חידושי מהרא"ל על שחיטה וטריפות קפ

דאמר התם כגון שצלאו בשני קדרות ופריך שני קדרות ס"ד כו' ואם נימא דצלי קדר יש לו דין צלי למה ליה להש"ס לפרוכי שני קדרות ס"ד בלא"ה נמי קשה מהני שני קדירות כיון דהריח עולה למעלה מן הקדירה אלא וודאי דאף בצלי קדר לא שייך ריחא וכן משמע מהא דמשני הש"ס כעין שני קדרות משמע דאיירי בענין השוה לשני קדרות וכן רש"י דפי' תל גדול ולא פירש עד דופני התנור למעלה אלא וודאי דצלי קדר לא אסור והדבר מוכרע מהש"ס וגם בלא"ה כיון דלדידן ליכא נפקא מינה כלל רק במקום דמשהו אוסר כגון דבר שיל"מ ודכוותי' ובלא"ה דעת רוב הפוסקים דריחא ל"מ כלל הלכך אין להחמיר כנ"ל גם במג"א דחק בסי' תמ"ז בהך דפירש"י בשני קדרות להוכיח כנ"ל וליתא

ואם הי' פת שעורין אסור כו' אע"ג דהמחבר סובר דריחא לאו מילתא מ"מ בשעורין אסור משום דנכנס בו ממשות איסור וכן מבואר ברי"ף והטור השמיטו והוא תמוה לכאורה דילמא רבא מודה בזה וממש הוא ונלענ"ד ליישב דהי' קשה ליה להטור קושית הרשב"א דהטור וודאי לא מצי למיגרס בגמרא והא נמי כפת חמה וחביות פתוחה דמי דבהא אפי' רבא ולוי מודה דאסור אלא וודאי דגריס לדידי כפת חמה וחביות פתוחה דמי ודווקא לאביי דמי אבל לרבא באמת לא דמי כמבואר ברשב"א והרשב"א הקשה על זה מהא דפריך ליה רבא לאביי מכמון דצריך לומר דכמון נמי כפת חמה וחביות פתוחה ותקשי' ליה לנפשי' עיי"ש ברשב"א בת"ה ע"כ סובר הטור דהא דאמרינן בגמרא כתנאי ומייתי עלה הא דריש לקיש דאמר דבפת חמה וחביות פתוחה כולי עלמא מודו דאסור ומסיק הש"ס לרבא באמת תנאי היא ובש"ס אינו מוכרח לומר דרבא יהיה כתנאי ובאמת הוא דוחק לומר דרבא יהיה כתנאי דא"כ לימא הלכה כר' יהודא וצ"ל דהא דאמר בגמרא רבא כתנאי היינו דבעי מילתייהו אליבא דרב דהיינו אם נימא דרב יהי' ככ"ע וע"כ צריך לאוקמה הברייתא בפת צוננת או חביות מגופה ולפ"ז רבא ע"כ אתי כתנאי ועמ"ש בדעת התוס' המהרש"א דבעי לאסוקי אפילו ללוי עיי"ש והוא הדין הכא נמי יש לומר דבעי לאסוקי אי רב אתי ככ"ע וכמ"ש אבל באמת רבא גופי' מצי למיסבר דהפלוגתא הוא בפת חמה וחביות פתוחה כי היכא דליתי ככ"ע ובאמת רבא גופיה מוקי לה הכי בפ"ח וח"פ והשתא א"ש דבלא"ה קשה מאי הקשה רבא לאביי מכמון כיון דבאמת פלוגתא דתנאי הוא ודילמא הך מתני' אתיא כמאן דשרי וצריך לומר דבאמת התם כפ"ח וח"פ הוא ולשיטת אביי האי לכ"ע אסור וא"ש משא"כ לרבא אף דהלכה כרב באיסורי דאפי' ריחא דפיטום אסור וכ"ש פ"ח וח"פ מ"מ רבא סובר דפלוגתייהו הוא בפ"ח וח"פ ואפילו בהא ר' יהודא מתיר וי"ל דמתני' אתיא כר' יהודה ואתי שפיר או י"ל דבאמת הך דכמון בפת צוננת הוא רק לאביי אפילו בפת צוננת וחביות פתוחה יפליגו ור"מ אוסר אפילו בהא וסתם מתני' ר"מ ובכמה דוכתי דחקינן טובא להעמיד המשנה כר"מ ולרבא ניחא די"ל בפת צוננת כ"ע מודו דשרי ולא פליגי רק בפ"ח וח"פ וא"ש מתני' ככ"ע אבל לאביי ע"כ פליגי בפת צוננת וצריך לאוקמי מתני' כמאן דשרי וזה דוחק ואתי שפיר ודו"ק

ולפ"ז י"ל דהטור סובר לרבא דמוקי פלוגתייהו בפ"ח וח"פ כמ"ש ור' יוסי לא פליג רק בפת שעורים דשואבת ועדיפא הול"ל דפת שעורים אסור אפי' בפ"צ וגם כיון דבבפת צוננת נמי איכא ריחא והטור סובר דשואבת קאי אריח כמו שפרש"י בפסחים וכיון דפת צוננת הוא ע"כ דריחא כי האי לא אסור ומאי נפקא מינה אי שואב טובא או פורתא דבבת תיהא וודאי שואב כל מה שרוצה ואפ"ה שרי לרבא ודוחק למימר משום דשואבת הריח אלים טפי והוי כפ"ח וח"פ גלל כן השמיט הטור דמהיכא תיתי לאפושי פלוגתא ונימא דר' יוסי מחמיר טפי מר"מ וגם מתני' דתרומות מסתמא אתי אפי' בפת שעורים והוי מחלוקת ואחר כך סתם והלכה כסתם משנה כיון דלא מצינו להדי' מאן דפליג כנלענ"ד להליץ בעד הטור ודו"ק

מותר לשאוב כו' מכאן הקשה הר"ן על הרי"ף דסובר דריחא משהו איכא והאיך מותר לשאוב משהו יין נסך ועיי"ש בפלתי בזה ונראה לי ע"פ מה שכתב בפלתי ממתני' דמכשירין דהתם נמי פליגא וצ"ל דמשהו נבלע בו ומש"ה פליגי אי מכשיר א"כ לפ"ז י"ל שגם הרי"ף דסבר דלרב משהו איכא היינו משום דמשהו נבלע בו כמתני' ולהכי ל בטיל משא"כ בבת תיהא דרבא אמר דריחא בעלמא הוא ובוודאי אינו נבלע בגופו אפי' משהו יי"נ ומהכ"ת נאסור דריחא לאו כלום לרבא משא"כ לאביי הריח גופי' הוא כשותה והוא סובר דטעמיה דרב ג"כ הוא משום ריחא וכמש"ל בדעת הרי"ף ולהכי אסר וא"ש ובהכי נמי ניחא דגבי בת תיהא קאמר הש"ס טעמא דריחא מילתא ולרבא ל"מ ובפסחים לא אמרינן בטעמא דרב דריחא מילתא ולפ"ז ניחא דבפסחים מדברי הרב אין הכרח דריחא מילתא דאפילו לרב י"ל דל"מ רק משהו איכא הנבלע בו דכיון דאית ליה ריחא וודאי אבלע בו משהו אבל בעבודת גלולים עיקר טעמא משום ריחא הוא וא"ש

עוד י"ל בדעת הרי"ף דלכאורה קשה על הרי"ף דמתיר ריחא אפילו בא"מ והתם נרגש במה שאוכל ריח בעין וכיון דהוה משהו יהיה דקה מן הדקה הלא קיי"ל חצי שיעור אסור מן התורה וצ"ל כיון דטעמ' דח"ש אסור מן התורה הוא משום דחזי לצרופי כמבואר ביומא והכא לא שייך חצי לאצטרופי הלכך מותר אך לכתחילה אסרו והתם מזיקו ומי פתי יעשה זאת לכתחילה וצ"ל דבוודאי אינו עושה כי אם במקום הצריך לו כגון במקום הפסד ודכוותיה הלכך הוי כדיעבד כמ"ש רמ"א גבי פת וכ"ש בהקום הפסד וכיוצא וא"ש ודו"ק: סימן קי

ונאכל אחת מהן כו', זהו דעת תה"ד דאפילו למאי דכתב הר"י דבהפילה שוגג קנסינן אטו מזיד היינו דווקא בהפילה לים דיש לגזור שוגג אטו מזיד אבל באכלה בשוגג לא שייך לקנוס דיאכלנו מזיד דלפי דעתו יאכל האיסור וטוב הי' לו לאכלו כולם בספק והאחרונים השיגו עליו דיש לגזור שיאכלנו לכלב ונראה דבאמת לא גזרינן שיאמר דבר שקר דא"כ נגזור אפילו בנפילה דיאמר שנפלה מעצמו אבל התוס' לא כתבו רק דיש לגזור כשיבא לשאול יאמר שנפלה שוגג ובאמת הפילו במזיד וצריך לומר דבהא מורי אינשי התירא טפי לומר על מזיד שוגג ובאמת צריך טעם לחלק ביניהם וע"כ בזה יורה היתר לעצמו יותר ולפ"ז באמת אי יאמר שהאכילו לכלב באמת נאסור לו משום מזיד והא לא חיישינן דיאכילנו לכלב ויאמר שהוא אכלו כמ"ש וגם ליכא למיחש שיאכילו ולא יבוא לשאול כלל דזה אפי' בנפילה יש לגזור דיפילו ולא ישאל עליו וצריך לומר דזה לא גזרינן או דלא טעו אינשי בין נפלה להפילה הה"ד בנאכל נמי י"ל כן ובאמת לדעת התוס' דחילקו בנפלה לא שייך לקנוס שוגג אטו מזיד להפילה והוציאו כן מלשון נפלו קשה הא דנקט בגיטין נפלו ונתפצעו בין בשוגג בין במזיד לא יעלו והטעם משום דאתי' לאערומי וקשה הא התם נמי קתני נפלה ובנפלה לא קנסינן אלא וודאי דליכא חילוק בין נפלה וגם בנפלה הוי כמו שוגג ולפ"ז רב דנקט נפלה היינו משום דלא קנס שוגג אטו מזיד וזה דעת הרשב"א באמת דגם הכא לא קנסינן ובפרט לפ"מ שפסוק המחבר לעיל דלא קנסינן שוגג אטו מזיד הה"ד כן והתוס' והרא"ש אפשר דפסקו קנסינן שוגג אטו מזיד וכ"מ לשון התוס' רק המחבר פסק כן דאזיל לשיטתיה שחילק בסי' צ"ט דהכא יש לגזור טפי כיון דלא משתרי רק מס"ס ע"ש ובפלתי סי' צ"ט לכן בכה"ג וודאי יש לסמוך על הרשב"א וגם הרא"ש שהביאו מהרא"י מדנקט כיון שנאכל קודם שנודע לא שייך לקנסו משמע דווקא כיון שהפיל קודם שנודע ואינו מוכרח די"ל דהרא"ש כת' להתלמד במקום אחר קודם שנודע בהפילו וכן הביא הטור באמת הפילו קודם שנודע ולק"מ

או נפל לים כו' וכתב הש"ך ונראה דהיינו דווקא שנאכל א' מהם או נפל לים קודם שנפרש אבל אם פירש לפנינו קודם שנפלה או אפי' פירש ממילא למאן דאוסר בפירש ממילא כיון דנאסר הוא וגם התערובות כיון שהנפרש ממנו בעין א"כ כשנפל אח"כ לים לא מן התערובות הוא נפרש שנאמר הך דנפל דאיסור הוא הך שעמד בפני עצמו הלכך הוא וגם התערובות נשאר באיסורו עכ"ל ודבריו מגומגמים במ"ש למאן דאוסר פירש ממילא דמשמע למאן דאינו אוסר שפיר דמי דלמאן דשרי פשיטא דלא אמרינן שאני אומר דלא נפרש מן התערובות ויש ראיה לדברי הש"ך מהא דאיתא בפ' התערובות אמר ר' אושעיא חבית של תרומה שנתערבה במאה וחמשים חביות ונתפתחו מאה מהם נוטל מהם כדי דימועה ושותה ושאר אסורים עד שיפתחם כו' וכ"פ הרמב"ם וקשה למה יאסרו עד שיפתחם הא כיון ששתה אחד מהם יותרו כולם ולא שייך כאן מבטל איסורין דבאמת מותר לו לשתות אפילו לכתחילה אנא וודאי כיון שהותר לו תחילה בעוד שהוא בעין אע"ג