חידושי מהרא"ל על שחיטה וטריפות לט

דמפשט לשון המשנה דתלי אף ע"פ שאם הי' מזיד מתחייב בנפשו וקשי' ליה ז"ל למה תלי במה שאם הי' מזיד הא אפילו מזיד באמת שחיטתו כשירה וע"כ במזיד שחיטתו פסולה ולזה שאל ושמא תאמר ותירץ ע"ז מ"ש וא"ש דברי הרמב"ם

עוד אפשר לומר דהא דפריך לוקמה במזיד ור"מ היינו שאין עדים רק ע"פ עצמו שאומר ששחט בשבת במזיד ולענין איסור אכילה י"ל דודאי מודה ר' מאיר שאסור בו ביום דהא ר"י אפילו בשוגג אסר ושחיטת עבריין לא הוה לפסול לאחרים דאין אדם משים עצמו רשע, מיהו לגבי נפשי' י"ל דשוי' חד"א וא"כ אסיר לו לעולם, וא"כ י"ל הא דפריך לוקמה במזיד ור' מאיר היינו לאוקמה דשחיטתו כשירה רק לאחרים בזו יתכן לאוקמה כר' מאיר דאכתי לא אסיק אדעתי' דשחיטתו כשירה משמע בין לדידי' בין לאחרים שפיר מצי לאוקמה כר' מאיר והיינו כדפרישת שהוא ע"פ עצמו, אבל למאי דמסיק דשחיטתו כשירה משמע בין לדידיה בין לאחריני, א"כ ממילא לא מצי לאוקמה במזיד דע"פ עדים ה"ל עבריין וע"פ עצמו מ"מ לגבי נפשיה שוי' חתיכה דאיסורא ולא משכחת לה כלל מזיד וא"ש ולק"מ

אמנם בתר עיון עדיין לא הונח לי דהא לא מצינו רק מחלל שבת בפרהסיא, וא"כ משכחת לה בצנעה, ומ"ש בפלתי דמזיד היינו בעדים והתראה שהפקיר עצמו לכך דחוק בלשון הרמב"ם שיתכוין לשלול מזיד שהתרו בו דודאי בסתמא נמי מחזקינן ליה במזיד אף שלא הי' חייב מיתה ויה"כ יוכיח דליכא חיוב מיתה רק כרת וקרי ליה מתחייב בנפשו, והרי בשבת נמי איכא כרת, ועוד דלקמן סימן קנ"ז מבואר דפרהסיא היינו בפני עשרה מישראל, לכן לענ"ד נראה כי הוא הדבר אשר כתבתי בישוב האמצעי ואמצעי משובח שהרמב"ם לא בא אלא לבאר המשנה למאי דמוקי בשוגג ור' יהודה א"כ הפירוש במשנה אע"פ שמתחייב בנפשו היינו אע"פ שאילו הי' מזיד הי' מתחייב בנפשו וקשיא ליה אמאי תלי' במזיד הא במזיד גופי' שחיטתו כשירה אם לא מקנסא, לכן אסברא לה הרמב"ם דקמ"ל דבשוגג שחיטתו כשירה אפילו בענין שבמזיד היתה פסולה וא"כ ע"כ בפרהסיא איירי דהא ע"כ התנא נחית לאשמועינן הך רבותא שאף שבמזיד הי' מתחייב בנפשו משמע דאיירי בגווני דבמזיד היתה שחיטתו פסולה באמת וזהו דוקא לפי האמת דאתי' בשוגג ור' יהודה וע"כ הפירוש אף ע"פ שאילו הי' מזיד הי' מתחייב בנפשו א"כ ע"כ בפרהסיא איירי וא"כ ממילא לא קשיא כלל מהא דפריך ולוקמה במזיד ור' מאיר די"ל דהיינו בצנעה ולק"מ על הרמב"ם, וא"כ בצנעה י"ל גם להרמב"ם לא נפסל לשחיטה וכן נראה מדברי הב"ש באה"ע ס"ס קכ"ג דדוקא בפרהסיא מקרי עבריין

ודע שלבי מגמגם במה שנראה מדברי הפוסקים שגם במחלל יה"כ דינו כמחלל שבת דבגמ' חולין דף ה' איתא עבריין לחלל שבתות כו' ופרש"י משום דמחלל שבת כופר במעשה בראשית שלא שבת הקב"ה במעשה בראשית, וזה לא שייך רק בשבת, אבל ביה"כ לא שייך האי טעמא י"ל דאין דינו כע"ג וגם יה"כ קיל משבת, דשבת זדונו הי' בסקילה, ואפשר לומר דדייקו הכי דהא בגמרא דייק דשבת דומיא דיה"כ קתני, ואכתי לפמ"ש התוס' דמתני' בצנעא הא לא הוה דומיא דיה"כ דביה"כ אפילו במזיד בפרהסיא שחיטתו כשירה, ובשבת בפרהסיא ה"ל עבריין א"ו יה"כ דינו כשבת ובפרהסיא יש לו דין עבריין מיהו אי אמרינן דבאותה שחיטה לא נעשה עבריין א"כ גם בשבת שחיטתו כשירה מיהו אכתי לא הוה דומיא דיה"כ דהא ביה"כ אפילו שחט כמה פעמים לא נעשה עבריין משא"כ בשבת, ומשמע דיה"כ דומיא דשבת והוה נמי עבריין מיהו אפשר דלא דייקינן רק ממשנה יתירה דל"ל יה"כ הא שבת חמור מיה"כ ואפ"ה שחיטתו כשירה, אלא בעי לאורוי' דאסורא באכילה ליומא דומיא דיה"כ שאסורה באכילה לאותו יום, אבל לא בכל גווני

ובזה אפשר ליישב דקשה לפמ"ש הר"ן בחולה שמאכילין אותו בשביל סכנה ואם צריך בשר ויש בשר נבילה ויש בהמה לשחוט די"א שמאכילין אותו נבילה שהוא איסור לאו ולא ישחטו לו בשבת שאיסור כרת, וי"א דמ"מ שוחטין כיון דבנבילה איכא לאו על כל כזית, ובשחיטה אינו עובר רק פעם אחת, א"כ לפי טעם זה באתרמי חולה שיש בו סכנה ביה"כ ויש לו נבילה טוב ליתן נבילה מלשחוט ביה"כ דאיכא כרת, ואין באכילה נבילה איסור נוסף על אכילת יה"כ שהוא בכרת וא"כ אכתי לא הוה שבת דומיא דיה"כ דהא ביה"כ אפילו עדיין יש לו החולה ולא הבריא מ"מ ביש לו נבילה בתוך ביתו א"כ אין הבהמה עומדת לשחוט ובאכילה בלא"ה אסור מפני עצומו של יום, ובשבת בלא הבריא מותר לבריא כיון שעדיין הוא חולה, ואפילו יש לו נבילה בתוך ביתו דבשבת אין נותנין לו נבילה, והתו' דף ט"ו הקשו ג"כ דלא הוה שבת דומיא דיה"כ דבלא הבריא מותר בשבת, ותירצו דדוקא היכא דחייב בנפשו קאמר, ועל מ"ש ליכא לתרץ כן דאם נימא דביה"כ מאכילין אותו נבילה א"כ יש חיוב ביה"כ וי"ל דמ"מ בשבת שהדין לשחוט אין כאן חיוב בנפשו ולא קאי הדמיון על זה

ולדינא חדתי הוא לי סברא זו דביה"כ נאכל אותו נבילה כיון דבאכילה יש ג"כ איסור לסברת הר"ן אף דיה"כ חיובו בככותבת אין סברא לחלק בזה וצ"ע עיין ס"ק שאח"ז

ולוקה ביה"כ זהו מלשון הרמב"ם ספ"א מהלכות שחיטה, וכ' הכ"מ דס"ל להרמב"ם דמתחייב בנפשו לא קאי איה"כ רק אשבת וצ"ע לפי לשון הרמב"ם דמשמע מדבריו במזיד שחיטתו פסולה באמת והא ודאי משום חיוב מלקות לא נפסלה שחיטתו דהא בי"ט נמי הי' חייב מלקות ואפ"ה לא מקרי עבריין כדאי' באה"ע סימן קכ"ג וע"כ לומר דיה"כ חמור טפי שהוא בהכרת וא"כ טפי ה"ל למימר שהי' חייב כרת, וכן נראה מפרש"י חולין דף י"ד דמתחייב בנפשו קאי על חיוב כרת, ובהדיא איתא פ' אילו נערות דף ל' ר' נחוניא עושה יה"כ כשבת לתשלומין מה שבת מתחייב בנפשו ופטור מן התשלומין אף יה"כ מתחייב בנפשו, הרי בהדיא דיה"כ חיוב כרת מקרי חייב בנפשו, ודוחק לומר דדוקא לר' נחוניא מקרי חייב בנפשו

הי' בספינה כו' עיין ט"ז ופר"ח הביאו פרש"י בגמרא חולין דף ט"ו ע"ב שפירש על הא דאי' בברייתא שם לעולם שוחטין בין ביום כו' בין בראש הספינה ופרש"י ז"ל ובספינה הכל יודעין כיון דבספינה הוא ע"כ שוחט לתוך הים, והתו' הקשו עליו דבהדיא איתא בדף מ"א אלא מוציא ידו חוץ לספינה ושוחט כו', והתעוררו האחרונים ליישב פרש"י, ולענ"ד פרש"י מוכרח דבדף י"ז איתא לעולם שוחטין בין בראש הגג בין בראש הספינה, ובברייתא דמוציא ידו חוץ לספינה לא נזכר בראש הספינה וא"כ קשי' לי' לרש"י אי סמיך רבא אהך תקנה דבבריית' שם ה"ל לומר בספינה ולמה נקט בראש הספינה כיון דע"כ בהך תקנתא איירי, לכן משמע ליה דהש"ס מחלק דודאי בהי' בספינה איכא למיחש טפי דשחיט לשרא דימא, אבל אם הוא בראש הספינה אין דרך לשחוט לשרא דימא כי אם בתחתית הספינה שסמוך יותר לים, לכן בראש הספינה ליכא חשדא, ואי משום דמה לי לשחוט לתוך הים כ"ע יודעין שאין רוצה לטנף הספינה וכולה האי לא חשדי ליה, ומה שהקשה הפר"ח דא"כ לעולם ישחוט בראש הספינה ול"ל להוציא ידו שיהי' דם שותת לאו קושי' הוא כלל וכי יעלה שור הגדול לראש הספינה, ועוד נראה הכרח לזה דהא רבא מוקי לעולם שוחטין בין ביום כו' בין בראש הספינה, והשתא קשה מה ענין ראש (צ"ל הספינה) לענין שלעולם שוחטין שאין זה חילוק זמן רק מקומות מחולקין אע"כ ה"ק בראש הספינה וא"צ לירד וא"כ הוה חילוק זמני שא"צ להמתין עד שירד, והשתא מוכח כפרש"י דאם גם בראש הספינה צריך לשחוט ע"ג חבלים או על דופני הספינה א"כ אין זה חילוק זמן רק חילוק מקום, ולא שייך להעמיד זה בלשון לעולם, א"ו ה"ק שא"צ לירד ולשחוט בספינה עצמו כשיש לו מקום בספינה, והשתא אי גם בראש הספינה צריך לשחוט על דופני הספינה מאי קמ"ל שא"צ לירד, הא פשיטא דאפילו יש לו מקום בספינה יכול לשחוט על דופני הספינה אע"כ כפרש"י דבראש הספינה קיל טפי

(ה) ע"ג כלים עיין ש"ך דמסיק דמותר לשחוט על אחורי הכלי אפילו יש לו תוך, והפר"ח מסיק כוותי' מדתנן אין שוחטין לתוך הכלים, וכבר כתב בפלתי דברא"ש פ"ק דביצה משמע שלא ישחוט גם על גבי כלים, דהא כתב דליכא תקנתא לשחוט ולקבל הדם בכלי משום דאין שוחטין לתוך הכלים וישחוט ע"ג כלי, לכן י"ל דודאי כלי שיש לו תוך בגבו נמי בכלל תוך הכלי הוא, והרשב"א והטור דמתירין ע"ג הכלים, היינו דוקא בספינה דהא במתני' תני ובספינה ע"ג כלים משמע בלא ספינה אסור, והיינו באית תוך לאחורי כלי, דאל"כ ה''ל למיתני אבל שוחט לתוך אחורי כלים, מיהו בכלי שאין לו תוך י"ל דשרי אפילו בלא ספינה, והא דלא נקט בלא ספינה אבל שוחט ע"ג כלים, היינו משום דמסתמא שוחט לתוך כלי בשביל ניקור חצירו, ואם ישחוט על אחורי כלי שאין לו תוך, הרי הדם נגר לארץ, ולמה לו לשחוט ע"ג, אבל בספינה אורחא דמילתא לשחוט על כלי משופע כפרש"י