חידושי מהרא"ל על שחיטה וטריפות כה

מצד שהוא הקדש כיון דלא אסיק אדעתיה דקני לכפרה כדידי' דמיא והכל ניחא בס"ד, ואע"ג דהתוס' הוכיחו שפיר דגם בכבשי עצרת אם זרק הורצה מ"מ א"ש בס"ד י"ל דסברת רב נחמן דלהכי לא תני זבח משום דס"ל לברייתא דאינו ראוי לבא בפנים ולמסקנא דאיירי בחצי קנה פגום בלא"ה א"ש אפילו נימא דחשיב ראוי לבא בפנים וא"ש הכל

עוד כתבתי בחדושי ליישב די"ל לרב נחמן גופי' לא קשיא ליה ליתני זבח די"ל בחטאת דוקא קאמר דחייב שלש והיינו עם החטאת שנתחייב כבר שאם עבר עבירה שחייב עליה חטאת והפריש חטאתו ושחטו בשבת בחוץ לע"ג, הנה בט"ז לקמן סימן שכ"ג האריך איך חייב משום שחוטי חוץ הא יש שאלה להקדש ויכול לשאל עליו והדר ה"ל חולין א"כ י"ל בודאי בהך ס"ד ס"ל היכא דאינו אוסר דבר שאינו שלו גם חיוב ע"ג ליכא וא"כ י"ל דה"ק דחייב שלש חטאת משום מה שקלקל חטאת שהפריש וצריך להפריש אחר על חטא הראשון ומשום שחוטי חוץ ומשום ע"ג אינו חייב רק א' ממה נפשך כי אף שיכול לישאל על שחוטי חוץ מ"מ אם שואל עליו הדר לחולין והוה שלו וחייב משום ע"ג כיון דאסרה ואם לא ישאל עליו הרי כאן שחוטי חוץ וא"כ חוץ לע"ג אינו רק חטאת אחד ממה נפשך דאם לא ישאל הוה דבר שאינו שלו וחיוב ע"ג ליכא שחוטי חוץ איכא ואם ישאל עליו הרי הוא שלו ואיכא חיוב ע"ג, משא"כ אי אדם אוסר דבר שא"ש לעולם ליכא חיוב שחוטי חוץ דעפרא בעלמא הוא, וא"כ תו לא קשיא ליה לרב נחמן ליתני זבח דבזבח לא פסיקא ליה כיון שהוא דבר שאינו שלו לית כאן חיוב ע"ג, וגם שחוטי חוץ לא פסיקא ליה [שעל] שחוטי חוץ יכול לישאל, נמצא שאין כאן אלא שנים בהחלט או שחוטי חוץ ושבת, ואם ישאל אין רק ע"ג ושבת וחטאת שנתחייב ליכא בזבח, ונראה דרשי' לא ניחא ליה בהכי היינו לפי מסקנא דאיתא בסנהדרין דף ס"א דאפילו היכא דבהמה מותרת מ"מ חייב משום עע"ג דקאמר התם אפילו לריש לקיש דס"ל בשוחט הבהמה לזרוק דמה לע"ג דגברא בר קטלא הוא מידי דהוה אמשתחוה להר דהר מותר ועובדו בסייף, וא"כ גם הכא אע"ג דאינו אוסר מ"מ חייב משום ע"ג וכמו שפרש"י בדף מ"א, וארווח לן בזה תמיהת התוס' דף מ' ע"ב ד"ה לא שכתבו תימא לפירש ראשון שבקונ' דבלא דר"ה נמי קשה לאשמועינן זבח א"כ איך קאמר לא הוה חטאת תיובתי' הא אדרבה הוה סייעתי' דר"ה למאי דקאמר עכשיו ולפמ"ש ניחא דודאי אי הוה אמרינן היכא דאינו אוסר גם חיוב ע"ג ליכא, א"כ ע"כ צריך לאוקמה שחייב ג' חטאות בצירוף החטאת שחייב להשלים עבור זה ששחט, אלא דרש"י ס"ל דלדידן דקי"ל אפילו אין אדם אוסר נמי חייב משום ע"ג, א"כ תקשי ליתני זבח כדפרישית, מיהו ר"ה לשיטתיה דס"ל בפ' ד' מיתות דף ס"א בשוחט בהמה לזרוק דמה דאינו בר קטלא, א"כ כ"ש כשלא אסרה שאינו חייב משום ע"ג א"כ שפיר י"ל דדוקא בחטאת חייב בצירוף חטאת שנתחייב מכבר וכמ"ש לעיל וא"כ קאמר שפיר לא הוה חטאת תיובתי' וכנ"ל

ובהכי ניחא דלמסקנא פריך לרב נחמן מהך ברייתא דמוקי בחצי קנה פגום דוקא ולמ"ש א"ל דלפי האמת דמשמע לן דלעולם בר קטלא הי' א"כ קשיא שפיר ליתני בהמה דל"ל דזבח לא שייך בי' חטאת ששחט, ובלא"ה ליכא חטאת על ע"ג אם אינו אוסר דהא אנן קיי"ל דאע"ג דאינו אוסר מ"מ חייב משום ע"ג וא"ש הכל

עוד אמרתי בחדושי ליישב הא דבלא"ה לא קשיא לי' ליתני זבח די"ל ודאי אסיק אדעתי' דבחטאת עוף מיירי וקמ"ל דגם בעוף אע"ג דבפנים הכשירו במליקה, ולהכי צריך ריבוי דקרא אעוף כדאיתא בזבחים דף ק"ח קמ"ל דמ"מ חייב משום שחוטי חוץ, ואי קשיא דליתני עולה י"ל כיון דעולה בעי שני סימנין כדפרש"י ולענין ע"ג פשיטא דסימן אחד נמי הוה מעשה רבה בעוף ומ"ר י"ל דס"ל דאוסר, וא"כ לא קשיא ליתני זבח, אבל למסקנא דרב נחמן ס"ל אין אדם אוסר אפילו במ"ר א"כ ל"ל דבעי לאשמועינן דש"ת שייך נמי בעוף דקשה ליתני עולה כדפרש"י ותוס' וא"ש

אמנם כן נ"ל ליישב בפשיטות שא"צ לדחוק כלל כדפרש"י ותוס' דודאי רב נחמן מעיקרא מקשי' לי' שפיר כיון דשחט בה פורתא אסרה מחתך בעפר הוא ולא קשי' לרב נחמן ליתני זבח די"ל דודאי רב נחמן קים ליה שיטתי' דמסיק בגמרא כיון דקני' ליה לכפרה כדידיה דמי, וא"כ כיון ששחט בה פורתא אסרה והא דברייתא מחייבא שלש היינו בחטאת נזיר ומצורע שאינן באים לכפרה ולאו דידי' נינהו כיון דלא שייך קני לכפרה דהני אין מכפרין וכמ"ש התוס' זבחים דף ז' ע"ב וא"כ לא מצינו זבח דשלמים ממון בעלים ועולה קני' לכפרה, לכן דוקא חטאת נקט, דמשכח' לה בנזיר ומצורע ובתר הכי לרב נחמן ור' יצחק כל כמה דלא קמה ליה סברא דקני' לכפרה, א"כ קשיא ליה שפיר ליתני שאר קרבנות כגון עולה ואשם ומסיק באמת כיון דקני' לכפרה כו' ולא קשיא מידי

(י) וי"א דגם בזה כו', עיין בש"ך שהביא קושית הסמ"ע דבח"מ סימן שפ"ה סתם דביש לו שותפים אוסר ותירץ בסמ"ע דשם לא שייך לצעורי דהי' לו ליטול חלקו והש"ך הקשה שהוא נגד הש"ס ור"ל דבחולין דף מ"א הקשה בגמרא למ"ד אין אדם אוסר דבר שאינו שלו מהך דשנים שוחטין וגם ממטמא ומדמע ומנסך ומשני ביש לו שותפות ושוב פריך דללישנא דלצעורי ומכאן הוכיחו התוס' דגם בשותפות שייך לצעורי וא"כ מוכח נמי מדפריך ממנסך דבניסוך נמי שייך לצעורי כקושית התוספות ונראה דהתוס' הקשו איך מוקי בשותפות הא היינו מדמע ולכאור' י"ל דבמדמע לא הוי רק הפסד מועט ובמנסך איכא הפסד מרובה כדפירש בפ' הנזקין וצ"ל דהקושי' מכח כ"ש דכ"ש דבהפסד מרובה חייב, מיהו התם אמרינן דבראשונה אמרי המטמע והמנסך חזרו לומר אף המדמע ומפרש ואי אשמועינן מנסך משם דהוי הפסד מרובה קמ"ל מדמע דהוי הפסד מועט וקשה אי באית ליה שותפות היינו מדמע והתוס' תירצו דקמ"ל דלא אמרינן קים ליה בדרבה מיני' מ"מ קשה אברייתא דמאי קמ"ל במדמע, ואין לומר דמנסך הפסד מרובה דהא גם במנסך לא הוי רק הפסד מועט למאי דקיי"ל כרשב"ג דביין שנתערב ימכר לע"ג חוץ מדמי איסור שבו א"כ לא הוי רק הפסד מועט עיין בפרש"י פ"ק דב"ק שכתבו להדיא דלא מקרי הפסד וטפי מהפסד מועט לא הוי ורב נחמן גופי' אמר בע"ז דף ע"ד דהלכה כרשב"ג אפי' יין ביין רק הלכה למעשה הי' מחמיר בודאי יינם לכן י"ל דבלא"ה כתבו התוס' דבב"ק הגירסא איפכא דחזרו לומר המנסך וא"כ י"ל דקמ"ל דלא אמרינן קים ליה בדרבה מיני' וכמו שכתבו התוס' אבל לא הוי טפי מהפסד מועט שהדין דימכר לעו"ג חוץ מדמי איסור שבו וכבר כתבו דסוגיות הפוכות הם כמו איכא דאמרי וא"כ י"ל דלא קשי' לאידך לישנא הא כבר שני בשותפות די"ל דאידך לישנא ס"ל כהך לישנא דבראשונה אמרו המטמא והמנסך חזרו לומר אף המדמע א"כ תקשי אי איירי בשותפות היינו מדמע ואין לומר תירץ דקמ"ל דלא אמרינן קלב"מ דמ"מ קשה אברייתא למה חזרו לומר אף המדמע ואי משום דהפסד מועט הא גם מנסך הפסד מועט אע"כ צ"ל במומר לע"ג וכדמוקי הש"ס אבל על שותפות אינו מוכרח כלל שאמרינן לצעורי ביין וי"ל כסברת הסמ"ע

ובחידושי אמרתי ראי' לזה דודאי בישראל מומר לע"ג ליכא לאוקמא דהא כל הרבותא מפרש דלא נימא דפטור משום קלב"מ ובמומר אסרו במגע לחוד ולא שייך קלב"מ דאמגע לא הי' חייב מיתה וע"כ לאוקמא בהתרו בו וקיבל עליו ההתראה כדאמרינן בגמרא כיון שהתיר עצמו כו' אין לך מומר גדול מזה וא"כ קשה אי אמרינן שאין יכול לאסור של חבירו בלא קיבל עליו התראה א"כ תקשי הא איתא בסנהדרין דף מ"א עדי נערה המאורסה שהוזמו אין נהרגין שיכולין לומר לאוסרה על בעלה באנו ומסיק דגם היא לא מיקטלא דה"ל עדות שאי אתה יכול להזימה וא"כ קשה איך התיר עצמו כו' הא העדים יכולין לומר שגם שהתרו בו ובגמרא אמרינן באתרו בה לא שייך לאסרה על בעלה היינו דוקא שם דבלא התראה נמי אסורה על בעלה אבל הכא דבלא התראה לא הי' היין נאסר דנימא לצעורי' מכוין א"כ י"ל דגם בהתראה לא התיר עצמו דיכולין לומר לאסור היין באנו וא"כ לא התיר עצמו כלל אלא ודאי אי משום לאסור היין הי' להם לומר שניסך יין חבירו והי' לו בו שותפות ולא הי' צריכין לומר שהתרו בו וא"כ מוכח מן הש"ס דשותפות אוסר ביין וצדקו דברי הש"ע והטור

(יא) אע"פ שלא נתכוין לעובדם כן הוא לשון הרמב"ם ג"כ והלשון מגומגם דהא בנתכוין לעובדם לשיטת הרמב"ם אסורה אפילו בהנאה וע"כ מיירי שנתכוין לרפואה וא"כ לא שייך אפילו כיון דאינן שוין במשקל אחד, וגם בגמרא קשה ל"ל לאוקמה הא דאמר להר הא לגדא ולא מוקי בפשיטות הא דלא שחט רק לרפואה והא דשחט לשם ע"ג ממש וגם מ"ט לחלק אם שחט לרפואה בין ששחט להר או לגדא כיון דגם בשחט להר בשביל ע"ג מקרי זבחי ע"ג ואסור בהנאה מן התורה ובשחט לרפואה אינו אסור בהנאה א"כ מה ענין מה שההר