חידושי מהרא"ל על שחיטה וטריפות לז

דטרידי סימנין כמ"ש מהרש"א רק כונת הרא"ש לשתי לשונות שנאמרו בפלוגתא דרב ורבב"ח וללישנא דכ"ע ס"ל ביה"ש צונן רק אגב דוחקא דסכינא בלע י"ל דדוקא הבשר שהוא רך בולע מן הסכין אבל הסכין שהוא קשה אינו בולע וא"כ סגי בהדחה לאכול בה רותח שהסכין אינו בולע ואפשר דנ"מ לפסק רב אלפס שפוסק כרבב"ח

מיהו קשה על עיקר סברת מהרש"א שכתב הא דשרי לשחוט משום איידי דטריד לפלוט וקשה לפי"ז למה פסקינן כרב דאמר קולף דאי אמרינן איידי דטריד למיפלט לא בלע אפילו אי ביה"ש רותח סגי בהדחה כדאמר בש"ס לטעמי' דרבב"ח והתוס' נמי פסקו כרב כמ"ש לדחות ראית ריב"ם ועוד קשה כיון דביה"ש רותח והסכין בולע א"כ אפילו נימא איידי דטריד מ"מ הדחה בעי דהא רבב"ח דאמר הך סברא נמי ס"ל מדיח וא"כ איך יהי' מותר לשחוט בה אח"כ הא כל היכא דבעי הדחה משום שמנונית אסור לשחוט לכתחילה דילמא משתלי ונראה דס"ל למהרש"א דדוקא בסכין א"י שיש רוב שמנונית אמרינן דשמנונית בולע ולא שייך בי' איידי דטריד אבל זה הסכין ששחט בו טריפה רוב בליעה הוא דם ומעט שמנונית וסגי בהדחת הסכין ואף שנשאר בו בליע שפיר סמכינן אאיידי דטריד למיפלט לא בלע ולא צריך אפילו הדחה בשביל הבלוע כיון דעיקר הבליעה מבית השחיטה הוא דם והשמנונית בטל במיעוטו

ובזה ניחא מה שתמהו כל האחרונים על הטור שכתב בשחט בסכין טריפה שלא קינחו מדיח ביה"ש ותמהו עליו כל האחרונים כיון דביה"ש רותח א"כ הוה כשוחט בסכין של א"י דבעי קליפה, דע"כ כיון שיש בעין על הסכין נבלע כדי קליפה, ולפמ"ש דברי הטור מוכרחים דלשיטת הרא"ש דפסק ביה"ש רותח א"כ הא דשרי לשחוט בו ע"י קנוח אע"פ שנבלע בפנים צ"ל דאיידי דטריד למיפלט לא בלע כמ"ש מהרש"א וע"כ צריך לחלק דבסכין של א"י פסקינן כרב דצריך קליפה וצ"ל דשם יש שמנונית הרבה ולא אמרינן איידי דטריד למיפלט, א"כ דברי הטור ברורים דסגי בהדחה כיון דאמרינן ביה איידי דטריד למיפלט לא בלע דהא ע"כ גם הסכין בולע שהרי אסור לאכול בה רותח אפי' ע"י הדחה ואם כן מוכרח לומר כמ"ש מהרש"א א"כ דברי הטור ברורים

אלא דמ"מ י"ל דמהרש"א לא כ"כ אלא להתיר לשחוט בסכין טריפה אחר שקנחו דאז לא נשאר רק הבלוע בפנים לכן אהא סמכינן אאיידי דטריד למיפלט לא בלע משא"כ בסכין של א"י שיש רוב שמנונית אמרינן דבלע אע"ג דטריד למיפלט וכמ"ש לעיל דבסכין א"י יש חשש בעין וא"כ אם לא קינח הסכין ושחט בו טריפה אפשר דצריך קליפה כיון דהרבה בעין עליו

ובזה ניחא דקשה מ"ש התוס' והרא"ש דמותר לשחוט בו פעם אחרת, ולפי דברי מהרש"א דהטעם משום איידי דטריד למיפלט לא בלע וקשי' טובי הא האי טעמא לא אהני רק לענין שא"צ קליפה אבל הדחה בעי וכיון שצריך הדחה אסור לשחוט לכתחילה דילמא משתלי ולפמ"ש ניחא דכיון שהוא דבר מועט סגי בהדחה שמדיחין למליחה והטור לא ס"ל לחלק בכך לכן ס"ל דשמנונית מעט דמעורב לכ"ע אמרינן ביה איידי דטריד למיפלט לא בלע

ולפ"ז נראה דאפילו חתך בה רותח בדיעבד אסור כיון דבלע ודוקא לשחוט שייך איידי דטריד אבל לחתוך בה רותח אפילו דיעבד אסור

ודעת הרמב"ם ספ"ו ממ"א פסק בסכין ששחט אסור לחתוך בה רותח ואם חתך בה מותר א"כ ס"ל דלא בלע מבית השחיטה ובפי"ז ממ"א דין ז' פסק בסכין של א"י אם רוצה לשחוט בה צריך הגעלה, ואפשר לומר דהרמב"ם פסק שם בפ"ו דלחתוך בה רותח נמי סגי בנעיצה גבי סכין של שחיטה וא"כ כשישחוט בסכין של א"י אין היכר בין סכין של שחיטה זה לאחר ויש לחוש שיחתוך בה רותח ע"י נעיצה לכן צריך הגעלה לכתחילה אבל כשאין מתירין לו להשתמש רק בצונן אית ליה הכירא וידע שנמנע תמיד להשתמש בו בחמין אבל אם ייחד סכין של א"י לשחיטה אין הפרש בינו לשאר סכין של שחיטה ועיין בסמוך

(ט) מדיח ביה"ש זהו דעת הטור ותמהו עליו וכבר כתבתי לעיל ס"ק הקודם ישוב נכון ואפשר לומר עוד דבלא"ה הקשה הרשב"א דליתסר לגמרי ותירץ דצריך קליפה והיינו משום שהאיסור במקום ידוע כדלקמן סימן ק"ה, וא"כ י"ל דזהו דוקא בסכין של א"י שיש בו שמנונית משא"כ סכין ששחט בה טריפה שהשמנונית מעורב בדם שחיטה א"כ אע"ג דביה"ש רותח אמרינן ממנ"פ אם נבלע בטל בס' ואם לא נבלע סגי בהדחה ולפמ"ש הרשב"א דאפי' חלב מפעפ' כל שידענו מקום בליעתו צריך קליפה ע"כ א"כ משמע דמיירי שיש ששים כנגדו ומ"מ צריך קליפה וא"כ לעולם צריך ששים כנגד האיסור וא"כ כיון דלא ידעינן כמה בלע צריך ששים כנגד כל הסכין מיהו נראה דאין הסכין בולע ע"י חום ביה"ש יותר מכדי קליפה דהא הרשב"א גופי' כתב דביה"ש אינו רותח גמור רק קליפה בעי וא"כ ממילא גם הסכין לא בלע טפי ועוד דהרשב"א בתה"א דף צ"ג כתב דאין חום ביה"ש יותר מכלי שני וא"כ נראה דסגי בס' נגד קליפת הסכין וכן משמע מדברי רמ"א דסגי ליה בהגעלה ע"י עירוי ותדע לך דהא הרשב"א מסיק דאין בביה"ש כח להפליט סכין לכן בסכין טריפה סגי בצונן וא"כ ע"כ חום ביה"ש גרוע אפילו מכלי שני וא"כ פשיטא דסגי בששים נגד קליפת הסכין דלא כהפר"ח שכתב שהסכין בלע הרבה ונאסר כולו וליתא

(י) ואם רגיל לשחוט בה כ"כ התוס' דלכך לא בעי נעיצה בסכין טריפה משום דבאקראי הוא וקשה הא התו' הקשו על פיר"ת שאמר הטעם משום דביה"ש צונן והקשו הא אמר בפכ"ה סכין ששחט בה אסור לחתוך בה רותח ע"כ ס"ל ביה"ש רותח ואפ"ה לצונן סגי בהדחה ותירצו דמשרק שריק ואמאי לא הקשו לפי שיטתם דאקראי הא סכין ששוחט בה לאו אקראי וצ"ל דגם שם מיירי באקראי וא"כ קשה בכשירות נמי יצטרך נעיצה וכן הקשה בפלתי מיהו מלשחוט ודאי לא קשיא דהא אפילו מלוכלך שרי לשחוט ביה כמ"ש לעיל אלא דקשי' דה"ל לחלק דלחתוך צונן נמי בעי נעיצה בסכין ששוחט תמיד. ולענ"ד נראה פירוש מהר"ם לובלין דחוק שפירש לשיטת התו' הך דבכ"ה בסכין ששחט בה איירי באקראי הוא דחוק דאמאי לא אשמעינן עיקר ן הסכין שרגיל לשחוט בו ודוחק לומר דנשמע ממילא אם שחט בו פעם א' צריך הדחה ממילא ברגיל צריך נעיצה. לכן נראה דודאי כבר נחתו התו' לסברא דמשרק שריק אלא דמשמע להו דאי אמרינן סברא דשריק אפילו בחמין הי' ראוי להיות מותר כמו שנראה מתירוצם שהוצרכו ליתן טעם לר"ת למה אסור לאכול בו רותח א"כ י"ל לשיטת התו' ודאי ל דלאו מילתא דפסיקא שיהי' נדבק שרו' פעמים משרוק שרוק רק לפעמים נדבק כי אין כל טבעים של הדמים שוים לכן אסור לאכול בו. רותח דברוב שחיטות לא ימנע לפעמים שיהי' נדבק וא"כ תו לא קשיא דיצטרך נעיצה דלא מקרי רגיל רק בשביל לפעמים שנדבק אבל לר"ת כל שנבלע בו ע"י חמין אמרינן דצריך נעיצה קשיא להו שפיר ולק"מ וא"כ ממילא לעולם מותר לחתוך בו צונן אפי' רגיל לשחוט ולא בעי נעיצה

ובזה אפשר להבין סברת הרמב"ם שפוסק דסכין ששחט בה אסור לחתוך בה רותח ואם חתך בה מותר, וקשה ממה נפשך אי ס"ל בי"הש רותח אפילו דיעבד אסור, ואי ס"ל ביה"ש צונן למה אסור לכתחילה, ולפ"ז ניחא דודאי פעמים יש כח בחום להבליע רק דלא שכיח רק ברבוי הנשחטים יתכן לפעמים שיהי' טבע החום להבליע, וא"כ ליכא חששא באותו יום שנבלע, ואפילו בלע מכבר אינו בן יומא ושרי בדיעבד, אבל לכתחילה גם באינו בן יומא אסור וברבוי הנשחטין יתכן שימצא בהם בי"הש שהוא רותח לכן אסור לכתחילה, ובזה ניחא מ"ש הרמב"ם אם קלף הרי זה משובח דפעמים יש לו כח להבליע והוכיח כן מדאסר לחתוך בו רותח: סימן

יא

(א) במקום אפל לא ישחוט כו' שחיטתו כשירה במשנה חולין דף י"ג ע"ב השוחט בלילה וכן הסומא ששחט שחיטתו כשירה ופרש"י דלא ישחוט לכתחילה שמא לא ישחוט רובה וצ"ל אע"ג דקיי"ל השוחט צריך שיבדוק בסימנין כדלקמן סימן כ"ה י"ל כיון שאין יכול לבדוק מיד לא ישחוט לכתחילה, אלא דקשה מאי קמ"ל במשנה דבדיעבד שחיטתו כשירה דהא כל שוחט צריך לבדוק בסימנין ואם בודק סימנין ונשחטו רובן פשיטא דכשירה, ואפשר דקמ"ל אף על פי שלא בדק מיד לא חיישינן שמא מתוך פרכוס נתרחב החתך כדלקמן סימן כ"ה אלא דרבותא זו לא שייך ללילה וה"ל לאשמועינן השוחט צריך לבדוק מיד ואם לא בדק מיד שחיטתו כשירה ג"כ, ומזה אפשר די"ל לרש"י דניהו דבלילה אין רואה היטב מ"מ גם בלילה יכול לראות אם הסימנין שחוטים עכ"פ רק שיכול לטעות, וא"כ בדיעבד י"ל אפילו ראה בלילה שנשחטו רוב הסימנין מ"מ כשר בדיעבד שהרי מ"מ יכול לראות ולהבחין בסימנין