חידושי מהרא"ל על שחיטה וטריפות קפב

דווקא בדבר לח דומי' דמב"ס לר"מ עכ"ד והפלתי כתב דיש לפקפק על דברי התוס' וי"ל דרמב"ם פ"ל אם המבטל לבדו עולין הוא אע"ג דהמתבטל לאו עולין הוא מ"מ לא בטיל ובזה אמרתי ליישב קושית התוס' שהקשו למה לן קרא דעולין לא בטיל ת"ל דמצות אינן מבטלות זא"ז ולפ"ז ניחא דהנה בגמרא דפסחים מבואר דאתיא מרור דאורייתא ומבטל מצה דרבנן אלמא דדוקא שניהם צריכין להיות מצות דלא ליבטלו אהדדי אבל בעולין תלוי בהמבטל לבדו וי"ל דקרא אתי אפי' כשהמתבטל לאו עולין הוא דמשום מצות היה בטיל דבעלי מום לאו מצוה הוא ואתי שפיר ודו"ק

והנה לפ"ז קשה מאי דפריך הש"ס ממתני' דהא כבר כתבו הפוסקים דהא דאמרינן שאני היינו דווקא באיסור דרבנן כגון בטבעת דנתבטל מו התורה אבל באיסור תורה לא אמרינן שאני אומר וה"נ לפמ"ש הוי איסור תורה דהוי עולין ולא אמרינן שאני אומר וצ"ל דהנה מבואר בגמ' דמנחות וזבחים דשניהם מקרא אחד דרשו מולקח מדם הפר ודם השעיר דמר דריש ליה לעולין ור' יהודא דריש ליה למין במינו דלא בטיל ולפ"ז אי אמרינן דעולין הוא אפי' ביבש ביבש הה"ד נמי מין במינו הוא אפי' ביבש ביבש דנפקא ליה מחד קרא וזה ברור ופשוט ובפלתי מזכה שטרא לבי תרי דכתב בעולין דהוי אפילו ביבש ביבש ומב"מ לא הוי רק לח בלח וכתב הטעם דאינו קרוי מב"מ רק בלח בלח וזה לא שייך בעילין ולא ירדתי לסוף דעתו דכיון דמחד קרא נפקא וודאי אי מב"מ לא הוי רק בלח בלח פשיטא דעולין נמי הכין הוה ובאמת התוס' דחילקו בין לח ליבש במב"מ הוא משום דנפקא לי' מדם הפר הוא דבר המתערב וזה הטעם שייך גם בעולין ואי אמרינן דהוא אפי' ביבש הה"ד מב"מ נמי אפי' ביבש ולפ"ז ניחא דהתם קאמר רב להך מלתא ורב סבר בחולין דמב"מ לא בטיל וקשה אמאי אמרינן שאני וצריך לומר דאף בדאורייתא אמרינן שאני אומר ומותר מכת ס"ס ופריך שפיר משא"כ הרמב"ם דפסק מב"מ בטיל ופסק כריש לקיש בחביות והטעם דדוקא בדרבנן אמרינן שאני אומר ומתניתין הוי עולין ומן התורה לא בטיל ול"א שאני אומר ואתי שפיר ודו"ק

ובהכי ניחא נמי מאי שהקשיתי לעיל אר' ירמי' דסבר דמתני' כר"א עיי"ש ולפ"ז ניחא די"ל דגם מתני' אתיא כר"א והא דלא אמרינן שאני אומר היינו משום דהוי איסור תורה אך זה אינו דבאמת ר' אליעזר אמר ג"כ למילתי' בעולין וצריך לומר דר' אלעזר אפי' בעולין אמר שאני אומר והדרא קושי' לדוכתה וצ"ל כמש"ל

עוד באופן אחר דהנה התוס' הקשו בזבחים אגמ' דפריך נבטלי' ברובא והקשו דמי גרע שור גדול מאת שדרכו לימנות ואפילו חתיכה בעלמא חשיבה משום דר"ל בה לפני אורחים ותירצו דהקושיא הוא מב"ח קטנים ולפ"ז קשה מאי פריך היכא נימא הך דמית איסורא מית הא אפילו לאחר מיתה עומד בחשיבותו ואפילו היו כולם מתים הוי חשיבי כ"ש אי מת חד מינייהו וצ"ל דגם הקושיא זו אזלא מדקתני כל הזבחים משמע אפי' ב"ח קטנים וקשה אי מית חד מנייהו נימא דאיסורא מית ובטל חשיבותו והנה לקמן איתא פלוגתא רבה ורב יוסף אי אמרינן בתאינה ג"כ הותרו כולם רבה סבר דוקא חביות דמינכרא נפילתה אבל תאינה לא ור' יוסף סבר אפי' תאינה כנפילתה כך עליתה ופרש"י כשם שבנפילתה חשובה בעינך לאסרם כך בעלייתה חשובה להתירם וב"ח קטנים וודאי לא מינכרי נפילתן ובפרט אחת מריבוא ומאי פריך לרב ועיין כ"מ בפרק ט"ו מהלכות תרומות דיש לומר דהרמב"ם גרס לקמן רבא ופשיטא דקשה אמאי דפריך רבא דרבא גופי' סובר דדווקא חביות ומשמע דווקא דבר מסוים כחביות ואפי' למ"ד אפי' תאינה היינו משום דכשם שנחשבה בעינך לאיסור התערובות הה"ד בנפלה תחשוב בעינך להתיר אותן וזה שייך דווקא בדבר חשוב שנאבד דגם עתה הוא כמות שהיתה מתחילה משא"כ דלא אסור רק משום חשיבות דב"ח הלכך היה לו כח לאסור מה שאין כן במיתה דמית א"כ בעלייתה לא הוי דבר חשיב ואפילו האי מ"ד מודה וצ"ל כמו שכתב הכסף משנה דהנה הכ"מ הקשה דברי רמב"ם אהדדי דפסק בטבעת דבעינן שיפלו שנים ובחביות פסק כהך דדי באחת ותי' דכיון דחביות מינכרא נפילתה טובא ע"כ די באחת אבל בטבעת דלא מינכרא נפילתה כולי האי צריך שתים ולפ"ז צריך לומר דהא דאמר ר' אלעזר אליבא דר"א דבעינן שיקרבו ב' היינו הטעם משום דלא מינכרי נפילתן ע"כ צריך שתים אך הרמב"ם פסק בתאנה דלא הותרו השאר ולא הקיר בשתים כמו בטבעת וצ"ל דבלא"ה קשה לשיטת הכ"מ למה נקטו פלוגתייהו בתאינה ולא בטבעת וצ"ל דבטבעת כולי עלמא מודו דסגי בתרתי משום דהוי עכ"פ דבר תשוב וחשיב טפי מאת שדרכו והרמב"ם דפסק כרבנן וחשוב כששה דברים ע"כ די בשנים אבל תאינה אפי' טובא נמי לא ולפי זה גבי מידי דחשוב ג"כ צריך להיות עכ"פ מינכרא נפילתה ולפי זה לק"מ דכיון דהא דבעינן מינכרי נפילתה הוא משום ר' אלעזר דלא התיר רק בשנים אך בס"ד דלא ידעינן דרב אתי כר' אלעזר ורב אמר שיפלו שנים רק אחת היא ממש פריך שפיר מב"ח קטנים ואין להקשות הא לא מנכרי נפילתה דבס"ד דלא ידע דבעינן שיפלו שנים ובאחד טבעת נמי לא מינכר וע"כ רב לא סבר דבעינן מינכר הנפילה וקשה מב"ח קטנים דהוי נמי לא מינכר ואפי' הכי שרי ושני ליה רב הוא דאמר כר' אלעזר דאמר אם קרב ראש א' מהם יקרבו כל הראשים ובס"ד דלא ידע רבא לא התיר רק בשנים פריך לזה מר"א דלא התיר רק שנים ושני ליה אנא תרתי קאמינא וכיון דסבר תרתי בעינן משום דבעינן מוכח הנפילה לק"מ ממתני' מב"ח קטנים דזה לא מינכרא נפילתן כלל ואינן רק משום חשיבות דב"ח ובעלייתה אזדא החשיבות דכבר מית ולק"מ ודו"ק

עוד אפ"ל לפמ"ש הכ"מ דאפי' במידי דלא מנכרי הנפילה די בתרי ואם לא נחלק בין טבעת דדי בשנים לשאר דברים אשר לא מנכרי נפילתן לא מהני שתים י"ל באופן זה דוודאי הטעם דבעינן מינכר הנפילה היינו משום דהרואה יראה שבל התערובות נאסר ואח"כ בנפילת אחר לים נתיר לו כולם אתי למישרי ואפי' בלא נפילה ופשוט הוא ואפשר לומר דבאמת בהא פליגי דמ"ד דבעינן שנים היינו משום די"ל דהרואה שנאסר התערובות יבא להתיר אף די"ל בנפילת אחד מהם ומר סבר דהא דחיישינן דמאן דרואה שנאסר התערובות דמשום התאינה שנפלה לתוכן אסרנו אותן וכנפילתה כך עלייתה והרמב"ם פסק דבעינן שיפלו שנים משמע דווקא דניכר נפילתן אבל אם כבר נפל אחד מהם והשאר עמד באיסורו מ"מ שייך אם נתיר לו בנפילת הא' השני ג"כ יבא להתיר בלא נפילת השני דלא מינכר כיון שהתערובות נשארו באיסורו ולפ"ז קשה מאי פריך ממתני' דימותו כולם דהא הפי' ימות הוא שמניחין עד שימותו כמש"ל דלמא מתניתין קתני דימותו כולם אם לא ימותו שנים אבל באמת אם מתו שנים באמת מותרין אך הגמרא הקשה בס"ד דלא ידע דר"א הוא ובעינן שנים ובסיגנון שכתבתי לעיל וא"ש ודו"ק היטב

ואין להקשות על הרמב"ם שסתם ולא השמיענו דין זה דיש לומר שסמך עצמו על הך דעבודת גלולים וגם הרמב"ם לא העתיק רק לשון הש"ס

אבל לוקח מכאן ואילך אסור, הב"ח חילק בענין קבוע באם נשחטו לפנינו עשרה בהמות ונמצא ריאה טרפה באחת מהן ולא נודע באיזה מהן לא מקרי קבוע אבל אם עשרה חניות מיוחדים והספק הוא באיזה חנות הטריפה אז מקרי קבוע והפרי חדש השיגו דד"ת אינו קרוי קבוע רק באיסור ניכר והביא ראיה מתוס' נזיר דכתבו דאינו נקרא קבוע באינו ניכר ולכן כתבו גבי האומר לשלוחו קדש לי אשה דאסור בכל הנשים שבעולם דמטעם קנס בעלמא הוא דניזל בתר רובא ורוב נשים בלתי מקודשות ואי משום קבוע לא הוי כיון שאין האיסור ניכר ומזה משמע דלא הוי קבוע כיון שאין איסור ניכר אך הגאון הפלתי טען מהא דכתבו התוס' בזבחים גבי הנשרפים שהיו בהנסקלים דקשה היה ניזול בתר רובא ותי' דגזירה היתה שמא יקח מקבוע ומזה מבואר דאפי' באין איסור ניכר הו"ל קבוע

ונראה להביא ראיה מהא דכתבו התוס' בפסחים דף ט' דהקשו מה לי נמצא ביד עכבר ומה לו ביד אינו ישראל ותירצו דביד אינו ישראל פי' שלא בפנינו אבל ביד עכבר מיירי בפי' בפנינו שראינו העכבר לקח מן הקבוע וקשה הא התם תשע ציבורין מצה והחמץ ידוע במקומו והיכא משכחת בפי' בפנינו הא ראינו מהו נטל אי חמץ אי מצה ודוחק לומר דמיירי בראינו ושכחנו או מיד שלקח העכבר בעוד שלא נייד נולד לנו הס' דזה דוחק בסתימת התוס' אמנם לדעתי ניחא בפשיטות דמיירי בידעינן דהני תשע ציבורין הם במקום מיוחד ואינו ניכר דומיא דתשעה חניות רק שהספק נולד בקבוע הלכך אסור אך באמת זה אינו דלפי שהקשה שם אתשע חנויות דמותר בפירש ולא גזרינן שמא יקח מן קבוע ואילו בזבחים גזרינן ותירצו דדווקא היכא דאין איסור ניכר שפיר איכא למיגזר שמא יקח מן קבוע כיון שאין איסור ברור אבל