חידושי מהרא"ל על שחיטה וטריפות כח

וכיון דהש"ס לא פרט רק קנה האגם משמע שאר קנים יש בהם איזה טעם שיהי' שלא לשחוט בהם לכתחילה, ואי הוה ס"ל דבשאר קנים אפילו בדיעבד שחיטתו אסורה כל כי האי מלתא ה"ל לפרושי, וגם דעת העיטור יש לפרש כמ"ש הש"ך דבדיעבד פסול אם לא בדקו לאחר שחיטה דיש לחוש שניתז קיסם ונפגם, וא"כ באיתא קמן ובדק ומצאו יפה אפשר להקל וגם ר"יו נתיב ט"ו חלק ג' כתב בפשיטות ובשאר קנים לא ישחוט לכתחילה והובא בש"ך ג"כ ואפושי פלוגתא לא מפשינן, ובהכי ניחא דבפ"ב ממילה כתב הרמב"ם סתם אין מלין בקרומית ולא חילק בין קנה האגם דבהא ה"ל לפסוק שמלין אפילו לכתחילה, דהא בש"ס דף ט"ו ע"ב אמרינן חמשה דברים נאמרו בקרומית אין שוחטין בה ואין מלין בה ומוקי לה בשאר קנים אין שוחטין, א"כ י"ל דקנה האגם אפילו לענין מילה שרי דמהיכא (תיתי) לאסרו, גם לקמן סימן רס"ד סתם וכתב דאין מלין בה ולא חילק, ולפ"ז ניחא דהרמב"ם ס"ל כשיטת התוס' דבדיעבד שרי בשאר קנים, א"כ י"ל דזה אינו אלא חששא בעלמא שמא יפגם ע"י שיתז קנה ממנו וא"כ י"ל דוקא לענין שחיטה מותר לכתחילה בסימוניא דאגמא ולא גזרינן אטו שאר קנה כיון דבדיעבד אפילו בשאר קנה בדיעבד אם מצאו יפה כשר, ובלא"ה דרך לבדוק אחר שחיטה לכן אין לגזור אטו שאר קנים, משא"כ מילה דחמיר' סכנתא אין להתירה בשום קנה דאתי לאחלופי בשאר קנים שיש בהם סכנה, ואף דהך דאין שוחטין בה מוקמינן דוקא בשאר קנים, מ"מ לענין מילה מסתבר להחמיר בכולהו מטעמא דפרישית דחמירא סכנתא ומשום דבעי למיתני חמשה דברים בקנה נקט ליה בקנה שאינו של אגם

(ב) בדבר המחובר לקרקע בגמרא יליף מויקח את המאכלת והכי איתא בגמרא יתיב רב אחורי דר' חייא ור' חייא אחורי דרבי ויתיב וקאמר מנין לשחיטה שהיא בתלוש שנאמר ויקח את המאכלת לשחוט א"ל רב לר' חייא מאי קאמר א"ל ו' דכתיב אאופתא קאמר ופרש"י כמו שכותב וי"ו על הבקעת וכולה מנותחת לפרקים, ואפשר רמזו חז"ל בחכמת לשונם דהא בתוס' הקשו דבקדשים יליף כלי מזה הפסוק וא"כ נבעי ג"כ כלי והתוס' נדחקו בזה למאד, וזהו אפשר שרמז שאתה דורש הדרש לחצאין לענין כלי דרשית ליה אקדשים דוקא ולענין תלוש ס"ל דקאי נמי אחולין לכן לא הוטב בעיני ר' חייא טעם זה, והתוס' נדחקו מאד בקושיא זה, ונ"ל ליישב דבלא"ה יש לדייק למה מייתי קרא דויקח את המאכלת לשחוט דהוא מאוחר, וה"ל לאתוי' קרא דויקח בידו את האש ואת המאכלת, לכן נראה דבלא"ה יש לדייק לפי פשטא דלישנא דקדשים טעונין כלי אף לעיכוב כמו שנראה מדברי התוס' ריש חולין דף ג', ובזבחים דף מ"ז דכלי בעי לעיכובא (ושלא כדעת הרמב"ם בפ"ד ממעה"ק דין ז' דא"צ כלי רק לכתחילה) וא"כ קשה מנ"ל דיעבד הא בקדשים בעינן שנה עלי' הכתוב לעכב, לכן נראה דודאי הא דדייק כלי בחולין היינו מדקרי ליה מאכלת משמע שהיא מאכלת הבשר, וא"כ משמע דקרי ליה על שם שמכשרת לאכילה אלמא שרגיל לשחוט בזה דבר לאכילה והתם עולה הוה ובפרט למ"ד במדרש שבני נח לא הקריבו רק עולות קודם מתן תורה א"כ ע"כ בשביל שמכשרת החולין קרי ליה מאכלת, א"כ מוכח כלי בחולין ג"כ לפ"ז אלא דמדשנה עליו הכ' שהרי כבר כתיב ויקח וגו' ואת המאכלת ע"כ הוא לעכב בקדשים והיינו תלוש הוא לעיכובא אבל ל"ל דגם כלי הוא לעיכובא א"כ תקשי לא ה"ל למיכתב רק מאכלת חד זימנא והוה דייקינן מדקרי ליה מאכלת ש"מ בחולין בעי תלוש וגם כלי, אע"כ גילה הכתוב דבעינן שנה עליו הכתוב לעכב א"כ ע"כ בקדשים קאי וכלי שמעינן מדקרי ליה מאכלת היינו שמאכלת דברים נאכלים והיינו חולין ולק"מ וא"צ לדחוק כלל

והא דקאמר בש"ס דלמא קרא זריזותי' דאברהם קמ"ל ופרש"י דירא שמא לא ימצא אפילו מחובר, קשה לפמ"ש דמ"מ מוכח מדקרי ליה מאכלת, מיהו לענ"ד פרש"י דחוק דמה זריזות שייך בזה דכי יעלה על הדעת שיבקש במקום ההוא צור או קנה. לכן נראה לפרש עפמ"ש דודאי מאכלת משמע שגם לחולין הי' משתמש בה שע"ז נקראת מאכלת אלא דקיי"ל דתלוש ולבסוף חיברו נמי אין שוחטין בו, ור' חייא ס"ל דאפילו לכתחילה שוחטין בו והיינו משום דאע"ג דאיכא חששא שמא ידרוס לא אסרו בשביל זה, אבל זריזות' דאברהם היתה לקדש עצמו במותר לו שאפילו בחולין נזהר שלא לשחוט במחובר מטעם שמא ידרוס, ולהכי קרי ליה מאכלת, אבל לא מוכח מכאן איסורא לשחוט במחובר והכל ניחא עמ"ש לקמן

(ג) המחוברין בבהמה זה מלשון הרמב"ם בפי"א משחיטה ומשמע אפילו מתה הבהמה מקרי מחובר, וכן מוכח מס"ג דדוקא בחתך לחי כשר וכן לשון הרמב"ם ג"כ, ולפענ"ד מפרש"י בחולין דף י"ח ד"ה שן תלושה פרש"י לאפוקי מחוברת דבעלי חיים וכן בד"ה מחוברת פרש"י לבעלי חיים כרבי דאמר אין שוחטין במחובר ע"כ משמע דוקא בשחט בה במחוברת לבעל חי, והיינו משום דאז יש לו דין מחובר לכל דבר, שהתולש מן החי הוה כתולש מן המחובר, אבל אם מתה הבהמה שאין לה אז דין מחובר, ומשנה מפורשת בשלהי שבת מחתכין את הנבילה לפני הכלבים, א"כ קשה למה תפסל השחיטה, ואם נאמר דמ"מ מקרי מחובר מטעם שכתב הרמב"ם בפ"ט משבת דין ז' ז"ל הגוזז צמר או שער בין מן החי בין מן המת או מן השלח חייב ע"כ ונאמר שמטעם זה יוחשב השן והצפורן מחובר שדומה לצמר דאם גזזו הוה גוזז מן המחובר, א"כ קשה למה יכשר בשן קבועה בלחי תלושה דמה לי הבהמה בשלמות או קצת ממנה דמ"מ מקרי תולש, ועיין ט"ז א"ח ס"ס של"ו דפשיטא לי' דגוזז מן העור חייב, וא"כ אין טעם לחלק בין שהבהמה בשלימות או שחתך ממנה לחי, ואין לדייק על פרש"י למה לא מוקי כאן בבהמה חי' כאן במתה לאו קושי' הוא דאורחא דמלתא נקט בתלושה אפילו מבעלי חיים, ונלפענ"ד שזהו טעמו של הטור שכתב, והרמב"ם מתיר בקבועה בלחי אפי' לכתחילה, ולא נהירא, והב"י תמה עליו דס"ל להטור דכשקבוע בלחי אע"פ שנתלש הלחי הוה מחובר ואינו מוכרח, ולא היה לדחות הרמב"ם, ולפענ"ד ברור שדעת הטור כיון דאחר שמתה הבהמה מקרי תלושה, אם כן ע"כ הרמב"ם פוסל מטעם דמ"מ נקרא מחובר אין טעם לחלק בין לחי לכולה בהמה אלא דצ"ע שבתחילה העתיק לשון רש"י שן מחוברת בבעלי חיים, ועפי"ז אפשר ליישב תמיהת התוס' חולין דף י"ו ריש ע"ב סד"ה תלוש שכתבו אבל קשה איך מצי לאוקמה מתני' כר' חייא הא פסול צפורן בדיעבד במחובר והניחו בקושי', ולפ"ז י"ל כיון דמיירי בצפורן דבעל חי, ואיתא בתוספתא בזבח הקוף פסול, א"כ י"ל דהבעל חי בתנועתו מסייעא ג"כ לשחוט ובאה השחיטה מכח כשר ופסול דהשחיטה פסולה כדלעיל ס"ס ג' עמ"ש שם ואפילו מיירי בענין שלא סייע הב"ח בזביחה י"ל דלא פליג רבנן וצ"ע, והגם שאין דעתי מכרעת להקל, והרמב"ם נראה דס"ל בלחי לחוד מקרי בית יד ובטל לגבי השן והצפורן, מיהו ודאי כבר הוכיח הפר"ח מן הש"ס דשן מחובר בלחי כשר לשחיטה מדאמרינן הא בחדא הא בתרתי אפילו קבועים בלחי

שוב ראיתי בפר"ח תפס על הטור שהרי בגמ' מבוא' בדף י"ח שן אשן לא קשי' הא בחדא הא בתרתי ובאמת נראה כי צדקו דברי הב"ח שכן מדוייק בלשון הטור שהרמב"ם התיר לכתחילה בשן קבוע בלחי ולא נהירא והיינו משום דע"כ לשיטת הרמב"ם כל שהוא מחובר במקום גידולו מקרי מחובר ומאחר שבאמת גם שן קבוע בלחי מקרי מחובר וא"כ מסברא היינו אומרין דגם קבוע בלחי לחוד מקרי מחובר שהרי מ"מ כשעוקרו ממקום גדולו מקרי עוקר מן המחובר אלא משום דמבואר בגמרא דאפי' קבוע בלחי שרי וכהוכחת הפר"ח עצמו דבתרתי מסתמא מחוברין הם שלא יעלה על הדעת לפרש בגמרא דמיירי בענין שחיברן ע"י חבורי אדם שזה רחוק ומוכח להכשיר וע"כ לומר הטעם דמקרי בית יד וא"כ כיון דלא מוכח בש"ס רק להכשיר בדיעבד מדהוצרך לטעמא בשנים שהם חונקין אבל כל שהשן מחובר ואי אפשר שיהי' כעין בית יד י"ל דמקרי מחובר וכ"כ בת"ש וא"כ פשיטא דשייך בהא למגזר טפי אטו מחובר גמור היינו שישחוט ברגל בהמה עם הצפורן או שן בחלק גדול מן הבהמה די"ל דבכה"ג לא מקרי בית יד וזהו גזירה קרובה יותר מבתלוש ולבסוף חיברו שמעולם לא הי' מחובר מעיקרא כ"ש לחלק בין החלקים בין חלק גדול לקטן זהו ודאי מסברא יש לגזור בו טפי שהרי עדיין הוא מחובר כמו שהי' ודברי הטור ברורים ומ"ש הפר"ח אם כונתו דמחובר הוה כמחובר לגוף זה ודאי טעות דלא איקרי מחובר אלא כשמחובר כמו שהי' מעיקרו אבל דבר שנתלש אע"פ שהוא מחובר לדבר אחר כגון שן בלחי מקרי תלוש וכן פרש"י עכ"ל מדויל ידי' משתלם כי טעות היא בידו של הפר"ח ולא הבחן בנושאים שבודאי כן הוא אם נתלוש שבלת או ענף עם העלין גם העלין נקראו תלושים אבל בהא דודאי בהמה מתה כולה מקרי' תלוש רק מה שעוקר ממקום גידולו נקרא תלוש וכמ"ש ובהא אין לחלק כלל שקבוע בלחי או שעדיין כל הבהמה מחובר' שלא תוסיף שלימו' הבהמה תת כח לקרו' לשן מחובר