חידושי מהרא"ל על שחיטה וטריפות קעז

בשבת דף מ' דמה בין כלי ראשון לכ"ש ותירצו דכ"ר מתוך שעומד על האור דופניתי' חמין ומחמין חומן זמן מרובה אבל כ"ש כיון שלא עמד על האור ודופנותיו צונן הולכים ומתקרר עכ"ל ולפ"ז י"ל דעיקר חימום דכ"ר הוא מן הכלי מתוך העמדתו על האור ואפילו אם היה אפשר לו לאבד חומו מ"מ הכלי עכב בעדו ומשמרו לבל יאבד לכן יש כח בידו לבשל דהוי כאילו עומד עדיין על האור והוי כאילו נתבשל על גבי האור ממש ולכן אי אמרינן עירוי ככ"ר אמרינן שכיון שבא מכח הכ"ר אינו מניח הכלי להתקרר כ"ז שהקילוח הולך מן הכלי ואפי' בנפסק לא פסק כחו שהכלי מחזיקו ג"כ וכן אי לא מבשל רק כדי קליפה אין כח הכ"ר הולך רק כ"ק אבל אי לא אמרינן עירוי ככ"ר א"כ מיד שמוציא הקילוח מדופני הקדרה אין כח הקדרה להחזיקו ועד שמגיע לחתיכה הוא קר ואין סיפוק בקילוח לבשל ולכן אף אי אמרינן עילאה גבר והקילוח בא מלמעלה אם אנו אומרין עירוי ככ"ש מ"מ נצטנן ואינו יכול לבשל וכן שאב מן האמבטי דשבת ניהו דבאמת הכלי מחמם לכ"ש ונתבשל הכ"ש בתוכה בעוד שעמד על האור מ"מ כיון שהעלוהו על הכ"ר עם היות שחומו רב מצד עצמו אף אם יהי' חם ממש ככ"ר מ"מ כיון שאין דבר שעמד על האור להחזיקו ממילא הולך ואובד וכלה חומו יען כי אין דבר המשמרו ולכן אף שהכלי הוא חם מ"מ כיון שחימום זה אינו בא מפעולת האור עצמו רק מתולדת האור אף שיש כח בחום הקדרה מ"מ הולך ומקרר מטעם שכתבתי ואין כח בידו לבשל דבר אחר שהוא בלתי מבושל כלל והא דאמרינן בפ' כ"צ דהדר פסח ומרתח לחרס והחרס מרתח לרוטב התם שאני שהרי הרוטב מצד עצמו חם גמור ומיד שנתחמם החרס אז החימום והבישול באים יחד ובפעם אחד אבל למ"ד תתאה גבר אדרבה החרס מקררו ולא נתחמם כלל אבל לבשל דבר אחר עיקר תל בדפנות ויהי' איזה חום שיהי' מ"מ הולך ומתקרר אחר שאין דבר להחזיקו וזה נראה לי ברור אחר העיון והיגיעה מחוורתא דמילתא כדכתיבנא

ונשמע מזה שאם נפל איסור לכלי ראשון ונטלה מן הכ"ר וחזר ונפל היתר עליו דלא הוי רק ככ"ש בלבד שלא תעלה הרתיחה עליו וכן הוא דעת התוס' ומהרי"ל ותה"ד וכן משמע בש"ס ואם עלתה הרתיחה וודאי יש להחמיר ועדיין צ"ע: סימן קח

אין צולין כו' דעת הש"ך הוא דבשניהם כחושים מותר אף לכתחילה והשיג על הרמ"א והפלתי חלק עליו דכיון שדעת הרמ"א כהרי"ף בחמץ בפסח דיש לחוש הואיל דאיסורו במשהו אפי' בכחוש לגמרי פשיטא דלכתחילה יש לאסור דכי נבטל משהו איסור לכתחילה עכ"ד ונראה לענ"ד שדעת הש"ך וט"ז דכיון דקיי"ל בסי' צ"ט דאם נבלע איסור מועט בכלי שדרכו להשתמש בו בשפע מותר אפי' לכתחילה להשתמש בו וכן הוא בסי' קצ"ב ואף הטור דחולק ע"ז היינו טעמא משום דיש לגזור שמא יבוא להשתמש בו איסור מועט כי היכא דגזרינן בקדרה שאינה בת יומא אטו בת יומא משא"כ הכא כיון דאי אפשר שיבוא לידי נתינת טעם כלל וודאי דמותר אפי' לכתחילה ונראה דאף רש"י ורי"ף דפסקו דאסור לכתחילה מודו בשניהם כחושים ואפי' בשניהם שמינים נראה להתיר לדעתם וכפי שיתבאר דהנה התוס' הקשו לרש"י מאי פריך הגמרא ללוי מאין צולין ב' פסחים כאחד מפני התערובות ופריך הגמרא ללוי ולרש"י מאי קושי' הא התם לכתחילה איתמר ואפי' ללוי אסור והרשב"א דחק עצמו בזה והפלתי תי' דהא דקאמר הרי"ף דאסור לכתחילה היינו דווקא לרב משא"כ ללוי אפי' משהו ליכא ואני תמה האיך אפשר לומר כן בהרי"ף דהרי הרי"ף כתב להדיא דלא אשכחן דשרי ללוי לאטווי' בשר שחוטה בהדי בשר נבילה לכתחילה דהרי לוי שצלאו קאמר ע"כ והרי מבואר להדיא דאפי' ללוי אסור לכתחילה והדרא קושי' לדוכתא ועוד הקשה הרשב"א על הרי"ף מהירושלמי דמבואר להדיא דללוי שרי לכתחילה דאיתא שם מהו לצלות שני שפודין אחד של שחוטה ואחד של נבילה בתנור א' רב אסר ושמואל בשם לוי מתיר והרי להדיא דשרי אף לכתחילה ולענ"ד יוסיף להפליא לדברי הרי"ף מאי קאמר דעבד לוי עובדא בי ריש גלותא בגדי ודבר אחר והא הרי"ף מפרש טעמא דרב משום דסבר מב"מ במשהו וגדי ודבר אחר וודאי הוי שני מינים בין בשמא בין בטעמא ומאי רבותא דלוי הא אפי' לרב שרי ומאי ס"ד למיסר כה"ג ול"ל דאפי' לכתחילה שרי לוי הא לכתחילה אף ללוי אסור ע"כ נראה דניזיל בתר טעמו דהרי"ף מדקאמר לוי שצלאו ואפשר לומר דגם לוי לא אסר מתחילה רק בבשר שחוטה כחוש ובשר נבילה שמן שקלט ריח הרבה והריח נרגש בשחוטה אף דאמשהו שנבלע בו לא קפדינן לבטלו לכתחילה מ"מ כיון שהריח נאכל אסור עכ"פ מתחילה כמו שדקדק הפר"ח מתנור שהסיקו בכמון דדווקא בדיעבד קאמר דשרי מפני שהריח נאכל והתם נמי נרגש ריח כמון בפת משא"כ בשניהם שמנים כיון דלא נרגש הריח כלל כי ריחו של זה כריחו של זה ומאיזה טעם נאסור לכתחילה משום המשהו הלא בטל הוא ואי אפשר לבא לידי נתינת טעם כלל דבשלמא בהיתר כחוש ואיסור שמן וודאי דאסור לעשות כדי שיאכל המשהו איסור דהתם בקדרה הנבלע בה משהו אין רצינו ליהנות מאותו משהו איסור כי באמת אין לו הנאה ממנו כלל משא"כ היכא דהמשהו נרגש בעיני' וודאי אסור עכ"פ לכתחילה לבטלו אבל בשניהם כחושים ואפי' שמינים וודאי אין רצונו שיהנה מן האיסור כי באמת לא יוכל לבא להנאת איסור כלל ולפ"ז א"ש ולק"מ מה שהקשו התוס' דנוקי לכתחילה דממנ"פ בשניהם כחושים או שניהם שמינים מות' אף לכתחילה ואי באחד כחוש ואחד שמן וודאי דאין השמן נאסר לצלותו לכתחילה מחמת הכחוש כי הכחוש אינו קולט ריח בשמן ובוודאי אין ריחו של כחוש נרגש בשמן ואין האיסור רק על הכחוש ובברייתא מפני התערובות משמע דתרווייהו אסורין וכן משמע לישנא דאין צולין שני פסחים כאחד אתרווייהו קאי ובתרווייהו איכא אסורא עכ"פ לכתחילה ולרב דסבר ריחא מילתא אתי שפיר ואפי' בשניהם שוים אסור מטעם מב"מ אבל ללוי קשי' ובהכי נמי ניחא בירושלמי דשמואל מתיר אפילו לכתחילה דהתם מיירי בשניהם שוים או כחושים או שמינים וגם בעובדא דלוי י"ל דאתי לאשמעינן דאפי' לכתחילה שרי והתם איירי בגדי שמן אך מ"מ זה דחוק לענ"ד דלוי שהתיר איירי בגדי שמן דמ"מ קשיא מאי קמ"ל ללוי הא אפי' לרב נמי שרי דכיון דטעמיה דרב אינו רק משום מב"מ וגם דוחק לאוקמי' בחתיכה וכדעת או"ה דסובר דחתיכה בחתיכה הוי מב"מ כי מלבד דהד"מ השיג עליו בלא"ה נמי לא משמע כן מדברי הפוסקים כמבואר בסי' צ"ח וגם גדי ודבר אחר משמע גדי שלם ע"כ נראה ע"פ מה שכתבו התוס' בפ' כ"ה מחלוקת ר"י ורשב"ם בדבר הנאסר ממין איסור כגון מים הנאסרים מנבילה אם נתערבה במים אחרים אי הוי מב"מ ודעת רשב"ם דהוי מב"ס וזה נראה גם כן דעת הרי"ף ז"ל ולפ"ז ה"נ כיון שנכנס ריח הגדי בחזיר ונאסר מחמת החזיר וכי הדר אזיל ריח הגדי לגדי הוי מב"מ כמו מים הנאסרים מנבילה דדינם כאילו היו המים נבילה גמורה וה"נ הגדי הנאסר מחמת החזיר בגדי הכשר הוי מב"מ ובפרט לדעת הרי"ף דסובר דהא דחנ"נ תליא אי אמרינן מב"מ לא בטיל וע"כ לא הביא כלל בחולין מחלוקת דחנ"נ ועיין בר"ן סוף כ"ה וכ"כ הרשב"א בדעתו וה"נ לדעת הרי"ף עיקר פלוגתייהו הוא מב"מ כמבואר ברי"ף וא"ש ודו"ק

ועכ"פ נשמע מדברי רי"ף ורש"י דדוקא בשאיסור שמן והיתר כחוש אסור מתחילה אבל בשניהם כחושים ואפי' שמינים אפילו לכתחילה מיתר ולפ"ז לדידן דקיי"ל כר"י במלח הבלוע מן דם שאין דינו כאיסור מחמת עצמו כמבואר ס"ס ק"ה ליכא למימר הכי כדעת הרי"ף דאל"כ תקשי ממעשה דלוי ומעתה מה שכתב המג"א בא"ח סי' תמ"ז לצרף דעת הרי"ף לדעת התוס' דגבי חמץ בפסח לאסור משום דמשהו איכא דלפמ"ש מבואר דלא כתב הרי"ף רק באיסור שמן ומכ"ש גבי שניהם כחושים וודאי ליכא ריחא כלל ואפשר דמודה לסברת ראב"י בשם ר"ת דלא מצינו ריח פת בפת והביא ראיה לזה ע"ש במרדכי פ' ג"ה סימן תרס"ו ובפרט לפמ"ש מוכח כן מדברי הרי"ף אפילו בשניהם שמינים באיסור שאינו אוסר במשהו ועוד דלדידן דקיי"ל דאין הנאסר חמיר מן האוסר אי אפשר לומר כדעת הרי"ף דא"כ תקשי מעובדא דלוי וכמ"ש וגם רש"י מתיר ריחא מילתא והיינו משום דפסק כלוי ורש"י סובר מב"מ במשהו וצ"ל לדעת רש"י דאפילו משהו ליכא וגם התוס' שכתבו דאפי' בפת יש לאסור היינו משום דפסקו ריחא מילתא אבל וודאי ללוי אפי' משהו נמי ליתא וא"כ לדידן דלא קיי"ל כהתוס' בהא פשיטא דשרי ואפי' לכתחילה מתירין התוס' אליבא דלוי כמבואר ממה שהקשו על רש"י דגם כי לא אמר הרי"ף רק לסניף בעלמא והא ליתא דשנוי ומשולש ברי"ף דמשהו איכא אבל לפמ"ש וודאי אפי' לרי"ף שרי מטעמים הנ"ל והיש אומרים שמביא רמ"א היינו דעת התוס' אבל