חידושי מהרא"ל על שחיטה וטריפות לג

שלא נשתמש לע"ג רק מקצת סכין ושחט שלא כנגד מה שנשתמש דקיי"ל חם מקצתו אינו מבליע בכולו וי"ל כנ"ל ואין להאריך בזה

אמנם בתר עיון נראה כוונת הרא"ש שבא להוכיח הא גופא דמשום איסור שאסור לשחוט בו לא נאסר הבשר דאם איתא דבלא טעמא דמקלקל הוה הבשר אסור בדיעבד א"כ הוצרך רב נחמן לומר שמצד איסור ע"ג מותר לשחוט בו לכתחלה דלאו הנאה היא דאי הוה מחשב הנאה הי' הבשר נאסר אפי' בדיעבד וא"כ אפי' תימא שמשום שמנונית אסור לכתחילה הוצרך רב נחמן לומר שמשום איסור ע"ג שרי אפי' לכתחילה דאם הי' אומר סכין של ע"ג ששחט בה מותר א"כ הי' נראה שאף מה שבתחלה נחשב הנאה מותר בדיעבד וזה אינו אי אמרינן שכל הבשר נאסר היכא דמקרי הנאה וא"כ מאי פריך ת"ל משום שמנונית אפי' תימא שבאמת אסור משום שמנונית לא הי' יכול לומר בלשון אחר רק שמותר לשחוט בה ומשום איסור ע"ג אין איסור דאל"כ גם בדיעבד הוה אסור אלא ודאי פשיטא לן דבדיעבד ודאי מותר ועיקר רבותא על לכתחלה פריך שפיר דמשום שמנונית אסור ועל דיעבד ל"צ לאשמועינן כלל ודברי הרא"ש ברורים

ועפ"ז אפשר ליישב פרש"י שפי' הקושיא על מחתך והקשה מהרש"א אמאי לא פי' הקושי' על שוחט, ולפ"ז ניחא די"ל בודאי רש"י ס"ל בשוחט בדיעבד נמי אסור והוא ע"פ שהקשו המפרשים אי אמרינן כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני השוחט בשבת אמאי שחיטתו כשרה נימא דלא מהני והוי נבילה ותירצו דלא אמרינן רק לבטל האיסור ובשבת אף אם תהי' השחיטה פסולה מ"מ האיסור נטילת נשמה יש, וא"כ י"ל בסכין של ע"ג אי הוי הנאה י"ל אי עביד לא מהני שהרי אסור לו ליהנות מע"ג ואם נתירה באכילה הוה נהנה, ואם אוסרין אותה דלא מהני השחיטה הרי לא נהנה כלום, וא"כ ל"ל דהקושיא על שוחט דשוחט צריך לאשמועינן דמותר לשחוט לכתחילה ולא שייך אי עביד לא מהני א"כ קמ"ל דהבהמה מותרת וכקו' הרא"ש, לכן פירש הקו' על מחתך ובמחתך לא שייך לא מהני א"כ אינו אסור רק לכתחילה פריך שפיר

איברא דתמוה לי טובא על הפוסקים שמתירין אפי' לכתחילה ואיך יהי' מותר לכתחילה הא כתוב בא"ח סימן ת"ן שאסור להשאיל כלי חמץ מפני שרוצה בקיומו שלא יבקע הכלי עמ"ש במגן אלף שבע"ג ודאי רוצה בקיומו אסור כדאי' לקמן סימן קל"ג ס"ו ובתשמישי ע"ג ודאי רוצה בקיומו אסור וכמו שפירש"י בע"ג דף ס"ו דישראל מצווה לבטל ע"ג ותשמישי' א"כ תימא איך ישחוט בו לכתחילה והרי רוצה בקיומו שלא יאבד ולא יתקלקל ואין לך רוצה בקיומו יותר מזה ורב נחמן גופיה ס"ל בע"ג דף ס"ג ע"ב דרוצה בקיומו אסור, והי' נראה להכריע מזה דרב נחמן לא קאמר רק משום איסור ע"ג מותר לשחוט ונ"מ שהבשר מותר וכן מורה לשון הרמב"ם שהובא לקמן סימן קמ"ב ס"ב ודלא כמ"ש רמ"א שם דמיירי בישן אלא דלפי"ז אין מנוס מקושית הרא"ש מאי פריך תיפוק ליה הא נ"מ שהבשר מותר בדיעבד בקליפה אם לא שנאמר כקושית הש"ס דפריך גם במסוכנת לא שייך איסור בדיעבד שהרי מקלקל ואוסר כדי קליפה כדפרישית לעיל, ולפ"ז מוכח דבמסוכנת אסור אפי' בדיעבד היכא דאינו אוסר כגון בחדשה אסור אפי' דיעבד בשביל הנאת הסכין

ועפ"ז אפשר לבאר דעת הרמב"ם שכתב לשון דיעבד די"ל לכתחילה ודאי אסור משום רוצה בקיומו ולא קאמר רק בשביל הנאת ע"ג מותר לשחוט בהמה בריאה לכן במסוכנת משמע מלשון הרמב"ם דאסור בדיעבד, וא"ש אמאי לא ביאר הרמב"ם דבישינה מותר בדיעבד גם במסוכנת כיון דאוסר כדי קליפה מקרי מקלקל די"ל הרמב"ם לשיטתיה דס"ל דסגי בהדחה א"כ אפי' בישינה מקרי נהנה דאין לו הפסד כלל ועיין בסמוך סק"ג וצע"ג אם לא שנאמר דכיון דחשיב מקלקל בגוף הבהמה לא קפדינן על רוצה בקיומו בשביל זה וצ"ע

(ג) ואסור לשחוט, לקמן סימן קמ"ב העתיק המחבר לשון הרמב"ם דמשמע מדבריו דאפילו אם שחט אסורה, אלא דהש"ך כתב דדוקא במסוכנת שההנאה מרובה היא אסורה אבל אם חתך בשר אינו אסור בדיעבד, וקשה לפ"ז אמאי אמר בגמ' פעמים שהשוחט אסור במסוכנת ומחתך מותר באטמא דקיימי לקורבנא וה"ל למימר בפשיטות שהשוחט אסור אפי' בדיעבד ומחתך מותר בדיעבד אפי' היכא דהוי מתקן דבאטמא דקיימא לקורבנא אינו רבותא כ"כ, גם מלשון הרמב"ם שכתב ואם חתך דרך הפסד והשחתה מותר משמע דהיכא דהוי מתקן אפי' דיעבד אסור, עמ"ש בסמוך סק"ד

(ד) במסוכנת לשון הטור ואם שחט בה כתב הרשב"א יוליך הנאה לים המלח וכמה היא כדי שכר סכין לשחוט בה וא"א הרא"ש (כתב) שאין צריך, ובש"ך כתב דהרא"ש מודה דהנאת סכין בעי ואין פלפולו של הרא"ש רק שלא לאסור כל הבהמה, והפר"ח השיג דלהרא"ש לא מהני הולכת הנאה רק בתערובת, ובפלתי השיג עליו דהיינו דמחלק הרא"ש בין בהמה לפת, ואין זו השגה דעיקר כוונת הפר"ח היא מאחר שלא מצינו כן רק בתערובת א"כ בבעינא לא מצינו, ובפלתי הביא ראיה דאל"כ תקשי עדיין קושית הרא"ש מאי פריך ותיפוק ליה משום שמנונית הא נ"מ דמשום שמנונית סגי בקליפה ומשום הנאה צריך הולכת שכר סכין, ולענ"ד אין זו ראיה דהא בלא"ה צריך לעמוד ע"ד הרא"ש אחר שהכריע מקושית הש"ס דשרי בדיעבד מדפריך ותיפוק ליה דלמא קמ"ל דבהמה מותרת א"כ מה הוא שחזר ונסתפק במסוכנת אחר שמוכרע כן מן הש"ס, אלא נראה הצעת לשון הרא"ש דודאי בבהמה בריאה פשיטא ליה דמותר בדיעבד רק במסוכנת מספקא ליה שהנאה מרובה היא לכן נסתפק הרא"ש במסוכנת שהנאה מרובה היא ולא יכול להכריע מקושית הש"ס די"ל אהיתרא דלשחוט פריך דבבריאה פשיטא לן שאין לאסור רק לכתחילה וא"כ משמע דלמסוכנת אין ראיה כלל מקושית הש"ס, מיהו נלע"ד עיקר כהפר"ח דהא ראיית הרא"ש מהשוכר את הפועל שאין הנאת ע"ג נאסרת בדיעבד, וכן מהא דלא נקט אם זרע אסור ושם אפי' הולכת הנאה לים המלח לא בעינן דאל"כ ה"ל לתנא לאתנויי פלוגתא דר"א ורבנן התם אלא ודאי בדיעבד שרי בלא הולכת הנאה ולכאורה משמע כהרא"ש בפרק כל הצלמים אבן שחצבה מתחילה לדימוס ולא נקט אבן שחצבה בכלי שנחצבו בו ע"ג משמע כהרא"ש

(ה) סכין של אינו ישראל כתב הש"ך סק"י מדסתם המחבר משמע דאפילו בסתם סכין אע"ג דסתם כלים אין ב"י מ"מ סתם סכין שמנונית טוח על פניו ובקונטרס שכתבתי בילדותי כתב בס' אשל אברהם להגאון בהר"א ברודא תמה עליו דהמחבר פסק מדיח ואין תמי' כלל דאם אינו ב"י אפילו הדחה לא צריך כמ"ש הרא"ש בהדיא, וגם למה אם קלף ה"ז משובח, ומה שלא דייק כן מלשון הרמב"ם י"ל לשיטתי' אזיל דס"ל סתם כלים בן יומן וכמ"ש הב"י לקמן סימן קכ"ב

ובאמת יש לעיין לפמ"ש התו' והרא"ש דמיירי ביודעין בסכין שהוא בן יומו א"כ ע"כ ס"ל דלא אמרינן דסתם סכין שמנונית טוח על פניו, דאל"כ אפילו באינו ב"י נמי אוסר דבעין אינו נפגם, וכיון דליכא בעין א"כ קשה בשלמא למ"ד קולף דס"ל ביה"ש רותח שפיר י"ל דפליט סכין הבלוע אלא למ"ד מדיח כיון דס"ל ביה"ש צונן א"כ לא פליט וא"כ קשה הדחה זו למה ויתבאר לקמן

(ו) מדיח זהו דעת הרי"ף והרמב"ם שפסקו כרבב"ח דאמר מדיח ותמהו עליהם למה לא פסקו כרב כמו שפרש"י וכבר כתבתי בקונטרס הנ"ל כמה ישובים הא' די"ל דהרשב"א הקשה למה קולף למה מדיח הא בית השחיטה מרווח רווח אלא די"ל דעל מדיח לא חלה קושית הרשב"א דכיון דבהדחה ליכא פסידא י"ל דלא סמכינן אי רווח רווח דהא ר' זירא לא מכשיר רק בדיעבד אבל לא לכתחילה וכמ"ש הרא"ש בשם הראב"ד דלכתחילה לא שרי ר' זירא וא"כ לרבב"ח דמדיח היינו לכתחילה רק לרב דאוסר אפילו דיעבד ובעי קליפה קשה הא מרווח רווח וע"כ רב לא ס"ל מרווח רווח אלא דקשיא לוקמה טעמא דרבב"ח משום מרווח רווח אלא ודאי הש"ס בעי לאסוקי רבב"ח שיהי' כהלכתא ואנן לא קיי"ל כר' זירא בהא וכשיטת הרי"ף שפסק דלא כר' זירא וא"כ שפיר פסק הרי"ף כרבב"ח אלא דקשה על רשב"א מאי קשי' לי' ממרווח רווח דילמא משום חוד הסכין שמבליע במקום ששוחט ואפשר דהרשב"א לשיטתיה ס"ל דטעמא דסתם סכין שמנונית טוח על גבו וא"כ חוד הסכין שצריך בדיקה מתקנח השמנונית שהוא בעין ואי משום פליטת הסכין י"ל סתם כלים אינן ב"י ומשו' בעין שבצדדין י"ל מרווח רווח מיהו לפ"ז י"ל דלהכי לא מוקי רבב"ח ס"ל מרווח רווח דא"כ אכתי לא א"ש בידוע שהוא בן יומו שאסור משום חוד הסכין שפולט אלא דאכתי ה"ל לאוקמה בסתם סכין וטעמא דרבב"ח משום מרווח רווח אלא ודאי קיי"ל כרבב"ח ולא קיי"ל כר' זירא דס"ל מרווח רווח וצדקו דברי הרי"ף, עוד נראה דודאי אפי' יהי' חשש במה שפולט חוד הסכין