חידושי מהרא"ל על שחיטה וטריפות כו

עצמו מותר לענין שלא נגזור כשהוא לרפואה שיאסר בהנאה כיון דלעולם בשחט לע"ג מקרי זבחי ע"ג סוף דבר לא נהלמה לי שיטת הרמב"ם בסוגיא זו וצ"ע, ופשטא דמילתא משמע דבשחט למחובר לא נאסר בהנאה, ועיין פלתי שהקשה מהא דפריך משוחט חטאת כיון דשחט בה פורתא אסרה נימא דמיירא בשוחט להר דהתקרובת מותר לשיטת התוס' ומ"מ חייב הי' חטאת דעובדו הי' בסייף ולכן חייב חטאת אע"פ שלא נאסר ולשיטת הרמב"ם דדוקא בשחט לרפואה מותר אין מקום להקשות דא"כ ליכא חיוב חטאת דלא עע"ג כלל רק לשיטת רש"י ותוס' שסוברין דאף דהוה עע"ג מ"מ התקרבו' מותר, שפיר יש להקשות כן, ומ"ש בפלתי דקשי' ליתני יה"כ כיון דאין חידוש לענין שבת דתיקן להוציא מידי טומאה אינו מספיק, דאכתי קשה לפי שיטת רש"י שסובר דרב נחמן ס"ל דאפילו מ"ר אינו אוסר א"כ תקשי לנפשי' למה לא נקט יה"כ. מיהו נ"ל בלא"ה דלהך פירושא דלרב נחמן לא קשיא לי' ליתני זבח דהוה דידיה א"כ ליכא למימר דמיירי בשוחט להר, דא"כ ליתני זבח ולא קשיא רק להך לישנא דרב נחמן לא משגח בקושי' דליתני זבח יש מקום להקשות דילמא מיירי בשוחט להר. מיהו נראה דגם זו לא קשיא דהא איתא בע"ג פ' כ"ה דף מ"ו דבעי' רמב"ח המשתחוה להר אבניו מהו למזבח יש נעבד במחובר לגבוה או אין נעבד ומסיק דמה אתנן שמותר בתלוש להדיוט אסור במחובר לגבוה שנאמר לא תביא אתנן ל"ש תלוש ל"ש במחובר נעבד שאסור בתלוש להדיוט אינו דין שאסור במחובר לגבוה, וכן פסק הרמב"ם פ"ד מאיסורי מזבח דיש נעבד במחובר לגבוה, א"כ נראה דה"ה בתקרובת מחובר לגבוה דאסור וא"כ אפילו שחט להר מ"מ כיון דנאסר לגבוה א"כ תו אין ראוי לבא בפנים, א"כ אינו חייב אשחוטי חוץ דעפרא בעלמא הוא ולק"מ

אלא דאכתי קשה בפסחים דף ע"ג דפריך משוחט חטאת בשבת מה תיקן ושם קשה נימא בשחט להר דמותר משום ע"ג וא"כ תיקן להוציא מידי טומאה כיון דלית בי' זבחי מתים, מיהו זה לא קשיא דלפי האמת בלא"ה ליכא לאוקמה בשוחט להר דא"כ תקשי ליתני זבח וע"כ תיתוקמא בחטאת העוף ובחצי קנה פגום והיכא דאסור בהנאה ולק"מ, כ"ז כתבתי בילדותי בקונטרס: סימן

(א) השוחט לשם עולה, לכאורה נראה דבשוחט לשם עולה כיון דנידר ונידב הוא מקרי בשחיטה זו התפסה לשם עולה, וכן משמע לכאורה מפרש"י שכתב הרואה אומר עכשיו מקדישה, מיהו נראה דאם זה מקרי התפסה, הוה אסור מדינא ולא משום מראית עין, לכן נראה דודאי לפי האמת לאו התפסה הוא ואין לומר דחיישינן שמא כבר הפרישה לעולה ועכשיו שוחטה לשם עולה משא"כ בחטאת לא חיישינן שנתחייב מכבר דקלא אית לי' דגם זה אינו, דהא בגמרא אמרינן אבל מחוייב חטאת אימור לשם חטאתו ופריך הא לא אמר לשם חטאתי, ומשני באמר לשם חטאתי אבל אמר לשם חטאת סתם, אפילו מחוייב חטאת כשירה וקשה ניחוש שמא כבר הפרישו לחטאת בהתפסה מעלי' כגון שאמר ה"ז לחטאתי ועכשיו שוחטה לשם חטאת וע"כ לומר דלא חיישינן רק להתפסה שבשעת שחיטה וכששחט לשם עולה מיתחזי כהתפסה עכשיו במה ששוחטו לשם זה

אלא דקשה לפ"ז סיום לשון הרמב"ם שסיימו אבל אם נודע שחייב חטאת או אשם ואומר זו לחטאתי או לאשמי פסולה. והשתא קשה דילמא ע"כ לא מקלינן בלא נודע שחייב חטאת רק בלשם חטאת שמבואר במשנה שאינה התפסה אפילו אם חייב חטאת לכן בלא נודע שחייב חטאת סמכינן דקלא אית ליה כיון דליכא חשש התפסה רק מראית עין בעלמא שפיר סמכינן אסברא זו אבל באומר זו לחטאתי דמקרי התפסה והקדש גמור מנ"ל דלא חיישינן שמא חייב חטאת אף על פי שלא נודע כיון דאיכא חשש דאורייתא

שוב עיינתי בספר תבואת שור וראיתי שהאריך, ומה שתמה על לשון הרשב"א בתה"ק שכתב השוחט לשם עולה שחיטתו פסולה דברים אילו באים דרך נדבה, ולפיכך חוששין שמא עכשיו נדר אותן ונראין כשוחט קדשים בחוץ וכתב שדבריו תמוהים שהתחיל בחשש דאורייתא וסיים מפני מראית עין ולא הבנתי תמיהתו דודאי בלשון הרשב"א יש לפרש שאין זו התפסה גמורה אף שבלשון זה נדר אותם רק לפי שנראה כנדר וכאמור וכמ"ש גם הפר"ח

ועיין תב"ש דמסיק אפי' אמר ממש ה"ז עולה ולא הזכיר שם שחיטה כלל כיון דבשעת שחיטה אמרה או כשמכין עצמו לשחוט והכל יודעין שדעתו לשחיטה תיכף ה"ל כאומר ה"ז בחוץ להקריבה לעולה ולאו מידי היא מדאורייתא וכו' עכ"ל ולא נהירא לפענ"ד להקל בכך ובכה"ג יש לאסור בהנאה דגרע טפי מאומר הרי עלי עולה ע"מ שאקריבנה בבית חוניו שהרי אמר סתם והרי לדעת התוס' מנחות דף פ"א והרמב"ם פט"ו ממעה"ק הובא בש"ך סימן רנ"ה דאפילו תוך כדי דיבור לא מהני בקדשים כ"ש שלא נאמר משום שהוכיח סופו ששחטה בחוץ שאומר הרי זה בחוץ להקריבה עולה דמ"מ הקדיש סתם ואינו ניתר רק ע"י פתח אלא נלענ"ד דדברי המשנה כפשטן דמיירי ששוחט לשם עולה וגם דברי הרמב"ם בפ"ב דין י"ט שכתב הי' מחוייב חטאת ושחט ואמר זו לחטאתי שחיטתו פסולה כו' האשה ששחטה לשם עולת יולדת ואמרה זו לעולתי שחיטת' כשירה עכ"ל. נ"ל לענ"ד דברי הרב בדיוק כנודע לשונו לשון הזהב, ומיירי שאמר זו אני שוחט לשם חטאתי וכן כולם שאומר אני שוחט זה לשם הקרבן שאמר ובזו ודאי אינו הקדש מן התורה שהרי אינו מקדישה רק שבשחיטה יחול ההקדש א"כ ניהו ודאי דבשחט בפנים כדין ואמר אני שוחט זה לשם עולה דהוה קרבן כשר ואמרינן הקדשו ושחיטתו באים כא' היינו משום שהקרבן נעשה בהכשר אבל זה שבא להוריד הקדושה ע"י שחוטי חוץ ואינו חייב על שחוטי חוץ כי אם בראוי לבא בפני' א"כ ודאי בהקדישו קודם שחיט' הרי קודם ששחטה ראוי לבא בפנים ושפיר שייך שחוטי חוץ אבל זה שאינו מקדישו אלא בשחיטה ושחיטתו שחיטת חוץ לא נחתא לי' קדושה כלל דלא דמיא להרי זו עולה ע"מ שאקריבנה בבית חוניו היינו משום דכי אמר הרי זו עולה נחתא ליה קדושה וראוי לקרב בפנים ותנאו שיקריבנה בחוץ אינו כלום אבל אם אמר שתהי' עולה בשחיטת חוץ לא הוה עולה כלל שע"י שחיטת חוץ לא נחתא לי' קדושה. וגם כונת הטור שכתב זו לחטאתי ולאשמי ג"כ ר"ל זו אינו שוחט לחטאתי ולאשמי ולא הזכיר הקדש בענין אחר רק על השחיטה שאמר זו אני שוחט לחטאתי ולאשמי בזו אינו הקדש גמור רק מפני מראית עין והיינו לפי שבפנים בכה"ג הוה קרבן מעלי' ובזה יבואו כל דברי הפוסקים על מקומן בשלום

ובהכי ניחא לשון הש"ס דף מ"א ע"ב דקאמר אם מחוייב חטאת אימא לשם חטאתו הוא עושה, ופריך הא לא אמר לשם חטאתי, וקשה מה דיוק הוא זה כיון דלא אסור רק מפני מראית עין היכא פריך בפשיטות דלמא גם בכה"ג שייך מראית עין דלאו כ"ע דינא גמירי, אלא נראה דפשיטא ליה דבהא תלי' מילתא דהיכא דאי עביד הכי בפנים חשב קרבן גמור והתפסה גם בחוץ איכא מראית עין, והיכא דגם בפנים לאו התפסה היא לא שייך לאסור בחוץ: כללא דמלתא דבמשנה ופוסקים לא מיירי רק היכא דלא הקדישה רק בשחיטה זו ששחט בזו כיון ששחט בחוץ ליכא רק מראית עין שאין קדושה חלה ע"י שחיטת חוץ אפילו לרבנן דר"ש והה"ד בשחט בבית חוניו ואמר הריני שוחט זה לשם קרבן לא נחתא ליה קדושה רק מפני מראית עין אסרו רבנן, אבל אם אמר ה"ז עולה או אם חייב חטאת ואמר הרי זו לחטאתי הקדש גמור הוא אף ששחטה מיד בחוץ דברי' שבלב אינן דברים ויש לאסור אפילו בהנאה, ותדע לך דהא המשנה ודאי אפילו בזמן המקדש מדברת ובזמן המקדש פשיטא דלא שייך להקל באמר ה"ז עולה אף ששחטה מיד בחוץ ולא מצינו חילוק בזמן הזה לענין זה כלל, והרי לדעת הרמב"ם בפט"ז ממעה"ק אין חזרה בהקדש, א"כ בזמן המקדש פשיטא דלא מהני מה ששחטה מיד בחוץ לבטל דיבורו שאמר בסתם, לכן גם בזמן הזה אסור בהנאה, אלא דקשי' לכאורה לפמ"ש בתב"ש בפשיטות דאם שוחטה לשם קרבן שחיטתו והקדשה באים כאחד, א"כ קשה הא דאית' בנדרים דף ט' אמרו עליו על הלל שמעולם לא מעל אדם בעולתו מביאה כשהיא חולין לעזרה ומקדישה וסומך עליו ושוחטה, והשתא למה לא הקדיש' עם שחיטתו שיאמר הריני שוחטה לעולה דהוה עדיף טפי דליכא שום חשש מעילה, מיהו י"ל דמשום סמיכה בעינן, א"כ צריך להקדישה קודם, ובזה יש ליישב מה שהקשו התוס' חולין דף ב' ע"ב איך אכלו שלמים במדבר אי אמרינן טוב שלא תדור, ולפ"ז ניחא דודאי היכא דמקדישה עם שחיטתו ליכא תו חשש תקלה רק שלא יכול לעשות סמיכה, א"כ י"ל שהקנו הקרבן לנשים דלא בעי סמיכה: