חידושי מהרא"ל על שחיטה וטריפות כד

באורך, וא"כ שפיר י"ל דלצעורי שלא ישאל עליו ולא יהי' נאסר משום שחוטי חוץ לכן שחט לע"ג וא"כ לא מצי למיתני חטאת חבירו ללישנא דלצעורי דא"כ ליתני יה"כ שהרי לא נאסר משום ע"ג א"ו איירי בשלו, ורב נחמן ס"ל משום דהקדש הוא הוה בכלל דבר שאינו שלו, לכן צריך ביה מעשה רבה, ולהכי מקשה לרב הונא עכ"פ נ"ל עיקר דרב נחמן ס"ל גם לפי לישנא דלצעורי דבמ"ז אינו אוסר אפילו היכא דלא שייך לצעורי, וזהו השגת הראב"ד דקיי"ל כרב הונא בהא דמ"ז אוסר וא"צ לדחוק שוב בקושית ר"נ לר"ה בלישנא דלצעורי דשפיר י"ל דמ"ר אוסר לרב נחמן, אבל לא מעשה זוטא גם ללישנא דלצעורי

(ח) שלא כיון אלא לצערו, באמת קשה להבין הסברא, כיון שאמר בפה מלא ששחט לע"ג. ומ"ש בפלתי דמן התורה אינו אוסר ובדרבנן סמכינן אסברא דלצעורי הוא דחוק, וגם התוס' והרא"ש שהקשו על פרש"י דבשותפות נמי שייך לצעורי לא משמע כן, ועוד קשי' לי איך יועיל פיגול ע"פ הכהן שאמר שפיגל, ובפ' הנזקין דף נ"ד ע"ב דייק דעד אחד נאמן מכהן גדול ביה"כ ופריך דלמא דשמעינין דפיגל, אלמא דכי אמר דפיגל מחזקינן ליה בחזקת פיגול ולא אמרינן דלצעורי קמכוין, וצ"ל דדוקא בע"ג דאיכא חזקה אלימתא דאין אדם מישראל שוחט לע"ג כל שאינו מימר לע"ג בהא אמרינן לצעורי, משא"כ בשאר עבירי אף דמחשב בקדשים הי' לוקה למ"ד לאו שאין בו מעשה הי' לוקין עליו כדאי' בזבחים מ"מ אי פירש דפיגל שפיר הוה פיגול דליכא חזקה אלימתא לשאר עבירה כ"כ שנאמר שהדיבור אינו פיו ולבו שוין ובזה ניחא מה שנתחבטו לקמן סימן ה' בשוחט לשם קדשים דאיתא נמי בשנים שוחטין אחד כיון לשם א' מדברים אלו פסול והקשו דנימא לצעורי מכוין, ולפ"ז ניחא דדוקא בשחטה לע"ג דהוא איסור חמור אמרינן הך חזקה, משא"כ לענין שחוטי חוץ לא עדיף מפיגול דהא בשנים ששחטו אינו חייב על שחוטי חוץ כדאי' בזבחים דף ק"ח, וא"כ לא שייך לומר דמסתמא לא הי' שוחט לשם קדשים, ואפילו שחט לבדו בהמת חבירו לא דמי לאיסורא דע"ג דחזקה אלימתא היא

אלא דמ"מ קשה להבין למה נימא שעשה לצעורי, כיון שאמר בפה מלא ששחט לע"ג איך נסמוך על סברא דלצעורי להתיר זבחי ע"ג, ולענ"ד דודאי בשביל דברים שבלב לא מתסרא הבהמה עד שיפרש מחשבתו לע״ג, וגם בפי' מחשבתו לע"ג לא אסור, כיון דאם אין פיו ולבו שוין אין איסור זבחי ע"ג, והשתא אמרינן כיון דאינו מוכח מן הדיבור שפיו ולבו שוין ואינו מועיל מחשבה שבלבו לאסור דדברים שבלב אין דברים ואין דיבורו מוכיח על מחשבתו לא נאסר מכח מחשבה שבלב וא"ש

אלא דקשה לפ"ז מ"ש התוס' חולין דף ל"ט דבהרביצה לפני ע"ג וישראל מומר לע"ג מסתמא שחט לשם ע"ג וקשה הא הוי דברים שבלב וצ"ל דכיון דהוא מומר לע"ג ושחט לפני ע"ג מקרי דברים שבלב דמוכחי, ובזה אפשר ליישב מה שהקשה מהרש"א על התוס' דאי בישראל מומר אמאי פליג רב נחמן דלצעורי קמכוין הא בישראל מומר לא אמרינן לצעורי, ולפי"ז ניחא דדוקא לר"ה דלא ס"ל סברא דלצעורי כלל שפיר מקרי דברים שבלב דמוכחי כיון שהוא מומר אבל רב נחמן דס"ל סברא דלצעורי אפי' פירש בהדיא לע"ג א"כ אפי' במומר ששחט סתם אינן דברים שבלב דמוכחי דמ"מ י"ל לצעורי עביד אע"ג דמומר הוא כיון דאפי' במומר אין סתם מחשבתו לע"ג ל כאן דברים שבלב דמוכחי כיון שלא פי' שהוא לע"ג הוי טפי דברים שבלב ממי שאינו מומר שפירש לע"ג ואמרינן לצעורי עביד כיון שלא פירש ובזה ניחא שלא הביאו הפוסקים הדין העולה ממ"ש התו' שאם שחט לפני ע"ג אפי' לא פירש אוסר, ולפ"ז ניחא דקיי"ל דאמרינן לצעורי א"כ אפי' שחט לפני ע"ג אמרינן לצעורי קמכוין מיהו אכתי נ"מ בשחט בהמה שלו לפני ע"ג והוא ישראל מומר לע"ג דלסברת התוס' אסורה אפי' בסתם כיון שהוא לפני ע"ג

(ט) שבודאי לא כיון אלא לצערו כו', עיין ט"ז ס"ק ד' שתמה על המחבר ורמ"א, למה לא הביאו דעת הר״ן דאע"ג דבהנאה אינה אסורה דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, מ"מ לא התירה ואסורה באכילה, ואשתומם על המראה דמאין הרגלים לאסור באכילה כיון דאמרינן שלא נתכוין רק לצעורי ובלבו אין רע, ונראה דהר"ן לא קאמר רק למ"ד בגמרא דאינו אוסר דבר שאינו שלו אפילו בלא סברא דלצעורי, ע"ז כתב הר"ן די"ל שבאכילה אסורה, אבל היכא דתליא התירא משום לצעורי קמכוין פשיטא דאפילו באכילה שרי, ואח"כ ראיתי להרשב"א במ"ה דף י"א ע"ב שתפס על הרא"ה שזהו דבר שתינוקת של בית רבן לא יטעו בו ובאמת למעיין היטב בדברי הרא"ה בב"ה דף י"א כונתו מבוארת לפסוק דאין אדם (אוסר) דבר שאינו שלו אפילו היכא דלא שייך לצעורי דהא איתי ראיה מהא דרב אשי ס"ל בפ' ר' ישמעאל דשרי למשקל דמי מע"ג דנסכיה דס"ל כריב"ב הרי דאפילו בע"ג דלא שייך לצעורי מ"מ אינו אוסר, לכן מוקי כולהו באית ליה שותפות, והיכא דלית ליה בה שותפות אינו אוסר בהנאה, אבל באכילה אסורה, ובגמרא נמי אמרינן דדוקא בישראל הא לאו הכי אמרינן לצעורי חברי' קמכוין ולא מתסרא בהנאה אבל באכילה אסורה ע"ש. ויש לפרש דבריו דכונתו על ישראל מומר לע"ג דלא שייך ביה לצעורי מ"מ ס"ל דאין אוסר דבר שאינו שלו כפי שיטתו, וע"ז כתב דבאכילה אסורה דמ"מ לא התירה אבל היכא דשייך לצעורי פשיטא שאין מקום לאסור באכילה, נמצא שהרא"ה וכן הר"ן לא הביא כלל הך דלצעורי, משמע שפוסק ג"כ דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אפילו היכא דלא שייך לצעורי, נמצא שהרא"ה והר"ן יצאו להקל ולא להחמיר ולשיטתיהו אפילו מומר אינו אוסר דבר שאינו שלו ולא קיימ"ל כוותיהו

מיהו כבר הקשה הרשב"א במשמרת הבית על סברא זו דא"כ מאי פריך רב נחמן לרב הונא משוחט חטאת תקשי לנפשיה כיון דשחט בה פורתא שוב אינה ראוי לפנים דהא לא התירה וקושיא עצומה היא וע"ז הי' אפשר לומר דבלא"ה נדחקו רש"י ותוס' בלשון אי הכי ליתני זבח דתקשי ג"כ לרב נחמן, ומזה י"ל לרב נחמן ניחא ליה דלא תני זבח דס"ל דמיירי בחטאת העוף ואתיי' הך ברייתא כמ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה וא"כ א"צ היתר שחיטה ומ"מ אשחוטי חוץ חייב כיון דריבתה התורה עוף מאשר ישחט כדאי' בזבחים דף ק"ו וא"כ א"ש דלא תני זבח כיון דלא משכחת רק בעוף, אבל השתא דמוקי באומר בגמר זביחה הוא עובדה פריך שפיר ליתני זבח וא"ש, מיהו הך דפריך לקמן איפכא לא א"ש די"ל דרב נחמן מוקי בחצי קנה פגום וכמ"ד יש שחיטה לעוף מן התורה ולא משכחת באופן אחר, ואין להאריך כאן מאחר דלפמ"ש לא נ"מ לדינא בדברי הר"ן

וליישב הסוגיא שתמוה מאד דבתחילה ניחא לי' לרב נחמן הברייתא אם אין אדם אוסר דש"של ובסוף פריך ארב נחמן מהך ברייתא גופה דמתוקמא בחטאת עוף ובחצי קנה פגום ונדחקו רש"י ותוס' למאד, וגם תקשי לרב נחמן לנפשיה ליתני זבח, והנלענ"ד ליישב הכל דהתוס' דף מ' ד"ה חייב הקשו אמאי חייב הא אינו מתקבל בפנים, וי"ל קרוב לסברת התוס' דהא דקרבן יחיד אינו דוחה שבת, היינו משום דהשחיטה יש בה חילול שבת, ואם כבר שחט שוב אין חילול שבת בזריקה ושפיר ראוי לבא בפנים, אלא די"ל דכיון דאין ראוי להקריב אימורין בשבת אינו ראוי לבא בפנים אף דאימורין ופדרים יכולין להקריב בלילה, י"ל דדוקא כשראויין להקריב ביום, אבל כשאינו ראוי להקריב ביום י"ל דגם הדם לא יזרק, ועפ"ז י"ל בודאי גם לרב נחמן י"ל דמוקי לברייתא בחטאת עוף ובחטאת עוף שפיר י"ל דראוי לבא בפנים דבחטאת עוף אין למזבח אלא דמה לבד, וא"כ שפיר ראוי לבא בפנים, וא"כ תו לא קשיא דליתני זבח די"ל דזבח היינו בהמה לא מחייב משום שחוטי חוץ שאינו ראוי לבא בפנים דאף דזריקת הדם אין בו איסור מ"מ אין ראוי להקריב אימורין בפנים, אלא דצריך ביאור א"כ מאי פריך לקמן לשמעינן זבח הא זבח אינו ראוי בפנים, וי"ל דקשי' ליה לשמעינן זבח בקרבן ציבור דראוי לבא בפנים, אבל לרב נחמן גופי' לא קשיא לשמעינן זבח, די"ל דרב נחמן ודאי ס"ל כיון דקני לכפרה כדידי' דמיא וא"כ הוה שלו, אלא דמוקי ברייתא דהשוחט חטאת בחטאת דחברי' דלא נאסר משום דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, וא"כ לא מצי למיתני זבח דממנ"פ קרבן יחיד אינו ראוי לבא בפנים וקרבן ציבור מקרי אית ליה שותפות בגווי' וא"כ גם לרב נחמן מכי שחט ביה פורתא אסרה ולהכי נקט חטאת דראוי לבא בפנים דמצוי דמה אינו אסור מן התורה, משא"כ בהמה שאין ראוי להקטרת אימורין בו ביום י"ל דלא מקרי ראוי לבא בפנים, וזהו דוקא אי אמרינן סברא דקני לכפרה כדידי' דמי משא"כ אי לא אמרינן דקני ליה לכפרה כדידי' דמיא ודאי הקושי' קיימא דאי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ליתני בהמה דהא לעולם אינו אוסר ואין לומר דאינו ראוי לבא בפנים דמ"מ ה"ל למתני בהמה ובקרבן ציבור ואף דהוה אית ליה שותפות בגווה מ"מ מקרי דבר שאינו שלו