפיר יכול לאכלו מן התורה ולק"מ
(ג) ואם הפריס ע"ג קרקע כו' רש"י פ' בהמה המקשה דף ע"ו פירש עמד על פרסותיו, לת"ק כיון שהלך טעין שחיטה מדרבנן והוא מגומגם, דהפריס ע"ג קרקע משמע עמידה כמו שפירש"י פ' א"ט דף נ"ב עיין תב"ש, וגם התחיל בעמידה וסיים בהילוך, ונראה כונת רש"י על זה הבן פקועה שנמצא בבטן אמו, והיינו שקרעו לאם ויצא הולד מעצמו ועמד על הקרקע א"כ יש בכלל עמידה זו הילוך דלא סגי בלא"ה אבל אם הוציאוהו בידים ועמד לאו עמידה הוא להצריכו שחיטה
(ד) שחיטה כו' אבל שאר טריפות כו' עיין פלתי שצידד אפילו ניקב הושט או נפסק הגרגרת אינו מזיק ועשה סמוכין לזה מההוא בן פקועה דנפל עליו דובא אף שגם הסימנין נדרסו ולענ"ד ודאי לדעת הפוסקים דשהי' דרסה אסרת בו, א"כ בפסקות הגרגרת לא שייך בו עוד שחיטה כיון שגם הכשר שחיטה ברוב גרגרת, א"כ מה טיבי שחיטה אחר שחיטה וגם בשהה נימא שישחוט במקום אחר או (נ"ל בשחט) בסכין פגומה ישחוט במקום אחר, וא"כ אם נפסק הגרגרת אין לו תקנה בשחיטה ודרוסה (נ"ל שמביא הפלתי ראיה) טריפות בעלמא הוא ואין בו שיעור שחיטה, מיהו בנקיבת הושט דלאו שחיטה הוא י"ל דדמי לשאר טריפות ומועיל ביה שחיטה
(ה) שחיטה דעת הרשב"א שטעון ברכה כשאר מצות דרבנן, וכתבו דפליג על הר"ן בפ' ב"מ ובא"ח הלכות חנוכה ס"ס תרע"א דחצר שיש לה שני פתחים שמדליק בשניהם מפני החשד שאינו מברך רק בא' מהם, ונדחקו לחלק, ולי נראה דשם אי קיי"ל מצות צריכות כונה א"כ בשני אינו מתכוין למצוה רק להוציא מידי הבריות א"כ לא שייך ברכה, ועוד נראה דשם אם דלק בפתח שני מבעוד יום דבשביל חיוב הדלקה צריך לחזור ולכבותה כדאי' בסימן תרע"ה וא"כ סגי שידליק בפתח א', וכן אם הדליק חרש שוטה וקטן בפתח שני תו לא שייך חשדא, אבל כאן אינו פטור בלא שחיטה לכן צריך לברך: