חידושי מהרא"ל על שחיטה וטריפות קעה

ובכל מקום כו' אפי' מה שחוץ לציר אסור ולא הבנתי דכי כבוש עדיף ממבושל ובבישול דעת רש"י דאינו אוסר רק כדי נטילה ואפי' שהחתיכה מלמטה מ"מ אינו מוליך

בתוך ציר, עיין בפלתי שדעתו לצדד בכבוש בחומץ וציר באמרו שזה אינו רק מדרבנן רק בכבוש מע"ל הוי ד"ת ואין דבריו ברורים דאדרבה קיל טובא כבישא דמע"ל מכבישה דציר שזאת הכבישה הוא מוסכמת דכבוש בציר לכ"ע לאסור וכבישה במים אינה מוסכמת לדעת רמב"ם ורש"י ורשב"א כתב בתשובה שצונן בצונן אינו מפליט כלל וכתב שפשוט שלא נתנו שיעור גבי צונן בצונן כמה ישהה זה בתוך זה וגם ראיה עיקרית מפ' אילו עוברין דאי תרי ליה כולי יומא שרי אינה הכרחיות ויש לדחות דפשיטא בדבר רך אם שרה במים או חל שהמים נצמתין בו כמבואר לחוש הראות אבל אכתי מנ"ל שמפליט ומבליע וכ"נ מדברי התוס' פכ"ה דף צ"ו ותדע שהרי גם רש"י פי' שם דבשאר איסורין כה"ג אסור ורש"י פי' בכל דוכתא כבוש בחומץ וציר משמע ולא בזולתם אלא וודאי כמ"ש אבל כבישה דציר מבואר בכמה דוכתי דהוא מן התורה המקום אחד בפ"ט משבועות גבי הכובש שלשה כבשים דפליגי תנאי התם בקראי משמע שמן התורה הוא אסור המקום השני בפ"ד ממעשרות שהכבישה קובעת למעשר בריש פירקא ועיין בר"ש שמביא ירושלמי דאמר ר"י מקח ושבת אינה ד"ת משמע דכובש הוא ד"ת ושאר דוכתי ופשיטא שהוא מן התורה שלא נתבאר שיעורו בגמרא ומדברי הירושלמי הנזכר משמע קצת שהדבר תלוי באומד שכתב הכובש עד שיכבוש כל צרכו השולק עד שישלק כל צרכו ע"כ משמע שהכל לפי צורך דבר הנכבש לפי מה שהוא והרא"ש בפכ"ה כ' דשיעורו כדי שיתנו על האור ויתחיל להרתיח ואפשר שדקדק מדאמר כבוש הרי הוא כמבושל משמע שיעור הכבישה כשיעור הבישול ולכן כתב כדי שיתנו על האור להרתיח ויתחיל להתבשל וכן משמע מלשון הרא"ש שם סי' מ"ט ובזה יש לי שב ג"כ דקשה על רבין דאמר מליח אינו כרותח וכבוש אינו כמבושל והקשו התוס' מדג טהור שמלחו עם דג טמא וכן קשה משניות הנ"ל ולפ"ז ניחא די"ל דרבין לא פליג רק אשיעור דכבישה ומליחה שהוא כשיעור צלי' אבל גם רבין מודה שבולע ומפליט ואינו מחולק כי אם בזמן ושיעור והא דמקשו ליה מפינכא דחבר תיאסר התם לא שהה רק שיעור מליחה לקדירה כדמשמע מדאמר דמלח בה בישרא משמע לקדירה ששיעורו לדידן כשיעור צלי וכן כבישה ואין להם מחלוקת זולתי בהשיעור וא"ש ודו"ק

והנה המרדכי הביא ראי' שלא כדעת רש"י ממתני' דורד חדש שכבשו בשמן המבואר בשביעית והקשה בפלתי שלדבריו תיקשי ג"כ הך לרבין ונראה שהמרדכי מפרש ג"כ דלא פליג רק בכבישה דציר דזה אינו כמבושל לרבין אבל בכבישה דמע"ל גם רבין מודה והכי מפרש לכולי מתניתין דכתיבנא ולק"מ

וספק כבוש אסור, הקשה בפלתי דמ"ש מדלעיל סי' פ"א גבי גבינות דמוקמינן החלב בחזקת כשרות והפרה טרפה לפנינו דאמרינן השתא הוא דאיתרע ומוקמינן אחזקת היתר ולענ"ד דשאני הכי דאיכא ריעותא בשמן גופי' כיון שכבר הוחלבה ועשה הכבישה ואנו מסופקין שמא נפלה כבר קודם מע"ל כיון שבא לפנינו והאיסור בתוכה משא"כ התם בגבינות ניהו דאתילדא הרעותא בפרה הלא אין אנו דנין על הפרה כלל ונחלטה כטריפה גמורה מ"מ מאי ריעותא אתיילדא בחלב עד שנוציאהו מחזקת היתר ואין הטריפות נולד בחלב זולת בפרה ולא מחזקינן רעותא בחלב כנלענ"ד ודו"ק

או בחמץ, הרב ש"ך ס"ק ב' האריך והוכיח מהרא"ש דבחומץ בעינן יום שלם ודבריו ברור מללו שכ"כ הרא"ש להדיא ומה שדחה בפלתי לא נהירא כלל אלא שתמה איך החליט הדין להקל שהרי לדעת רש"י ורמב"ם אין כבוש רק בחומץ וציר ומסתמא משמע דשיעורא דתרווייהו שוין וכל שיעור כבישה מע"ל אנו למידין

וא"כ מנ"ל להקל ולדידי מהא לא ארי' שגם הרשב"א לא סבירא ליה כבישה דצונן כלל ולא מוכח מא"ע ואפ"ה כתב בתה"א דף ק"י ז"ל אע"ג דחלא ושיכרא צונן מ"מ כיון דשהא טובא נ"ט דהו"ל כבוש וכבוש כמבושל ע"כ הרי שרשב"א מצריך דווקא דלישהי טובא ולא ביאר שיעור כדי שיתנו על האור כו' וכן התוס' בפ' השוכר שכתב אעכברא בשיכרא דמיירי בשהה שם יום או יומים משמע דאף דרשב"א משוה שכר לחומץ וגם לא ס"ל הך דאילו עוברין ואפ"ה לפחות בעינן יום וכבר כתבתי לעיל שאין שיעור זה מוכרח כמ"ש מירושלמי ובזה נמי מיירי הרמב"ם גבי עכברא בשיכרא דכוונתו ג"כ למ"ש ועיין ברמב"ם פ"ג ממעשר דפירש מתני' דכובש במים ומלח והיינו ציר והראב"ד השיגו למה לא כתב חומץ וע"ש בכ"מ דהרמב"ם לא ס"ל כבישה דחומץ כלל ולכן אין כאן תימה על הש"ך

והנה בגמרא דפסחים דף ע"ד אמרינן אומצא ופי' התוס' והרא"ש בפ' ג"ה דמיירי בבשר חי שנתנו לתוך החומץ להצמית הדם בתוכו ואם שהה בתוכו עד דאסמיק נעקר הדם ונבלע בחומץ ולכן הוא וחלי' אסור ורבינא סובר אפי' בלא אסמיק חלי' אסור ואם אין כח בחומץ להבליע מאין יחזור ויאסור הבשר דאף דיש כח להוציא מאין יהי' כח להבליע אלה דברי הפלתי ז"ל כן הי' נראה לכאורה ויש להביא ראיה מדברי התוס' בג"ה גבי ירך שנתבשל דאמר שמואל לא שנו אלא נתבשל אבל נצלה קולף עד שמגיע לגיד והקשה התוס' דהא ממתני' נמי מוכח הכי דאלת"ה ל"ל נתבשל שהרי כבר נאסר משעת מליחה ע"כ ולכאורה קשה דפשיטא דאיצטריך לאשמעינן בנצלה דמתני' איכא אוקמה בדחלט ליה בחלא וניהו דברותחין כבר נאסר משעת חליטה מ"מ איכא לאוקמי בחומץ דבעינן מע"ל וצ"ע לכאורה אבל לפ"ז ניחא די"ל דס"ל דבשיעור חליטה הוי כבוש רק לענין דם כיון שיצמית הדם בחתיכה ושוב אינו יוצא והוי דם אברים שלא פירש אבל באיסור גיד וודאי נאסר משעת כבישה מיהו מ"מ לא מסתבר דשיעור חליטה יהיה כשיעור כבישה ואדרבה אם שוהה נעקר הדם כנ"ל

ואפשר שמזה יש סמך לדברי המחבר שדעתו דבפחות משיעור זה נאסר עכ"פ קליפה והטעם הוא דחומץ וציר דמיין לכל מילי וגם חומץ הוי כמו רותח דמליחה ועיין פ"ח שהשיגו מתוס' מוכח שפיר דבפחות משיעור נאסרו כ"ק והטעם דהוי כמו מליחה וא"כ לפי ס"ד דמליחה אוסר כולו הה"ד חומץ בפחות משיעור כבישה וא"ש ודו"ק

אמנם שבתי וראיתי דמהך דפסחים לא מוכח מידי ואדרבה קצת משמע ההיפוך שהרי מבואר שם דאי חתכה ומלחה ברי' ואפי' לקדירה מותר והכי קיי"ל לעיל סי' כ"ז ס"ה וכן פסקו כל הפוסקים ואם נאמר שדין זה שוה לדין כביש הא קיי"ל לעיל סי' ס"ט גבי בשר ששהה מע"ל דאסור דהוי כמבושל וגם בסעיף י"ח בבשר שנמלח בכשא"מ ושהה כשיעור שיתנו על האש וירתיח דאסור לגמרי כל מה שבציר ואין לה תקנה כלל ואם איתא שדין חומץ שוה לציר האיך נתירה לצלי וכ"ש לקדירה הא שמואל דאמר כבוש כמבושל כיון גם לחומץ בשיעור הנזכר והרי זה ברור ומוכרח ההיפוך דלא יהבינן שיעורא כדי שיתנו על כו' רק עד דאסמיק וכל כמה דלא אסמיק שרי ולא נתנו שעור זה כלל אלא וודאי התם היינו טעמא מפני שיש לחומץ טבע להבליע ולהצמית הדם בחתיכה ואם אינו משהה נצמת הדם ונבלע היטב בחתיכה אבל אם אסמיק זהו סימן שנעקר הדם מן החתיכה ואינו מבליעו ולכן אסור לקדרה שחוזר ומפליט ובולע הדם אבל מליחה מתני' ליה ואם מלחי' נפיק מדמי' שפיר ע"י מליחה ולכן מותר לקדרה וזה ברור ומבואר ולכן נראין דברי הש"ך עיקר דבחומץ בעינן מע"ל ובפחות מזה לא הוי רק צונן בצונן כמ"ש הפר"ח ובפרט שיש כאן הודאת הבע"ד שהרב המחבר גופי' הדר ביה כמבואר בש"ך

חום של כלי ראשון הש"ך האריך בדיני עירוי ע"ש והנה במה שאמר הש"ך דבעירוי קיי"ל דמבשל כדי קליפה כר"ת ואפילו נפסק הקילוח מבליע מיהת כדי קליפה ודבריו ברורים דכן משמע בהדיא פ' כיצד צולין דחם לתוך צונן קולף וכן בנטף מרוטבו דהוי נפסק מ"מ מבשלים ההד"נ לדידן דבלע מיהו כדי קליפה מטעמא דאדמיקר ליה בלע ובפלתי הקשה דהא דעת רמ"א אינו כן שהרי לעיל סי' צ"ב ס"ז בהגה"ה כתב רמ"א באם נפסק הקילוח מן הקדרה דאינו בולע כלום ולא הוי עירוי ולדידי לא קשיא מידי דהא שם עבר הקילוח דכך הבורר מקדירה אחת אל השני' וזה לשון ההג"ה שם וקילוח מן קדרה רותחת שהלך אל קדירה אם נפסק הקילוח הוי נמי ככ"ש ואם לא נפסק הוי כמו עירוי וכ"כ הש"ך בשם תה"ד ע"ז דלא אמרינן כיון שנזחל על גבי כירה נתקרר וזה דווקא בלא נפסק שהקילוח בא מכלי ראשון ועדין לא פסק כח הכ"ר משא"כ אם כבר נפסק פשיטא הוא כ"ש ממ"ש וכבר נצטנן מדופני הכירה כמ"ש התוס' בכ"ש שלא עמד על האור הולך ומתקרר ואין מי שחולק בזה דפשיטא דזה הוי כ"ש אבל בלא עבר דרך הכירה רק שנפסק כיון שעדיין לא בא אל הכ"ש ולא נתקרר עדיין