חידושי מהרא"ל על שחיטה וטריפות כג

דאמרינן לצעורי עביד ודאי משום הגבהה לא מקרי שלו לאסור וא"כ שפיר לדינא גם לפרש"י אינו אסור

ואמת שי"ל דרש"י מודה דאי אמרינן לצעורי קעביד לא מהני הגבהה מ"מ נ"מ במ"ש לפמ"ש בפלתי דאי אמרינן דאוסר מדינא לא סמכינן אסברא דלצעורי ועיין מ"ש לקמן

(ז) לא אסרה עיין רמב"ם פ"ח מע"ג דין ב' שהשיג הראב"ד על הרמב"ם שכתב כדברי' האלה, והשיג הראב"ד ז"ל א"א אינו כן אלא אדם אוסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה כדרב הונא ובהכי קיי"ל שמעתא בע"ג, מיהו דוקא בע"ג או במומר לע"ג אבל בישראל אחר אמרינן לצעורא קמכוין, וכ"מ ולח"מ הקשו עליו דלרב הונא לא אמרינן כלל לצעורי ודוקא לרב נחמן אמרינן הכי

ונראה דקשיא ליה להראב"ד דקשה מאי פריך רב נחמן לר"ה מהא דשחט חטאת עוף בשבת חייב שלש חטאות, ואם איתא כיון דשחט בה פורתא אסרה, ואידך מחתך בעפר הוא, וקשה ללישנא דלצעורי תקשי לי' לנפשי' הא בחטאת ששחט בשלו לא שייך לצעורי, וכן הקשה בפלתי, מיהו זה יש לדחות די"ל לרב נחמן מוקי בחטאת חבירו, ובהכי ניחא מה שהקשה התוס' שם דף מ' דלמאי דמשני כיון דקני לי' לכפרה כדידי' דמיא, א"כ מאי פריך בזבחים נעבד איך משכחת לה, הא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, הא י"ל דקני' ליה לכפרה, והתוס' דחקו דלא קאי לרב נחמן ור"ע ור"י ודוחק הוא לומר דהסוגיא דלא כהילכתא, אלא נראה דהא דצריך לומר דקני לכפרה כדידי' דמיא היינו בס"ד דלא אסיק אדעתיה דטעמא דרב נחמן משום לצעורי, אבל למסקנא דטעמא משום לצעורי י"ל דבשוחט חטאת עוף לא שייך לצעורי ובס"ד דרב נחמן ע"כ הוה צריך לאוקמה בחטאת חבירו דשייך לצעורי אבל למסקנא דמוקי בחטאת העוף ובחצי קנה פגום, א"כ י"ל דמיירי בחטאת שלו דלא שייך לצעורי וא"צ לסברא דקני' ליה לכפרה כדידי' דמיא כלל

מיהו אכתי קשה מאי מקשי רב נחמן לרב הונא תקשי לנפשי' דבחטאת לא שייך לצעורי, ואין לומר דמיירי בשל אחר, דהא בחטאת אפילו בשל אחר לא שייך לומר דלצעורי עביד דא"כ למה שחט לע"ג אע"פ שלא ישחוט לע"ג יאסור ג"כ משום שחוטי חוץ, וא"כ לא שייך ביה לצעורי, לכן ס"ל להראב"ד דרב נחמן ס"ל דמעשה זוטא אינו אוסר אבל מעשה רבה אוסר לרב נחמן, וא"כ גם להך לישנא דרב נחמן ס"ל משום לצעורי מ"מ ודאי רב נחמן דמותיב לעיל מחטאת לא זה ממקומה, וא"כ ע"כ רב נחמן ס"ל דהיכא דלא שייך לצעורי נמי מעשה זוטא אינו אומר רק מעשה רבה וניסוך מעשה רבה מקרי, כמו שפירש"י, וא"כ י"ל דבמעשה זוטא אפילו היכא דלא שייך לצעורי אינו אוסר וא"כ א"ש קושית רב נחמן לרב הונא דלדידי' ניחא די"ל דמעשה זוטא אינו אוסר אבל מעשה רבה אוסר

ובהכי ניחא דקשה לרב נחמן למה לא תני יה"כ דל"ל דקמ"ל חידוש בשבת אע"ג דלא תיקן רק להוציא מידי אבר מן החי, כיון אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, א"כ תיקן טובי להוציא מידי טומאת בילות ולפ"ז ניחא דגם רב נחמן מודה דמעשה רבה אוסר וא"כ ליכא תיקון טפי', אלא דקשה לפ"ז מאי פריך ממנסך הא מנסך ה"ל מעשה רבה כמו שפרש"י, מיהו נראה דלאו קושיא הוא דודאי אין זה מוכרח כיון דסתמא קאמרי אין אדם אוסר שאינו שלו משמע ודאי אפילו במעשה רבה אינו אוסר, ופריך בגמרא מהך ברייתא דהשוחט חטאת עוף מאי ארי' חטאת עוף אפילו בהמה נמי, ונדחקו רש"י ותוס' דהא מעיקרא ניחא ליה לרב נחמן אע"ג דלא אסיק אדעתיה דמיירי בחטאת העוף ולא קשיא לי' לתני זבח משום דזבח מקרי דידי' וכמו שפרש"י באידך לישנא, וא"כ קשה מאי פריך לרב נחמן ונדחקו רש"י ותוס' דליתני עולה, גם מהרש"א הקשה למ"ש התוס' דחטאת לרבותא נקט אע"ג דקני ליה לכפרה מ"מ לא הוה דידיה לאוסרה א"כ מאי פריך לרב נחמן ור"ע ור"י לימא דלרבותא נקט חטאת ולפ"ז יש ליישב דודאי על המקשה דמקשה מהך ברייתא דשוחט חטאת לא קשיא כלל דלא אסיק הך סברא דקני לכפרה כדידי' דמי, ועיקר קושיא על התרצן למה אינו מתרץ באמת לאו דידי' הוא רק לרבותא נקט חטאת, ולפ"ז ניחא כיון דמשמע יה דאינו אוסר אפילו במעשה רבה א"כ ל"ל דבאמת חטאת אינו שלו א"כ קשה ליתני יה"כ כיון דאינו רבותא כמ"ש לעיל. ולפום הך ס"ד דרב נחמן בס"ד דמותיב לרב הונא ע"כ הוה סבר דמעשה רבה אוסר ומקשי לרב הונא דאסר אפילו במעשה זוטא, וקשה כי שחיט בה פורתא אסרה כו' ומעשה רבה מוכח דאוסר מדלא נקט יה"כ כמ"ש התוס'

והשתא נראה דהשתא דקאמר רב נחמן דאין אדם אוסר אפילו במעשה רבה פריך ליה מברייתא דשוחט חטאת דליתני חטאת בהמה דניהו דלא קשיא דליתני זבח דשלמים הם שלו מ"מ קשה ליתני חטאת בהמה ונרויח בזה שיהי' מוכח דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, משא"כ השתא דאיכא לאוקמה בעוף י"ל דאפילו מעשה זוטא אוסר, והשתא א"צ לדחוק כמו שנדחקו רש"י ותוס' דהסוגיא תמוה כיון דמעיקרא ניחא ליה דלא תני זבח אפילו בלא אוקמתא דחטאת עוף וחצי קנה פגום, ובסוף מקשי לרב נחמן דליתני בהמה, ונדחקו רש"י ותוס' דהקושיא ליתני עולה ואינו מיושב, מ"מ מעיקרא מאי קסבר ולפ"ז י"ל דודאי בס"ד דלא אסיק אדעתיה מחצי קנה פגום לא קשיא כלל דליתני זבח דשלמים דידי' נינהו כמו שפרש"י ותוס', ואין שייך להקשות דליתני חטאת בהמה דמאי חילוק בין חטאת בהמה לעוף, וי"ל דבאמת איירי בחטאת בהמה אבל לבתר דאסיק אדעתיה דמשכחת לה בעוף וחצי קנה פגום, וא"כ לא מוכח כלל, דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו א"כ ה"ל לאתנוי' חטאת בהמה בהדיא ונדע דאין אדם אוסר דשא"ש, וכן גירסי' דידן בגמרא אפילו חטאת בהמה נמי, ולפרש"י צ"ל דהקושיא ליתני עולה, אבל לפמ"ש ניחא טובי דקשיא ליתני בהדיא חטאת בהמה, וא"כ תקשי לרב נחמן ור"ע לפי האמת דאיתה לאוקמתא דעוף וחצי קנה פגום, וא"כ ממילא לא קשי' קושית מהרש"א דנימא דקמ"ל רבותא אע"ג דקני לכפרה לאו דידיה הוא, דאכתי לא מתרץ דלתני חטאת בהמה ומשני דקני ליה לכפרה כדידי' דמיא

והשתא לפ"ז לרב נחמן אי אמרינן קני לכפרה כדידי' דמי ניחא שפיר דלא תני יה"כ וא"כ שפיר י"ל דאפילו מעשה רבה נמי אינו אוסר, מיהו לאידך לישנא דס"ל משום לצעורי א"כ ע"כ ס"ל לרב נחמן דהיכא דשייך לצעורי, אפילו מעשה רבה אינו אוסר, דלטעם לצעורי אין לחלק בין מעשה רבה למעשה זוטא, מיהו לפי אמת ללישנא דלצעורי ודאי איתה לקושית רב נחמן שהקשה לרב הונא מן הברייתא, וא"כ קשי' תקשי לנפשי' הא בחטאת לא שייך לצעורי, אלא ודאי במעשה זוטא אינו אוסר אפילו היכא דלא שייך לצעורי והכל ניחא, וא"כ ממילא צדקו דברי הראב"ד דקיי"ל כרב הונא בהא דאסר במעשה זוטא ולא קיי"ל כרב נחמן דס"ל דמעשה זוטא אינו אוסר כדמוכח ממאי דמקשי לרב הונא, וא"כ לא הוצרכו לסברא דלצעורי דקאי איי"נ ושם הוה מעשה רבה, אבל במ"ז בלא"ה אין אוסר אפילו לא שייך לצעורי לסברת רב נחמן ודברי ראב"ד ברורים

ובזה ניחא דקשה מאי פריך לרב הונא הא רב הונא ודאי כתנאי, וא"כ י"ל דאתיא כריב"ב דס"ל בע"ג שניסך דאין אדם אוסר דשא"ש, ולפ"ז ניחא דרב נחמן ס"ל דדוקא בניסך פליגי דהוה מעשה רבה, אבל מעשה זוטא לכ"ע אינו אוסר, דכן הסוגיא בכל מקום אפושי פלוגתא לא מפשינן, ורב הונא דס"ל דאפילו מעשה זוטא היינו משום דכן מוכח מן הברייתא לפי האמת דמיתוקמא בחטאת העוף ובחצי קנה פגום ולא ס"ל סברא דכיון דקני לכפרה כדידי' דמיא אבל בס"ד לא מצי לשנוי' דאתי כריב"ב ועפ"י הנ"ל ניחא נמי דפריך ממנסך וקשה מנ"ל להקשות דילמא מ"ר ס"ל דאוסר ומ"ר הוא כפרש"י, ולפ"ז ניחא דאי אמרינן דס"ל דמ"ר אוסר, א"כ תקשי למה נקטא הברייתא בענין שהוא שלו דקני לכפרה ולא שמעינן אין אדם אוסר דבר שאינו שלו טפי ה"ל למינקט זבח של חבירו דהוה נשמע דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, ול"ל למינקט בענין דמצי דמיירי דוקא בעוף ויש לטעות דאדם אוסר דבר שאינו שלו טפי ה"ל למיתני זבח חבירו דהוה מוכח דאין אדם אוסר דשא"ש כדפרישת שזהו קושית הש"ס דלתני חטאת בהמה, אלא ודאי ס"ל אפילו מעשה רבה נמי אינו אוסר א"כ בזבח אין חידוש דתיקן להוציא מידי טומאה, וא"כ מוכח דאפי' מעשה רבה אינו אוסר א"כ פריך שפיר

אלא דקשיא לפ"ז אי ס"ל דמ"ר אוסר תקשי ליתני חטאת חבירו ונשמע דאין אדם אוסר דבר ש"של ואין לומר דשייך לצעורי ואינו אסור כלל דהא משום לצעורי לא הי' צריך לשחוט לע"ג שהרי בשביל שחוטי חוץ ג"כ נאסר כדפרישת לעיל. לכן נ"ל ליישב די"ל בחטאת חבירו ג"כ שייך לצעורי לחברי' עביד, והיינו למאי דקי"ל דקדשים ישנן בשאלה כמ"ש, וא"כ גם לאחר שחיטה מצי לשאול עליו, עיין ט"ז סימן שכ"ג