חידושי מהרא"ל על שחיטה וטריפות כב

סתמא עומדת לחשב אבל שחיטת קדשים אינם סתם מחשבתן של בעלים לפגל לכן אפי' חשבו לא מהני וא"כ א"ש דתלי הטעם דסתם מחשבת כותי לע"ג לכן מהני מחשבתו דכותי ע"ז וא"כ א"ש דר' יוסי צריך לק"ו דמסברא בכותי סתם מחשבתו לע"ג ה"ל למימר זה מחשב וזה עובד לכן הוכרח לק"ו דמ"מ אין להחמיר בחוץ מפנים וא"כ י"ל דלא שייך לומר סתם מחשבת כותי לע"ג רק אי מחשבה נמי פסלא אבל לא אמרינן שהכותי מסתמא מוציא מחשבתו מפיו לע"ג דאל"כ לא הוה שייך פלוגתא דר"א ורבנן דמסתמא הדיבור הי' נודע שבכל פעם מפרש לע"ג וא"כ ל"ל דמחשבת ע"ג דפסלא היינו בדיבור דא"כ קשיא ל"ל הק"ו הא בלא"ה פשיטא אי בפנים לא אמרינן זה מחשב מהיכא תיתי ללמוד בחוץ וע"כ לומר דבחוץ סברא טפי משום דסתם מחשבת כותי לע"ג א"כ מוכת דגם מחשבה דפסלה בע"ג נמי אפי' בלא דיבור ולק"מ תמיהת התוס' מיהו לדעת הפוסקים דבעי דיבור ממש קשה איך אמרינן סתם מחשבת כותי לע"ג וצ"ל דאדיבור קאי או כפי הסברא שכתבתי דהיכא דסתם מחשבתו לכך הוי כמו דיבור ואינו דומה למחשבה דקדשים שאין סתמן עומד לחשב מחשבת פיגול ולדינא יש להחמיר בע"ג במחשבה אפילו בלא דיבור

(ה) ואם ישראל חשב שיזרוק כו', כ"כ הרשב"א ודייק כן משום דקשיא ליה איך אמר ריש לקיש מותרת הא הוה שחיטת מומר לכן תירץ דמיירי ששחט הישראל ע"מ שיזרוק הע"ג לע"ג ומ"ש בת"ח שמבואר פ' ד' מיתות דמודה ריש לקיש שהי' חייב מיתה מידי דהוה אעובד להר ודאי לא נעלם זה מהרשב"א שמבואר גם בתוס' רק כוונתו דודאי אי הישראל עביד הכי הי' חייב מיתה ומ"מ עיקר הקושיא אינה מוכרחת למ"ש התוס' דבאותה שחיטה לא נקרא מומר כמ"ש תוס' דף מ"ד, ועוד נראה דיש לתרץ לדעת הפוסקים שהבאתי לעיל ס"ס ב' דבנכרי וישראל שאוחזין בסכין דהשחיטה כשרה אבל לענין ע"ג אם אחד שחט לע"ג פסול כמפורש במשנה וא"כ י"ל דמיירי ששחט כשר עמו דבשביל שחיטת מומר אזלינן בתר הכשר אבל אם הוה מחשבת ע"ג הוה זבחי מתים ולק"מ, אלא דהרשב"א לשיטתי' אזיל דס"ל כמ"ש המחבר לעיל דבכשר ופסול אוחזין השחיטה פסולה גם כן, גם י"ל בפשיטות דמיירי בשוגג

ומ"מ י"ל כסברת הרשב"א דהא משמע בגמרא דר' יוסי קאמר דלא אמרינן זה מחשב וזה עובד משום דילפינן ק"ו מפנים דלא אמרינן ביה זה מחשב וזה עובד ואי בעלים מפגלין הי' מועיל מחשבת הכותי אף שהישראל לא עשה שום דבר לע"ג וא"כ אם חישב שיזרוק הכותי דמה לע"ג או להקטיר חלבו דבכה"ג בפנים הוה פיגול אפילו חישב על אכילת אחר או שיקטיר אחר חלבו חוץ לזמנו א"כ ילפינן חוץ מפנים דבכה"ג מקרי תקרובת ע"ג. ועוד דהא מבואר בגמרא דף ל"ח ע"ב דקאמר הני תנאי אית להו דר"י שהבעלים מפגלין ומשמע אי בעלים מפגלין וילפינן חוץ מפנים לכ"ע הוי אמרינן זה מחשב וזה עובד אף שהישראל אינו חייב כלום בזה א"כ ממילא דכיון דבפנים מהני מחשבה בפיגול ע"מ שיאכל אחר חוץ לזמנו א"כ כיון דילפינן חוץ מפנים גם בחוץ מהני כה"ג, ועוד דאי לא תימא הכי נילף ק"ו לר' יוסי מה בפנים שמועיל מחשבה על אחר לא אמרינן זה מחשב וזה עובד כו' כדקאמר ר' יוסי אלא דהעיקר כרשב"א לאסור אפי' בהנאה והאחרונים לא ירדו לסוף דעתו

(ו) ישראל ששחט בהמת חבירו כו', המחבר לא חילק בין הגבי' או לא הגבי' לאפוקי מפירש"י דרש"י פי' אמימרא דלא מבעיא הגביהה וברבוצה דקני לה בהגבהה א"כ משמע אם היא שלו יכול לאסרה היכא דקני ליה בהגבהה מיהו התוס' הק' על פירוש רש"י דהגבהה לא קני רק לאונסין ועור הקשו א"כ מאי פריך ממנסך הא במנסך ה"ל הגבהה, ותו קשיא לי על פרש"י א"כ מאי מייתי מכלים דאחז הא י"ל דהוה הגבהה, תו קשי' לי דבע"ז דף נ"ד דמוקי בניסך לה יין בין קרני' ולמה לא מוקי בהגביה דמקרי שלו, ובאמת קושית התוס' ממנסך אפשר ליישב דודאי רש"י ס"ל כיון דהגביהה וה"ל ברשותו לענין אונסין חשוב כשלו, מיהו זהו רוקא בהגביה הבהמה לשחטה דנעשה גזלן בהגבהה כיון שנתכוין לשחטה ולשלוח יד בה משא"כ במנסך כיון שלא הגביה רק לנסך ואי אין אדם אוסר א"כ לא גזל כלום דלא מפסיד ליה בהגבהתו א"כ ליכא קנין כלל ולק"מ קושיא התו', מיהו מ"ש קשה, ובחדושי הארכתי בישוב דברי רש"י דגם רש"י מודה דבהגבהה לא נקרא שלו רק לאונסין אלא דרש"י כתב דקמ"ל רבותא והיינו דודאי סברת התו' דחוקה לכן ס"ל לרש"י די"ל רב הונא לשיטתי' תלמידי' דרב כרב ס"ל ואיתא בסנהדרין דף ע"ג דרב ס"ל הבא במחתרת ונטל את הכלים פטור מ"ט בדמים קנינהו ומסיק רבא שם דאפי' בנטל ס"ל לרב דקנינהו א"כ י"ל ודאי רש"י כתב שפיר דהא שלו אדם אוסר ואפי' אם אין אדם אוסר דבר שאינו שלו מ"מ הי' חייב מיתה דמפלח פלחה כמו שפרש"י בהדי' וא"כ כיון דחייב מיתה קנינהו בדמים א"כ הוי שלו לאוסרה ג"כ מיהו בלא הגביה לא שייך שקנינהו בדמים שהרי לא עשה קנין להגביה ולא עדיף מהקנה לו ברצון דצריך קנין עכ"פ א"כ שפיר צדקו דברי רש"י דבהגביה שפיר קני להו אף דהגבהה לא קני רק לענין אונסין מ"מ כששחט לע"ז הרי נעשית שלו לגמרי דאפי' בנטל ס"ל לרב שא"צ להחזיר ושפיר יכול לאוסרה, והשתא תו לא קשי' מה שהקשו התוס' דמאי פריך ממנסך די"ל בלא"ה ויתיישבו דברי הרמב"ם שפסק כרב דילפינן מקנסא, ובש"ך סימן שפ"ה דחק ליתן טעם לדברי הרמב"ם שפסק בכל היזק שאינו ניכר חייב והיינו משום שפסק כרב דילפינן קנסא מקנסא דלשמואל אינו חייב רק בהני דמתני' ונדחק הש"ך ליתן טעם למה כתב כרב וכתב משום דבחולין דף מ' פריך ממנסך הא אין אד אוסר דבר שאינו שלו ולשמואל דמנסך היינו מערב לא קשיא מידי וע"כ הסוגיא לרב ובאמת אין מזה הכרח דדרך הש"ס לאקשויי מרב לאמוראי כדאיתא בכמה דוכתי, אכן לפמ"ש ניחא דודאי קשיא קושית התוס' דמנסך קני ליה בהגבהה וא"כ הוי דידי' וצ"ל דהגבהה לא קני רק לאונסין ואכתי קשי' הא רב דס"ל מנסך ממש ס"ל דבדמים קנינהו א"כ הוי שלו וכמו שפירשתי לפרש"י ונ"ל דהקושיא הוא למאי דקיי"ל כרבא דבנטל לא קני בדמים וא"כ הגבהה לא קני' כיון דצריך להחזיר וא"כ הוי אינו שלו כיון דהגבהה לא קני' רק לאונסין וא"כ שפיר מוכח דהלכה כרב דאם הקושיא מרב גופי' הא ודאי רב לשיטתו ס"ל דבדמים קנינהו והוי שלו וע"כ הקושיא לדידן ומוכח דקיי"ל כהלכתא כרב דהא לרב לשיטתיה לא קשיא כלל דקנאו בדמים וע"כ הקושיא היא דבהא לא פסקינן כרב ובהא דאדם אוסר דשא"ש קיי"ל כרב הונא ושפיר מוכרחים דברי הרמב"ם דקי"ל כרב לדידן דמתני' מנסך ממש וילפינן מקנסא וא"ש ולפ"ז לדידן שפיר י"ל דמודה רש"י דבהגבהה לא מקרי שלו

ועוד נ"ל לפרש פרש"י והוא דודאי בגמרא מסיק דרב נחמן ואינך ס"ל בישראל אין א"א דבר שאינו שלו דאמרינן לצעורי קמכוין והנה רב הונא ע"כ לא ס"ל סברא דלצעורי ועפ"ז י"ל כוונת רש"י דודאי לכאורה קשה איך אמרינן לצעורי קמכוין הא הוא צווח ואומר בפה מלא שנסכו וא"כ לגבי נפשי' ה"ל הודאת בע"ד כמאה עדים וצריך לשלם לו מה שהפסיד לחבירו ואסרו בהנאה א"כ יאמר שכנגדו אני מאמינך והיין אסור עלי א"כ אתה מחויב לשלם וכיון שמחוייב לשלם איך שייך שיעשה כן לצעורי ויפסיד משלו וצ"ל דס"ל דחזקה אלימתא הוא עד שאין לזה טענה עליו כלל ואמרינן דלצעורי כיון ולא הפסיד לו כלום ואין צריך לשלם לו כלום ולפי"ז נראה בבהמה ששחטה לע"ג שלא מדעת חבירו אפילו נימא דעביד לנעורי מ"מ אף שאין איסור ע"ג מ"מ הפסיד לו הבהמה שבחיי' שוה יותר דהא נקרא מקלקל וא"כ צריך לשלם לו מה שהפחית הבהמה מדמי' בשחיטה זו, מיהו אי שחטה לע"ג הרי אין לו עליו טענת תשלומין דהא קם לי' בדרבה מיני' וא"כ י"ל דלעולם לצעורי עביד ואף שעומד בדבריו ששחטה לע"ג י"ל דרוצה שלא יתבע ממנו תשלומין לכך אומר ששחטה באמת לע"ג שלא יתבענו תשלומין ובאמת לא הי' לבו לע"ג כלל וע"כ רב הונא לא ס"ל סברא לצעורי כלל, והשתא י"ל דרש"י פירש שפיר דלא מבעי' הגביה' והרביצה דקני' בהגבהה וא"כ י"ל דודאי לא אמרינן לצעורי דהא עומד בדבריו שעשה באמת לע"ג, ואין לומר שמוכרח לטעון שנתכוין לע"ג כדי שלא יתחייב הפחת שפיחתו שחיטה דאפי' שחט לע"ג נמי חייב בפחת שהרי מדאגבהה קני' ולא מיפטר מטעם קים ליה בדרבה מיני' וא"כ י"ל דדווקא בזה פליג רב הונא אסברת רב נחמן וס"ל דלא אמרינן לצעורי כיון שעומד בדבריו, ואין ליתן טעם שלכך עומד בדבריו כדי שלא יתבענו פחת שפחתו שחיטה דהא אפי' שחט לע"ג וחייב מיתה חייב בפחת שפחתו שחיטה מדאגבהי' אלא אפי' היתה רבוצה דס"ד דמודה רב הונא דלצעורי' עביד ואין להוכיח ממה שעומד בדבריו די"ל שאם יודה דלצעורי נתכוון הרי יתחייב בפחת שפיחתה שחיטה לכך טוען שכוונתו לע"ג באמת ומיפטר מטעם קלב"ם וא"כ רב נחמן דקאי אניסוך דבישראל אמרינן לצעורי מכוין אף שעומד בדבריו שנתכוין לע"ג א"כ אין לומר שלכך עומד בדברי שיפטר מתשלומין דהא אם יודה שלצעורי עביד ג"כ לא ישלם כלום ואפ״ה ס"ל