חידושי מהרא"ל על שחיטה וטריפות קפד
Hidushei Maharal Shechita V'Treifot 184 · חידושי מהרא"ל על שחיטה וטריפות · free full Hebrew text
Open in the reader →שכתבתי לעיל דמשם משמע דוקא נתערב בשוורים שנגמר הי' דינן אבל בשוורים מעלין לא והטעם דמצי למיכבשינהו כולהו ואין לגזור אם נתיר לו ע"י כבישה אתי למיסבינהו בלא כבישה דמהיכא נגזור כולי האי ואפי' אם יקח בלי כבישה לא יבוא לידי איסור תורה דלא הוי חשיבותו רק מדרבנן אבל באם יש לגזור דיבא לידי איסור תורה יש לגזור אפי' בהכי דאם נתיר לו בכבישה יורה היתר לעצמו אפי' בלי כבישה אע"ג דבאיסו' דרבנן לא גזרינן כולי האי באם יוכל לבא לידי איסור תורה מאי דאיכא למיחש חיישינן אבל במקום דאיכא למיגזר שיקח מהנשארים כיון דקרוב הדבר לעשותו בהא לא שייך לפלוגי בדרבנן לדאורייתא דהוא קרוב שיעבור עליו והנה התם בזבחים איכא לגזור דיבא לידי איסור דאורייתא אם יקח מן קבוע וישחט במזיד ואילו היה נמלך אם יקריב למזבח היינו אוסרים לו וכיון דנדחה פעם אחת שוב אינו חוזר ונראה דאין חילוק בין נדחה מדרבנן או מדאורייתא וכן אמר רבא התם השתא דאמר רבנן לא יקרב אי קרב לא מרצה ואע"ג דלא הוי דחיה מדרבנן מכל מקום אסור מן התורה דהוי פסול לגבי מזבח הלכך איכא למיגזר טפי אם נתיר לו על ידי כבישה מה שאין כן בחולין מאי איכא למיגזר דיעשה כן ויקח בלא כבישה דיש לומר דכולי האי לא גזרינן כיון דיש תקנה וגם אי אפשר לבא לידי איסור תורה והא"ש דהא דכתב הרא"ש דלא מסתבר לחלק בין חולין לקדשים היינו דווקא בפירש ממילא ונשאר הקביעות שמא יקח מהנשאר מה שאין כן אי כבשינהו כולהו יש לחלק בדרבנן לדאורייתא וכמ"ש ודו"ק
אך בפלתי הקשה על רמ"א דכל זה שייך בטור דסובר פירש ממילא מותר קושי' הנ"ל במקומה עומדת אי ס"ל לחלק בין חולין לקדשים מנ"ל דנעקרו קצתם לא מהני דמטבעת לא קשי' מידי דבלא"ה קשה הא הוי פירש ממילא וצ"ל דפירש ממילא בפנינו ואי לא סבירא ליה לחלק קושי' הט"ז במקומה עומדת וקושיא גדולה הוא לרמ"א ונלענ"ד לתרץ דהרמ"א פסק כהטור ולא מטעמיה דהנה הרשב"א כתב בת"ה בפירשו כולם בפנינו הוי כשלא בפנינו ויש להבין מנ"ל זה ונראה דקשיא ליה להרשב"א קושית התוס' דהקשו מאי פריך דנכבשינהו הא הוי פירש בפנינו והתוס' תירצו דקושי' הגמרא שיעשה בענין שיפרש שלא בפנינו וזה דוחק ויכול להיות דלא אפשר למעבד הכי או י"ל דבאמת הטעם דפירש בפנינו אסור דנולד הספק במקום קביעות וכיון דהוא כובשן יודע שניניידו ומיד נולד הספק לו משעת כבישה ע"כ תירץ רשב"א דפירשו כולם בפנינו הוי כשלא בפנינו ולפ"ז י"ל דהרמ"א סבר לגמרי כר"ת והא דמצריך נעקרו כולם היינו משום דאיירי בהפרישן במתכוין ואפי' שלא בפנינו מ"מ נולד הספק מיד משעת כבישה או די"ל דהרשב"א והרמ"א סברי דבפירשו שלא בפנינו יש לגזור דיפרשם בפנינו ויהי' איך שיהי' מה שיש לפרש ברשב"א יש לפרש ג"כ ברמ"א ולכך מצריך פירשו כולם משום דהוי בפנינו ואע"ג דבת"ח משמע דמטעם הטור פסק כן היינו משום דבת"ח כתב דיש להחמיר כדברי הרא"ש ואתי שפיר ודו"ק
ודברי הש"ך בכאן הם תמוהים דכתב דהרמ"א לא התיר רק בדעבד וזה אינו כמ"ש וכ"כ בסוף דבריו שהרגיש בזה דכתב אכן בת"ח כו' עיי"ש ובזה נסתלקה גם כן תמיהת הב"ח שפסק זה אינו אמת דלפמ"ש הרמ"א סובר כשיטת ר"ת מכח קושי' התוס' ואף שהתוס' סבר לשיטת רבינו תם דבשאר דאי אפשר דניכבשינהו הוי אסור שזה לדעת רמ"א כהרשב"א ומהך דטבעת לק"מ דשם הוי פירש בפנינו כמו שכתב רשב"א ולק"מ על רמ"א
והנה הרשב"א סובר דלכבשן בידים וודאי אסור דבהא וודאי איכא למיגזר רק בפירש ממילא שרי וקשה עליו קושי' התוס' דלא מוקי ריש לקיש בשור שנתערב בשוורים מעלין ונראה ליישב קושית התוס' דהנה בש"ס בזבחים פריך ונבטליה ברובא הניחא למ"ד כל שדרכו אבל למאן דאמר את שדרכו מא"ל ומשני ר' אשי אפילו תימא רבנן וב"ח חשיבי והנה למאן דאמר כל שדרכו לא בטיל וודאי דלא ס"ל להך דב"ח חשיבו וודאי הוא סובר כל מאי דאיכא למידק סתמא דמתני' כוותייהו וודאי ניחא ליה טפי ולפ"ז לרבנן דפליגי עליה דר"מ דסבר כל שדרכו באמת אף ב"ח בטלי ולפ"ז ניחא דהתם ריש לקיש הוא דמוקי לה התם וליכא לאוקמה בשוורים דקשי' לבטל דוודאי היכא דאפש' לאוקמי המשנה ככ"ע וודאי בעינן למוקמי ככ"ע אף דבלא"ה אתי כהלכתא והך תירוצא דב"ח חשיב לא ברירא ליה דמנ"ל הא לכן מוקי לה בשור שלא היה נגמר דינו שנתערב בשוורים אחרים שנגמר הי' דינן ואתי ככולי עלמא ובאמת התוס' דהקשו כן היינו משום די"ל דשור גדול חשיב את שדרכו וקושית הש"ס לא אזלא רק בבעלי חיים קטנים ולכ"ע ל"ב עיי"ש בתוס' אבל הרשב"א דפסק דכבש בעורו וחתיכה גדולה לא מקרי חתיכה הראויה להתכבד ולא קשי' מידי וכמו שכתוב ודו"ק
שנים אחרונים כו', וזה שייך בדברי הטור אבל המחבר דלא עשה חילוק זה קשה למה פסק לעיל האו"ב דניכבשינהו ותירצו הרש"ל והפ"ח דכיון דהוי דבר שיש לו מתירין לא גזרינן שמא יקח מן הקבוע דמה"ת יעשה כן בשביל יום אחד וכתבו בפלתי דיש לעיין בא"ח שכתב גבי ביצים שהביא אינו ישראל אעפ"י שרוב ביצים מעי"ט מ"מ אסורין דאין הולכין בדבר שיש לו מתירין אחר הרוב וקשה אינו ישראל המביא ביצים מביתו לישתרו מטעם כל דפריש ואי דהו"ל קבוע הא אינו ניכר וצריך לומר דגזרינן שמא יקח מן הקבוע אע"ג דהוי דבר שיש לו מתירין ודבריו בלתי מובנים דהאיך יאמר זה בדעת המחבר שסובר כהרשב"א דפירש ממילא מותר ולא גזרינן שמא יקח מן הקבוע אלא וודאי התם גזרינן שמא יקח רוב הביצים או כל הביצים שיש לו בביתו דאמרינן איסורא ברובא איתא ויהי' איך שיהי' לק"מ משם והביא ראיה מגמ' ביצה כדעת המהרש"ל דאמרינן זימן שנים ומצא שלשה אסורין ומפרש הגמ' דממנ"פ אי אחריני נינהו אסירי ואי הנהו נינהו איכא חד דמעורב בהו וקשה למה נקט כלל הא חששא דאחריני נינהו דתליא בפלוגתא דרבי ורבנן בהניח מנה ומצא מאתיים אלא וודאי דמטעם חד המעורב איכא תקנתא דניכבשינהו דניניידו וקשה הא איכא למיגזר שמא יקח מן הקבוע וצריך לומר דבדבר שיש לו מתירין לא גזרינן וזה אינו מוכרח כ"כ דאדרבה מגמ' משמע דבטעם חד מעורב לבד אסור ועכ"פ אין ראיה משם ויש ראיה מדברי התוס' להיפוך דהקשו ליבטל ברובה ותירצו דב"ח חשיבי וקשה נימא ניכבשינהו דניניידו ואי משום דהתוס' לא סבר כר"ת הא הוי דבר שיש לו מתירין ובהא כ"ע מודו אלא וודאי משמע מדברי התוס' דאין חילוק בין דבר שיש לו מתירין לאין לו מתירין לשיטת ר"ת באמת צריך לומר דמשום האי חששא דחד דמעורב לבד לא אסרו השלשה רק מטעם הגמ' אמרה לסניף בעלמא כמ"ש הפלתי ואפשר דהמחבר סובר לגמרי כר"ת ולא משמע לן מסתימת דבריו בסעיף שאחר זה גבי ב"ח: