חידושי מהרא"ל על שחיטה וטריפות כז

(ב) לשם עולה כתב בט"ז אע"ג דלא אמר לעולתי כמו דבעינן בחטאת שיאמר לחטאתי, ואין לשון זה מדוקדק דודאי לשם עולה סתם פשיט טפי די"ל דעכשיו מפרישה ומקדישה, אבל באמר לעולתי משמע עולה שנתחייב כבר והוא לא נתחייב בעולה מעיקרא, מיהו מ"מ הדין דין אמת דגם באומר לעולתי ג"כ שחיטתו פסולה דהא מוקמינן מתניתן דלשם חטאת באינו מחויב חטאת, אבל במחוייב חטאת שחיטתו פסולה ומפרש באומר לשם חטאתי. ואם איתא דבעולה כה"ג כשרה באינו מחוייב עולה מעיקרא ה"ל לאוקמה מתניתין אפילו מחויב חטאת רק שלא אמר לשם חטאתי רק לשם חטאת סתם, אלא פשיטא לן דמתניתין מיירי אפילו אמר לעולתי, ובתב"ש כתב הטעם די"ל שבצנעה נדר עולה ובאמת בעולה י"ל בפשיטות שאין לך אדם בישראל שאינו מחויב עולה, כדאי' בזבחים וא"כ ה"ל כמו מחויב חטאת מעיקרא אלא דבשאר זבחים י"ל כמ"ש בתב"ש שבצנעה נדר, מיהו נ"ל שא"צ לומר שנתחייב מעיקרא רק כיון דנידר ונידב הוא י"ל לעולתי שאני נודר עכשיו עכ"פ הדין דין אמת עמ"ש בסמוך

(ג) לשם חטאת אפילו אמר לשם חטאתי אם לא נודע שנתחייב חטאת שחיטתו כשירה כדמוכח בגמרא ובסמוך דבנודע שחייב חטאת דוקא מהני כשאומר לחטאתי ופרש"י דבסתמא לא חיישינן שנתחייב חטאת דמי שעבר עבירה בשוגג אינו מחפה עלי' כדי שיתבייש ויתכפר לו, וקשי' לי דאכתי אמאי כשר לשם חטאת בלא נודע שנתחייב חטאת, הא אמרינן בגמרא בשוחט לשם עולת נזיר שחיטתו פסולה, דחיישינן שבצינעה נזר, וא"כ קשה ניחוש ששחט לשם חטאת נזיר דנזר בצנעה ולא שייך לומר קלא אית ליה, ובאמת נלענ"ד בזה דבלא"ה הקשה המ"א בהלכות יה"כ סימן תר"ז סק"ב על פרש"י דהא כתיב כסוי חטאה, וע"ק דבסוטה אמרינן שלא חלק הכתוב מקום בין חטאת לעולה שלא לביישו, ולולי פרש"י הי' נלענ"ד לפרש בפשיטות דבשוחט לשם חטאת דכשר ע"כ אמרינן דלא נתכוין כלל לקדשים רק לשחוק בעלמא והיינו מה"ט גופי' דחציף עלי' מאן דמפרש חטאים ואין דרך לפרסם חטא דכסוי חטאה כתיב, אלא ודאי לא חטא כלל ושחט לשם חטאת נדבה או לשחוק בעלמא, לכן כשר באינו מחויב חטאת וא"צ לדחוק כפרש"י, וא"כ מיושב מה שהקשתי דלמא לשם חטאת נזיר שחט די"ל דאי לשם חטאת נזיר לא הי' אומר סתם לשם חטאתי שלא יחשדוהו שחטא באמת וה"ל לפרש לשם חטאת נזיר, אלא ודאי לא נתכוין לחטאת נזיר כלל רק לנדבה או לשחוק וא"ש, ומ"מ גם לפרש"י אי נימא כמ"ש המ"א דכיון דקאמר לשם חטאתי חזינן שאינו מתבייש, א"כ י"ל דודאי אי לשם חטאת נזיר שחט ה"ל לפרושי שלא יחשדוהו בחטא, ולפ"ז נ"ל דאם הי' נזיר ושחט חטאת ואמר לשם חטאתי ודאי מקרי מחוייב חטאת אף שאמר סתמא לשם חטאתי כיון דידעינן שהוא נזיר

(ד) ואם נודע כו' שחייב עלי' חטאת עכ"ל, לכאורה נראה אם נתחייב חטאת על ששחט קדשים בחוץ, א"כ אין לומר שעכשיו ששוחט בחוץ מתכוין לחטאת שנתחייב בשביל שחוטי חוץ דמי שאכל שום כו' וע"כ לא נתכוין לשם חטאת זה רק לנדבה בעלמא וה"ל כמו אינו מחויב חטאת וצ"ע

(ה) שחייב עלי' חטאת או אשם כו' עכ"ל עי' ט"ז ס"ק ג' שכתב אם לא נודע שחייב חטאת רק הוא עצמו אמר שחייב חטאת דעת הרש"ל דאסור, והב"ח חולק עליו דודאי משקר, ובט"ז חילק אם הוא אומר שעבר מזמן רב אמרינן קלא אית לי' ועיין פר"ח, ולפענ"ד ודאי אם הוא אומר שהקדיש הבהמה ושחטה בחוץ אדם נאמן על שלו לאוסרה כיון שנתכוין להקדישה אסורה אפילו בהנאה משום ש"ח דאדם נאמן על שלו דאין לומר כיון דאיכא איסורא מסתמא לא עביד ואפילו בשל אחרים מהימן לומר שפיגל כיון שבידו כדאית' בגיטין דף נ"ד ע"ב וכ"ש בשלו, אלא כל הסוגיא והסימן מיירי שלא נתכוין להקדישה מעולם רק מה שיסבול אמירתו ששוחט ואומר לשם קרבן ואין אנו דנין רק על מה שסובלת אמירתו ופסלוהו מדרבנן דאם לא יפסלו מקרי דקאמר הכי דחשיב דמצוה קעביד וכעין שאמרו בתודוס שהנהיג בגדיים מקולסים שסבור שהוא זכר לפסח עמ"ש בספרי מגן האלף סימן תס"ט וכבר כתבתי דבאמירה זו לא נחתא לה הקדש רק מפני מראית עין אסור, וגם הוא אומר שלא נתכוין רק לאמירה זו א"כ כיון דבחטאת לא נודע שחייב לא גזרו מפני מראית עין ממילא אין איסור כשלא דע שחייב חטאת אף שהוא עצמו מודה הפה שאסר הוא הפה שהתיר, שהרי מעולם לא נתכוין להקדש למראית עין לאחרים ליכא כיון דלא נודע שחייב חטאת אדרב' אומרים לו הוי פיקח ושתוק, מיהו בשוחט לשם עולה אף ששחט בינו לבין עצמו נראה לאסור דלא פלוג רבנן

(ו) ונתכוין אחד לשם דבר הפסול וכו' והקשה ב"י לשיטת הרא"ש דס"ל דגם באית ליה שותפות בגווי' אמרינן לצעורי קמכוין, תקשי משנה זו דליכא לאוקמי בישראל מומר כדמוקי מתני' דאחד שוחט לשם דבר פסול דהיינו לע"ג, אבל בקדשים לא שייך, ותירץ הב"י דמשום מראית עין ס"ל להרא"ש לחוש אפילו בבהמה שאינה שלו וכבר תמה בט"ז איך יהי' איסור מראית עין חמור מגוף האיסור, ולענ"ד נראה דאדרבה איפכא קשי' דבשלמא בע"ג י"ל ביש לו בו שותפות אוסר, אבל בשוחט לשם קדשים הא איכא מ"ד בגמר' דבבעל מום לא חיישינן כיון דאינו ראוי לקדושת הגוף, וא"כ קשה אפילו אית לי' שותפות, הא אין יכול להקדיש חלק חבירו ובהמה של שני שותפין והקדיש חצי אינה קדושה רק קדושת דמים כדאיתא בזבחים דף י"ב ובכמה דוכתי, וא"כ אפילו אית ליה בה שותפות, הא מ"מ אין בידו להקדישה לקרבן, ואי אמרינן משום מראית עין תקשי אפילו בלא שותפות נמי תיאסר מפני מראית עין, לכן נראה ליישב הסוגיא בענין אחר דבלא"ה קשה מאי פריך משנים אוחזין נימא דמיירי דנתן להם א' שישחטו שניהם לע"ג ולבסוף לא שחט רק אחד מהם לע"ג ואחד לשם דבר כשר, א"כ לא שייך לצעורי דהא ברשות שחט, והמשלח שהוא בעל הבהמה ציוה לו לשחוט לע"ג וצ"ל דבכה"ג פשיטא לי' שאוסר דהא אפילו זה מחשב וזה עובד איכא למ"ד דאמרינן או י"ל דגם בזה כיון דאין שליח לדבר עבירה, א"כ אף שציוה לשחוט לע"ג אינו בחזקת שיעשו כן, וא"כ שייך נמי לצעורי', ויהי' איך שיהי' עכ"פ הך דשנים שוחטין לשם קדשים שפיר י"ל דמיירי שבעל הבהמה ציוה להם לשחוט לשם קדשים, א"כ לא שייך לצעורי וגם הוא נתכוין למצוה ולא שייך לצעורי כלל

ובלא"ה כבר כתבתי לעיל סימן ד' סק"ח דדוקא בע"ג אמרינן לצעורי, אבל בשאר עבירה כגון פיגול אף על גב דאיכא איסור לאו ולמ"ד לאו שאין בו מעשה הי' לוקין עליו הוה לקי כדאי' בזבחים דף כ"ג ע"ב אפ"ה מהימן ולא אמרינן לצעורי קעביד, א"כ כ"ש דנאמן ששחט לשם קדשים, א"כ ממילא לא שייך לצעורי כלל וצ"ע לשון המחבר שהוא לשון הרמב"ם שאין אדם אוסר כו' דבלא"ה כיון שאין בידו להקדיש בהמת חברו א"כ איך יועילו מעשיו לשחטה לשם קרבן, ואי משום מראית עין אפי' בלא שותפות יאסר: סימן

(א) ואסור לשחוט בשאר קנים מלשון רמ"א משמע דבדיעבד כשר וכמ"ש הש"ך סק"ג דאף שקסמיו נבדלין מ"מ אם בדק ולא מצא פגימה אין איסור בדיעבד, ובט"ז דייק מפרש"י שפי' הטעם משום נקיבת סימנין ולא פירש הטעם משום פגימה, משמע דמה"ט אפילו דיעבד אסור והסכים עמו הפר"ח ופלתי, ואין תלמיד כמוני מכריע, אבל לפענ"ד מדכתבו התוס' בפשיטות דמצי לשנויי' דמתני' בשאר קנים וס"ל דבדיעבד כשר אין לעשות מחלוקת בחנם, ופרש"י אין ראי' דעד שאתה מדייק מרש"י להחמיר דייק להקל דס"ל לרש"י דמשום פגומה לא הי' חשש כ"כ שהרי בודק הסכין אחר שחיטה, ואי משום דאין לסמוך על מה שיבדוק בסוף דילמא מישתלי כדלקמן סימן י"ח י"ל דהכא ליכא רק חששא בעלמא שמא יתז קיסם, ובדיעבד לא חיישינן לכך, וא"כ יכול לכתחילה לשחוט ע"ס בדיקה של אח"כ, לכן פירש משום נקיבה ואין ראיה כלל מדברי רש"י ואדרבה מן המשנה דקאמר השוחט בקנה כו' חוץ ממגל קציר והמגירה ולא מפליג בקנה גופי' אי אסור בדיעבד משמע ודאי דליכא קנה שאסור בדיעבד, ועוד דבגמרא אמרינן רבה בר רב הונא מחתך בה עופא דרכיך אלמא דבעופא לא שייך שקיסמין נבדלין וא"כ הה"ד לענין שחיטה בעוף שעכ"פ הי' לנו להתיר בדיעבד עכ"פ. ודוחק לחלק בין חתיכה לשחיטה שסימנין קשים יותר וא"כ כיון שלא חילק שום פוסק בכך דבעוף דרכיך יכשר בדיעבד, ומה שדייק הפר"ח מדברי הרמב"ם פ"א משחיטה לפענ"ד אין כאן משמעות שהרי כתב וכל כיוצא בזה ואדרבה אם ס"ל דאיכא מידי דהשחיטה פסולה אע"כ שבדקו ומצאו יפה ה"ל לפרושי הך חדושא אלא ודאי לא פרט רק מה ששוחטין בו לכתחילה וממילא משמע דבשאר קנים יש למנוע לכתחילה