חידושי מהרא"ל על שחיטה וטריפות מא

כל דגי הים יאסף באסיפה בעלמא סגי ופריך אלא מעתה ויאספו את השלו ה"נ דלא בעי שחיטה ומשני התם לא כתיב אסיפה במקום שחיטה וא"כ איך למד הרמב"ם מאסיפה זו דלא כתיב במקום שחיטה ונראה דודאי לשון אסיפה מורה שא"צ שחיטה מדלא כתב וישחטו אלא דסברת הש"ס הכי דבלא"ה יש לפרש על מה שטען רועינו הנאמן הצאן ובקר ישחט ומצא להם אם את כל דגי הים יאסף להם ומצא להם ויאמר ה' היד ה' תקצר וכו', וכבר כתבו מדרשים ומפרשים להתנצל כי ח"ו שיהי' משה מסתפק ביכולתו ית' אמנם יראה שכונת משה כי הם זכרו שני מינים מי יאכילנו בשר זכרנו את הדגה וא"כ טענת משה כי הוא ית' יעד לו באמרו בשר אתן להם מורה על מין אחד וע"ז טען בהיות שזכרו שני מינים בשר ודגים, ולזה אמר מאין לי בשר כו' כי הצאן ובקר ישחט ומצא להם כי מין א' לא יספיק להם שהרי בקשו בשר ודגים וכמו כן דגים לחוד לא יספיק להם אחר שביקשו גם שניהם, והשיב לו ית' היד ה' תקצר למלאות שאלתם ינתן להם השליו שמורכב מבשר ודגים כמו שאמרו בגמרא שיש להם קשקשים כדגים ומה גם כי לא קצרה ידו ית' להטעם טעם בשר וגם דגים ומעתה שפיר נקט ויאספו את השליו להורות חלק דגים שמורכב מהם השליו שלזה החלק א"צ שחיטה כדאמרינן בגמרא שעוף שנברא מן הרקק מורכב ממים ועפר וחלק דגים א"צ שחיטה וע"ז קאי אסיפה וא"כ א"ש ויאספו את השליו להורות שיש בו חלק דסגי בחלק אסיפה שהוא חלק דגים דסגי באסיפ' וא"כ בשלמ' בשלו שמורכב מדגי' ובהמ' יצדק בו לשון אסיפה בשביל חלק דגים, משא"כ בחגבים שנאמר אוסף החסיל ואין בו חלק מובדל מחלק א"כ ודאי לא צריך שחיטה דל"ל דחלק דגים סגי באסיפה שאינו מורכב מדגים כלל וא"ש והא דפריך מעיקרא מויאספו את השליו היינו משום דמסברא לא נאמר דאסיפה לאו היינו שחיטה כיון דבאמת בעי שחיטה אבל למאי דמסיק דלשון אסיפה בדגים אינה שחיטה בע"כ מפרשינן ויאספו על חלק דגים ועוד נ"ל דלעולם לשון אסיפה אינו זז ממשמעו דסגי באסיפה אלא דיש לפרש לשון אסיפה הוא על אסיפת רבים יחדיו ולעולם צריכין שחיטה והיינו לאספן חיים ולשוחטן אח"כ מיהו במידי דלא מיאסף ע"כ אסיפה ע"י שיטול חיותן ואז יאסוף רבים יחדיו כמ"ש הממעיט אסף עשרה חמרים וא"כ שפיר י"ל במידי שאינו נאסף חי ע"כ אסיפה ע"י מיתה שימיתם א"כ כיון דלא כתיב שחיטה משמע שפיר שא"צ שחיטה לכן בדגים אע"ג דכתיב אסיפה פריך שפיר אלא מעתה ויאספו את השליו הכי נמי דלא בעי שחיטה ובאמת בעי שחיטה וע"כ צריך אתה לפרש דאסיפה דכתיב היינו שאספום חיים ואין לומר דבעופות שפורחים לא שייך אסיפה די"ל דקרא קמ"ל לפי שהי' עוף שמן מאוד כדמפורש בפ' יה"כ ובב"מ פ' הפועלים דף פ"ו תרנגולת דלא מציא פסיא קניא ופרש"י שאינה יכולה לפסוע קנה מרוב שומן א"כ כ"ש השליו שהי' שמן הרבה מאד שאם אספום שלא יוכלו לפרוח, לכן לא באו אלא ברוח כמ"ש ורוח נסע כו' ויגז שלוים מן הים א"כ בשליו כיון שלפי האמת טעון שחיטה ע"כ תפרש אסיפה על רבוי עצום שאספום חיים אם כן גבי דגים יש לומר שיאספום חיים ליבשה ואחר כך ישחטום שגם הדגים לא יוכלו לברוח ביבשה וזהו דוקא בשליו שיצדק אסיפתן חיים, דכיון שאין יכול לפרוח אסיפתן חיים משא"כ בחגבים שפורחין אי אפשר לאספן חיין רק ע"י מיתה וא"כ כיון דכתיב בהו אסיפה ש"מ דלא בעי שחיטה ולק"מ על הרמב"ם ובעלי הלכות שנתנו טעם זה שלא מצינו טעם אחר על חגבים שלא יטענו שחיטה אלא דקשי' לי איפכא ל"ל קרא לחגבים דאין טעון שחיטה דהא בעוף אמרי' לפוטרו בלא כלום אי אפשר שנכתב בין בהמה לדגים וא"כ בחגבים שלא נאמר שחיטה מהיכא תיתי להצריך שחיטה ובאמת דעת הרשב"א כן מה"ט. אלא דרש"י פ' א"ט דף ס"ז הביא דברי בה"ג דמייתי לה מקרא דלכל נפש השורצת אילו חגבים ואתקש לדגי' ואפשר דס"ל דרשא דעובר גלילאה דעוף שנברא מן הרקק תדע שיש להם קשקשים א"כ חגבים הי' ראוי להצריך שחיטה עיין חדושים

עוד נ"ל ליישב דברי הרמב"ם די"ל ע"פ הא דאיתא ביומא פ' יה"כ דף ע"ה וישטחו להם שטוח, אמר ריש לקיש א"ת וישטחו אלא וישחטו מלמד שירד להם עם המן דבר שטעון שחיטה שטוח תנא משמי' דר"י ב"ק מלמד שנתחייבו כו' שחיטה, ופירש הרי"ף באגדות שם דלכך נתחייבו לפי שהשליו הי' טעון שחיטה והם אכלוהו בלא שחיטה ע"ש באורך וא"כ קשה לפ"ז מאי קשיא ליה מויאספו את השליו דאדרבה על דא תברתהו ונתחייבו שחיטה בשביל שאכלוהו בלא שחיטה א"כ אדרבה לשון אסיפה הוא בלא שחיטה דבשלמא בדברי משה שפיר דייק דקאמר בדגים אסיפה היינו משים דדינא הכי אבל ממה שכתוב ויאספו את השליו לא קשיא דאף שטעון שחיטה הרי הם באמת עשו שלא כדין ונתחייבו על זה וצ"ל דהקושיא להך מ"ד דהא איתא שם א"ל ר' יוסי וכי מכאן אתה למד והלא כבר נאמר וימטר עליהם כעפר שאר וכחול ימים עוף כנף ותניא ר' אומר וזבחת כו', א"כ משמע דר' יהושע ב"ק לומד מכאן דעוף טעון שחיטה וא"כ הך תנא ע"כ לא ס"ל דרשא וישטחו א"ת כו' א"כ לפי מה דס"ל לריש לקיש דדרשינן וישטחו כו' וישחטו והיינו ע"כ משום שלא שחטוהו כדברי הרי"ף. א"כ גם ויאספו כמשמעו בלא שחיטה א"כ אדרבה חזינן דאפילו אסיפה שלא במקום שחיטה משמעה בלא שחיטה ושפיר מוכח לחגבים מאוסף החסיל וכדברי הרמב"ם

(ב) מותר באכילה ואינו טעון שחיטה בט"ז דייק על יתורא דלישנא ואפשר דקמ"ל מותר באכילה כשהוא מת ואינו טעון שחיטה בחי אפילו הפרים ע"ג קרקע לאפוקי מבן ט' דבהפריס צריך שחיטה מפני מראית עין, וע' ט"ז שהביא דברי הרא"ש שכתבו הטעם ודמו אסור שהוא נבלע בכל הגוף וחשיב כדם אברים של בהמה עצמה. וכ' בט"ז למה לא נימא דהחלב ג"כ כבהמה עצמה ותירץ דדם יונק העובר ממנו ומתערב עם דם הבהמה עצמה ולא נהירא סברא זו שהרי כל האברים ניזונים ומתגדלים ע"י הדם וא"כ אם חתך מן העובר בחיי הבהמה למה יותר בשחיטת אמו, לא יהי' עדיף מאבר האם עצמה שאסור כדלקמן ס'"ס י"ד וברא"ש גופי' פ' בהמה המקשה משמע דמותר מקרא דכל בבהמה תאכלו, ומה שדמו אסור, לפי שהוא נבלע בכל הגוף וחשיב כדם אברים שפירש של בהמה עצמה אלא נראה ברור כונת הרא"ש דמכל בבהמה תאכלו מרבינן שאין בבהמה מה שאינו מותר באכילה אבל בשביל שדמו אסור לא שייך לומר שאין בבהמה מה שאינו מותר באכילה מאחר שעיקר האבר מותר באכילה, והרי על הבהמה עצמה נאמר זאת החי' אשר תאכלו ואפ"ה צריך להוציא דמה ממנה דמ"מ שייך אכילה על כל הבהמה מאחר שעיקר האבר מותר ולא ימנע מלקרות עליה כל הבהמה תאכלו, שהרי מה שמובלע באברים אפילו אם יאסור מ"מ שייך כל בבהמה על עיקר אבר לכן אפילו הדם שהוא מלוכלך ושטוף מגוף אסור ג"כ דלא עדיף מהנבלע

וארווח לן בזה דקשה לפום מאי דמשמע מדברי הרא"ש דאינו אסור רק משום דמי האברים א"כ משמע שאינו בכרת א"כ קשה הא הרא"ש הביא פלוגתא דר' יוחנן ור"ל דר"ל אמר לדברי המתיר בחלבו מתיר בדמו ור"י אמר אפילו מאן דמתיר בחלבו אוסר בדמו וכתב וקיי"ל כר' יוחנן ובגמרא מבואר דריש לקיש מודה שהוא כדם האברים א"כ ע"כ לענין כרת פליגי וא"כ י"ל דאפילו כרת חייבין עליו וא"כ קשה איך יהיב טעמא דהוה כדם אברים הא בדם אברים קיי"ל כרבנן דאין בו כרת אלא ברור שכונתו מאחר שאין הדם מתיחס לאבר מיוחד רק שמתמצה ונפרש מן האברים מזכות המזון כנודע עד ששב ללב כמ"ש הרמב"ם שחייבין כרת על דם הלב ולפי שהדם מתפרש מן האברים יש בו אפילו כרת בדם הנפש שאין הדם חלק מן הבהמה רק התמצות מלחלוחית המזון דנבלע בגוף המתהפך לדם הנפש וא"כ שפיר חייבין עליו כרת לכן דקדק הרא"ש דחשיב כדם אברים שפירש של בהמה עצמה וכונתו כמ"ש שכל דם היא הנפרש מן הבהמה, וזהו שאסרה התורה ובשביל זה לא ימנע לומר שכל הבהמה מותרת באכילה ולפי שבט"ז לא דייק בסברת הרא"ש נמשך אחר העתק הב"י שהשמיט תיבת הנפרש אבל הדבר ברור כמ"ש כיון דבאברים עצמן שמותרין באכילה אף אם נאסור הדם יצדק לומר שמותר באכילה א"כ לא נתרבה הדם מכל בבהמה תאכלו דשפיר מותר הכל באכילה שהרי דם אברים שלא פירש באמת מותר וא"כ אף אם תאסור אחר שנפרש כמו בבהמה עצמה אינו זז ממשמעות כל בבהמה תאכלו וכיון דדם אברים שפירש באיסורו קאי ממילא לר' יוחנן יש לו כל הדין של דם להתחייב כרת עליו ג"כ כדם הנפש דכפרוש דמי כן נ"ל ברור בדברי הרמב"ם

ובפרש"י במתני' דף ע"ד בד"ה ומוציא את דמו פירש דחלבו הוא דמותר כדאמרי' בגמרא מה חלב וב' כליות האמורים באשם מוציא מכלל שליל כו', אבל דמו לא גרע מדם אברים כו' עכ"ל, ויש לתמוה על זה דהא בגמרא שם דף ע"ה דייק ר' יוחנן מזה מדמיעטי' קרא מהקרבה ש"מ שחייב כרת ור"ל ס"ל טעמא דידי מהכא א"כ ריש לקיש הוא שלומד מזה היתר החלב, ולר' יוחנן אדרבה איפכא דמוכח