חידושי מהרא"ל על שחיטה וטריפות לו

שהוכחנו מדברי התוס' ורא"ש ופירשנו דעת הרשב"א דלא כהפר"ח שהשיג על המחבר ולא דק היטב

ובהכי ניחא מ"ש המחבר לקמן סימן צ"ו גבי צנון שחתכו בסכין בשר בן יומו או שאינו מקונח משמע דבאינו בן יומו ומקונח סגי, וקשה הא סכין צריך נעיצה, ואם כן בקנוח לחוד לא סגי להסיר הנדבק, ולפירש זה ניחא דהנשאר ודאי נפגם כדפרישית

ועפ"ז יש לישב מה שהקשה הפר"ח על המחבר כיון דהמחבר מתיר אפילו בנצלו, א"כ מי עדיף חורפא דצנון מנצלו ולפ"ז ניחא דבהוא ב"י לא מהני קנוח דעדיין נשאר דבוק כיון דלא נעצה בקרקע וע"י נעיצה ודאי שרי אפילו לחתוך בו דבר חריף, וא"כ כיון דלא נעצה והוא בן יומו ממילא אסור משום בעין שיש עליו דאינו נפרד ממנו בלא נעיצה וא"ש מיהו מה שמבואר בסעיף ג' בתבלין דמחמיר ג"כ לא א"ש

וכן נראה להוכיח ממה שמבואר בחולין דף קי"ב ונתבאר לקמן סימן צ"ו בחתך בה קישות בעי גרירה, ואי סתם סכין הוא מקונח לגמרי למה צריך גרירה, הא אינו מפליט בצונן, אע"כ דסכין כל זמן שלא נעצו בקרקע יש בעין עליו, ואגב דוחקא נדבק בו לכן צריך גרירה וא"כ להפוסקים שמפרשים בצונן דאסור אפילו במקונח א"כ משמע דבקישות בעי גרירה נמי בכה"ג אפילו במקונח והא לא פליט, וע"כ מוכרח כמ"ש דאף במקונח מ"מ איכא קצת בעין כל זמן שלא נעצה כדין רק שבאינו ב"י נפגם זה הנדבק הדק

(ז) מותר לשחוט בו בהמה הב"ח הביא בשם הגהת אגודה דגם בשחט בה כשירה צריך הדחה וראיתו דפריך למ"ד בחמין דהתירא נמי בלע אמ"ה ויצטרך הדחה בצונן עכ"פ א"ו באמת צריך הדחה בצונן. ובפלתי דחה די"ל דמתקנח בבית השחיטה כששוחט רוב ויש לגמגם בזה שהרי כששוחט רובו וחוד הסכין ברובו הרי הסכין חוץ לרובו וזה לא נתקנח ואפשר דאח"כ נשטף בדם ומדיח האמ"ה או כיון דלכתחילה שוחטין שני הסימנין א"כ מתקנח בכמות ביה"ש. מיהו בשחט בהולכה לחוד לא א"ש, וצ"ל דכולה האי לא חששו, ובט"ז תירץ דאין כאן אסור משום אמ"ה, שהרי אין כאן ממשות של אמ"ה, וקושית הגמרא אם יש לחוש שהנבלע בסכין יחזור ויבליע בסימנין פריך שפיר, ואין דבריו מובנים שהרי גם בליעת הסכין [בעי קליפה] שגם הבלוע שבסכין רובו דם, ודוחק לומר דכיון דלהך מ"ד בעי קליפה ובי"הש רותח בלע אמ"ה טרם בא קלוח הדם גם מ"ש דשמנונית הטריפה נבלע אינו מובן ג"כ שהרי שמנונית הטריפה ג"כ מבית השחיטה רובו דם לכן אפשר לומר דמכח איסור אמ"ה לא קשיא ליה י"ל כיון שרובו דם ובדם אמרינן איידי דטריד למיפלט לא בלע ואמ"ה מיעוטא הוא אלא דבסכין טריפה שהדם ג"כ אסור מן התורה לא סמכינן אסברא דטריד למיפלט דלא סמכינן על זה רק בדם, כיון דדם שמלחו ובישלו לא הוה אלא דרבנן, ואף שהדם הוא דם מן החי, י"ל שמתבטל ברוב דם שאחר גמר שחיטה משא"כ בטריפה כולו אסור מן התורה לא סמכינן אסברא דאיידי דטריד למיפלט לא בלע אבל למ"ד בחמין דס"ל בי"הש רותח א"כ בלע הסכין קודם גמר שחיטה ושוב פולט ע"י חום בי"הש וצריך קליפה כששוחט שנית פריך שפיר

ועוד נלענ"ד דודאי י"ל משום אקראי דשחט בה לא הוה צריך הדחה אפילו בצונן אבל אם הי' שוחט לעולם בלא הדחה שהי' מודבק בו הרבה הי' חשש שנדבק אח"כ מבית השחיטה לכן הצריכו הדחה בסכין טריפה וכיון דצריך הדחה, א"כ כששוחט בלא הדחה הי' צריך ביה"ש קליפה א"כ כיון דכבר כתבו דטריפות הריאה הוא מעוטא דשכיחא א"כ כששוחט הרבה פעמים בלא הדחה לא ימלט שימצא טריפה אחת, אבל אם כשמסלק ידיו משחיטה מדיחו שוב אין חשש, וא"כ י"ל ודאי אם רוצה לשחוט והסכין מלוכלך אין חשש ולא חיישינן לטריפות אבל אם לא מקנחו בשום פעם ודאי לא ימלט שתמצא טריפה ברוב בהמות וא"כ לק"מ להך מ"ד דודאי דרך להדיח משום טריפה וכיון דלפעמים מדיח תו ליכא חשש אם אינו מדיח בכל פעם משום אמ"ה, רק דמשום אמ"ה לא שייך ליתן גבול אימת מדיח לכן נתנו גבול שידיח כשתהי' טריפה ותו ליכא למיחש למידי ובפסקי תוס' כתבו סכין ששחט בה כשירה ובא לשחוט בה כשירה סגי בצונן תמוה דהתוס' כתבו בהדיא אף על פי שמלוכלך בדם

(ח) אסור לחתוך בה רותח, ואם חתך אינו מבואר מה דינו, והנה התוס' בד"ה סכין כתבו דמשמע בשחט בה כשירה לכ"ע סגי בהדחה והיינו לשחוט בה ואע"פ שמלוכלך בדם הרבה, אבל לאכול בה רותח אפילו שחט בה כשירה אסור, ודייק בפלתי סק"ז כפמ"ש מהרש"א שכונתם אפילו מ"ד בצונן ס"ל ביה"ש רותח אלא משום דטרידי סימנין לפלוט לא בלעי וא"כ לא הי' להם לפרש רק לרבינא דקיי"ל כוותי' וע"ש מ"ש, ולי נראה ליישב בפשיטות דודאי עיקר הוכחת התו' דמותר לשחוט בה אע"פ שמלוכלך הוא דווקא ממ"ד בחמין דודאי י"ל דלעולם צריך הדחה וכמ"ש האגודה וכמ"ש ס"ק הקוד' מיהו ודאי למ"ד בחמין ע"כ ס"ל דבלע הסכין כיון דביה"ש רותח וא"כ קשה איך ישחוט בו כשירה דהא מבואר בש"ם דבהתיר' א"צ הגעלה וא"כ קשה איך ישחוט בו דהתירא הא בלע דם עכ"פ בגמר שחיטה וע"כ לומר דס"ל איידי דטריד למיפלט לא בלע א"כ ממילא דוק מינה דבשחט כשירה אע"פ שמלוכלך בדם שפיר דע"כ אמרינן איידי דטריד למיפלט לא בלע וזה לא מוכח למ"ד בצונן די"ל דאה"נ דבעי הדחה בצונן ולא אמרינן כלל סברא דטריד למיפלט כיון דהוא דם בעין וכמ"ש לקמן אבל למ"ד בחמין מוכרח הסברא דטריד למיפלט וא"ש

והנה מהרש"א עמד בלשון התוס' דזה אינו רק למ"ד ביה"ש רותח ולא בעי הכא נעיצה משום דאקראי בעלמא הוא (א"כ א"ש דאסור לאכול בה רותח כיון דביה"ש רותח) אבל למ"ש בשם ר"ת דלהכי לא בעי הכא נעיצה משום דביה"ש צונן ע"כ לחתוך בה רותח נמי סגי בהדחה ע"כ, וכוונתו להקשות לר"ת אמאי אסור לחתוך בה רותח, כיון דביה"ש צונן א"כ אמאי אסור לחתוך בה רותח, וליישב נראה דבלא"ה יש להבין מאי הוכיחו הפוס' מהא דאמר שמואל סכין ששחט בה אסור לחתוך בה רותח דס"ל ביה"ש רותח הא ע"כ לר"ת נמי הלכתא כרב דאמר קולף דע"ז אין חולק וא"כ אי ביה"ש צונן תקשי למה קולף לרב, וע"כ צ"ל דאגב דוחקא דסכינא בלע וא"כ צ"ל דמה שכתב ר"ת דס"ל ביה"ש צונן, ולהכי לא צריך נעיצה אף על גב דמכל מקום אגב דוחקא דסכינא בלע מיהת צריך לומר דמכל מקום כיון דצונן הוא לא צריך נעיצה דאין לומר דס"ל לר"ת דהבשר בולע מן הסכין דהא לפמ"ש התוס' ע"כ ליכא בעין, דאי ס"ל דאיכא בעין לא הוה התוס' צריך לאוקמה בבן יומו, וכיון דליכא בעין ומ"מ בלע בשר אגב דוחקא מן הסכין, א"כ כ"ש דהסכין בולע וכמ"ש הרשב"א דבליעה נוח יותר מלפלו' אלא ודאי דעת ר"ת אף על גב דבלע אגב דוחקא מ"מ כיון דביה"ש צונן אין צריך נעיצה, וא"כ קשה מאי קשיא להתוס' על ר"ת מהא דאסור לחתוך בה רותח, הא ודאי י"ל דס"ל ביה"ש צונן ומ"מ בלע אגב דוחקא וכרב דקיי"ל כוותי', לכן אסור לחתוך בה רותח דהסכין בולע ומ"מ מותר לשחוט בו משום דאינו פולט ע"י דוחקא וכמ"ש הרשב"א (והרשב"א גופי' הביא סברת ר"ת בדף י"ו ובדף קכ"ה ע"ש), וא"כ לק"מ קושית התוס' דגם שמואל מצי סבר ביה"ש צונן ולהכי לא בעי נעיצה לצונן, ונראה דהתוס' הוקשה להם שפיר משמואל לשיטתי' דס"ל בית השחיטה מרווח רווח ולא שייך דוחקא דסכינא וא"כ ע"כ הא דאסור לאכול בה רותח היינו משום דביה"ש רותח

ולפ"ז ממילא מיושב קושית מהרש"א דודאי צריך להבין בראית התוס' דאפילו שחט בה כשירה אסור לאכול בה רותח וקשה דילמא שמואל ס"ל כמ"ד בחמין ולא קיי"ל כוותי' וא"כ עיקר ראית התוס' כיון דסתמא דהש"ס מייתי לה למימרא דשמואל מסתמא היא כהלכתא או כיון דלא פליגי רב אחא ורבינא בכשירה ולחתוך בה רותח משמע דלכ"ע אסור לחתוך בה רותח, וא"כ שפיר י"ל דגם לר"ת הדין דין אמת דבשחט כשירה נמי אסור לחתוך בה רותח לדידן אע"ג דביה"ש צונן מ"מ בלע אגב דוחקא דסכינא והא דסגי בצונן היינו לשחוט בה שאינו מפליט בצונן אגב דוחקא דסכינא כמו שחולק הרשב"א ג"כ אלא דקושית התוס' לשמואל לשיטתי' דס"ל ביה"ש מרווח רווח ע"כ ס"ל ביה"ש רותח, אכ"ו אפי' למ"ד בצונן אסור לאכול בה רותח אפי' שחט בה כשירה ולא ק"מ קושית מהרש"א

אמנם זה לא יספיק ברא"ש שכתב בהדיא בפ' כ"ה דלמ"ד ביה"ש צונן סגי בהדחה לאכול בה רותח, א"כ משמע דאפילו משום דוחקא לא חיישינן ובפלתי כתב דהרא"ש [ס"ל] ביה"ש רותח דלא כרבינא דסגי בצונן משום איידי דטריד למיפלט כמו שכתב מהרש"א

ולי נראה דמ"ש הרא"ש בפכ"ה למ"ד ביה"ש רותח בעי הגעלה ולמ"ד ביה"ש צונן סגי בהדחה, אן כונתו לרב אחי ורבינא דאינהו י"ל דתרווייהו ס"ל ביה"ש רותח רק לשחוט בה שרי מטעם איידי