חידושי מהרא"ל על שחיטה וטריפות קסט

הקשה מנ"ל להתוס' לחלק בין שמן דהוי נט"ל בעין ובין דבש דפוגם אפי' בעין ואי דקשיא למה אסרו שמן והתירו דבש הא כבר תירצו התוס' דף ל"ו ד"ה מפני שזילפתן דלא אסרו שמן רק משום חתנות והנה מהרש"א הקשה שם על דברי הר"ש בעבודת גלולים דף ל"ח ע"ב דמדבש דאמרינן נט"ל מותר אין ראיה דדבש פוגם אפי' בעין עיי"ש והנה לעיל דף הנ"ל הקשו דאי הוי סברי דנט"ל אסור למה לא אסרו שמן ומאי קשיא הא שם אפי' בעין הוי נט"ל עיי"ש ולי נראה דלא עלה על דעתן של התוס' לחלק בין בעין לבלוע בכלי דאין לחלק בזה כלל רק התוס' לא כתבו רק לס"ד דבעי למיפק דסתם כלי אינו ישראל אינו ב"י ורצו להוכיח מדבש דאמרינן לקמן אי משום גיעולי אינו ישראל נט"ל הוא וכתבו דמשם לא מוכח דסתם כלי אינו ישראל אינו ב"י דדבש אפי' בעין פוגם והוי שפיר נט"ל בכל גווני אבל בכלים י"ל דסתמייהו בני יומי נינהו ולכן דייקו משמן אבל למסקנא דאסיקו דסתם כלי א"י הוי נט"ל ומשום ס"ס וא"כ אין לחלק בין שמן ודבש והקשו מ"ש שמן מדבש כיון דבאמת סתם כלים הוי נט"ל וזה ברור ודו"ק

אך מדברי התוס' דחולין נראה דלא נחתו לחלק בין טעם חתנות ונראה דסברי דמשום נ"ט לבד אסרו דהביאו ראיה דשמן עם שמנונית הוי לשבח דא"כ מ"ש שמן ומ"ש דבש ולפ"ז שני ושני ודילמא אפי' בשמן הוי נט"ל רק בדבש דלא שייך חתנות אוקמי' אדיני' משא"כ בשמן דבצירוף שני הטעמים אסרוהו ועיין בפלתי והנה הי"א שהביא רמ"א הוא ממרדכי פ' י"ט בביצה דהביא בחתיכה נבילה שנכבשה ג' ימים בדבש דהוי כבוש ולכן פי' מהרי"ל דשם מיירי בדבש שהוא בעין דאינו נט"ל ובעבודת גלולים מיירי במי דבש דהוי נט"ל ואחריו נמשך הרב בהג"ה ואני לא הבנתי דהא במרדכי אינו מוזכר בשני מקומות רק דבש סתם ומנ"ל דכאן מיירי בדבש דלשבח ובמי דבש הוי לפגם דילמא להיפך ואפשר דקושית הב"י דחוקה להו דעינינו רואות דדבש בבשר משובח למאוד וכן נראה מדברי הרב בדרכי משה ובאמת אין זה הכרח כ"כ דכבר תי' הב"י אהא וכה"ג כתבו התוס' בפרק כיצד מברכין דף ל"ט ע"ב עיי"ש

ועוד דהא המרדכי סתם וכתב בסתמא דהוי נט"ל ואי הי' חילוק בין דבש עצמו ומתניתין מיירי במי דבש הו"ל לפרושי בהדיא הכי ואין דרכן של הפוסקים לסתום רק לפרש וכן משמע ממה שהוכיח המרדכי דבדבש אפי' בעין פוגם מדלא שקיל וטרי בדבש רק בשמן ש"מ דבדבש אפי' בעין פוגם וכוונתו ע"כ למ"ש התוס' מדאסרו שמן ולא אסרו דבש ואי נימא דבדבש עצמו לא הוי נט"ל אכתי תקשי למה לא שקיל וטרי אדבש עצמו והוי ליה למימר דדבש ג"כ אסור רק לאחר שהתירו שמן מטעם סתם כלים אינן ב"י גם דבש הותר ומעיקרא באמת הוי אסור וכהוכחת המרדכי ודוחק לומר דס"ל כמ"ש התוס' דעיקר משום חתנות ובדבש לא שייך חתנות רק במי דבש שייך חתנות וצריך טעמא דנט"ל דא"כ מנ"ל דבמי דבש נט"ל דילמא מתני' מיירי בדבש עצמו ושרי דלא שייך חתנות אבל באמת אפי' במי דבש לא הוי נט"ל אלא וודאי כמ"ש ודו"ק וכן משמע עוד שם במרדכי מלשונו עיי"ש סימן תת"א וכן בסי' תתי"ט הביא שם מדין המי דבש וכתב שם דתניא בפלוגתא עיי"ש וברור שהמרדכי לא כיון דווקא למי דבש דוודאי מתניתין מיירי בכל גווני אפי' בדבש בעין

שוב ראיתי בהרא"ש פ' אין מעמידין סי' ט"ו דפירש ג"כ המשנה לענין מי דבש והביא ראיה מדאמרינן אי משום בישולי אינו ישראל נט"ל הוא וזה לא שייך רק במבושל עיי"ש ולפי זה אין הוכחה דבשר בדבש בעין הוא פוגם ומ"מ אפש' לומר דגם הרא"ש מודה בעיקר הדין דדבש גופו ג"כ פוגם והכי מסתבר דאי הוי בדבש עצמו לשבח למה ישתנה בשביל המים שיפגם טעמו והמרדכי דביצה אפשר דמיירי בליכא רובא וכן תי' הב"ח והט"ז תמה דהא טעמא בעלמא לא חשיב רובא ואין כאן תימה דלאו ד"ה הוא דהתוס' פליגי עליה דרשב"א כמו שכתוב ריש סי' זה ואף שיש לדחות כמ"ש מ"מ אפשר דהמרדכי לא ס"ל הכי ובאמת שם לא אתי לאשמעינן רק דין כבוש ולכן נראה וודאי בהפסד מרובה להקל בדבש כיון דהתוס' והרמב"ם סברי הכי ואין סתירה להדיא לנגדם משאר פוסקין דלא כט"ז שהחמיר ביותר

אם יש ששים נגד הדבש מהרש"ל חולק בזה ודעתו דבעינן נגד כל הקדירה כיון דהוי כמו טעם הבא מן הממש הביאו הש"ך ס"ק י"ו ובזה יש ליישב קושי' התוס' והרא"ש ושאר פוסקין שהקשו למ"ד לינת לילה פוגם האיך משכחת לה מריקה ושטיפה בקדשים הא לא הוי נותר רק אחר לינת לילה ואז הוא פוגם ולפ"ז ניחא דהא התורה לא ציותה המריקה ושטיפה רק בסוף זמן אכילה כמבואר בזבחים דף צ"ז ואז הי' מנוקין הכלי מן האיסור ומקדם דגזירת הכתוב הוא כן כמבואר שם דצריך להמתין כל זמן אכילה וא"כ לא הי' הכלים מנוקין מן האיסו' והי' נשאר בהם קצת כיון שלא הודחו ולכן אף לאחר מעל"ע לינת לילה לא הוי נט"ל ואז הוא מותר וכבר חל עליו מריקה ושטיפה וכן בכלי חרס דבעי שבירה י"ל ג"כ כה"ג כיון שלא ניקו הכלי רק בזמן איסור כמבואר שם לאחר זמן אכילה וא"כ הי' נשאר בהם דבוק ובפרט לפי מ"ש התוס' דשומן שעל החרס אינו יכול להתקנח יפה וכיון שכבר חל עליו תורת שבירה תו לא פקע כמ"ש הרא"ש בסוף ע"ג עיי"ש ודו"ק

אלא דלפ"ז קשה ל"ל למימר בגיעולי מדין דלא אסרה תורה רק קדירה בת יומא הא אפי' אינו ב"י אסור משום הבעין ול"ל דווקא ב"י וצ"ל דהיא היא דפשיטא אי השומן דבוק דמקרי ב"י דגם זה הוי כנתבשל בו ביום לדעת רש"י דמ"ש נתבשל בו או הי' דבוק בו ובזה מיושב ג"כ הך דאמרינן דלא אסרה תורה רק קדירה ב"י ובאמת דבר זה רחוק מהדעת דכל המלחמה וכן מה שנאמר ויצבאו על מדין וגם י"ב אלפים איש שנמסרו ובו ביום יצאו וישובו וישאלו הלכות הגעלה זה כמו זר נחשב אבל לפ"ז ניחא כיון שהם לקחו הכלים כמו שהן ולא ידעו משפטן היכן הגעלת כל אחד לפי משפטו הניתן לו ומסתמא לא בישלו בהם וגם לא הדיחו אותן בדרך כיון שלא נשתמשו בהם ואטרוחי בכדי למה להן בהדחת כלים דברים כאלה ובוודאי יש טורח רב בזה וא"כ כשבאו לפני משה ואז הי' עדיין השמנונית דבוק בהם וא"כ לא הי' לפגם אף הבלוע בתוכו ועל זה נצטוו בדיני הגעלה כל אחד לפי מעשהו מחמת הדבוק שהיה בתוכו גם הבלוע לא יפגם וזהו ברור ונכון ותירוץ מספיק לקושית הראשונים אשר נתחבטו בו הרבה אם הי' האמת כדעת מהרש"ל וכ"מ מדברי הרמב"ם כמהרש"ל בזה. איברא כיון דהתוס' והרא"ש לא תירצו הכי וכן ש"פ ש"מ דלא ס"ל הכי ולכן אין להחמיר בזה כמ"ש הרמ"א בהגהה

אבל אם עברה הלילה מותר הטעם הוא כיון דרוב פוסקים סברי דלינת לילה פוגם אלא דאנן מחמרינן כהני רבוואתא דבעי מעל"ע אבל בהחמת חמין בלא"ה דעת הסמ"ק להקל דלא יהי' המים חמורין מהאיסור ולפ"ז אף אם נאמר שצריך מע"ל מדינא מ"מ כיון דהבלוע גופי' לפגם הוא לא מחמרינן כולי האי ובעבר לינת לילה סמכינן אהנך פוסקים והרא"ש והטור כתבו שצריך מע"ל חימום המים ותמוה לי הא אינהו גופייהו כתבו גבי מלח הבלוע מדם דלא אמרינן דהוי כמו מידי דעביד לטעמא ולא יבטל כיון דאין איסורו מחמת עצמו רק מדם הבלוע ואין הנאסר חמור מהאוסר וכ"פ בעל התרומה שממנו מקור דין זה וא"כ קשה למה נאמר כאן שצריך מע"ל מחימום המים הא אין אנו רואין המים יותר מן הדבר שאסרם וגוף הדבר שאסרם הוא פוגם ולא חמירא הקדירה מהאיסור הנבלע וכיון דאיסור עצמו הוא פגום שייך ג"כ הטעם שכתבו המפרשים במלח הבלוע מדם שאין הנאסר חמור מן האוסר ולא יהי' יפה כח הבן מכח האב כמ"ש הרשב"א בחידושיו ובת"ה בשמעתתא דטיפת חלב וגם תי' שם ולא ידעתי מה ההבדל אשר ביניהם דגם שם הרוטב הוא מין במינו בשאר רוטב וכן תבלין הנאסרים כשהם בעין וא"כ כיון שנרגש טעם התבלין הוא מרגיש טעם האיסור וצ"ל שעיקר הטעם דלא חמירי התבלין מהאוסר אותם כנ"ל וכאן נמי נימא הכי כיון דטעמו כמו שאינו והוי כמאן דליתי' לטעמיה דאיסורא כלל כמ"ש הרשב"א ואף אם אנו רואין הקדרה כאילו היתה כולה מאיסור עכ"פ לא יהיה חמור מן האיסור וברור למדקדק בזה שאין שום סברא לחלק ביניהם כלל ודברי סה"ת והטור והרא"ש תמוהים לפענ"ד ונראה שזה עיקר טעמו של סמ"ק וכמ"ש דאין הנאסר חמור מן האוסר כמו במלח הבלוע מדם וכה"ג וזה ברור ודלא כהפלתי שהצריך עיון בסברת הסמ"ק דפשיטא דחמור מן האיסור דאילו המים היו עומדין מימים ימימה היו מותרין וכשנבלעין בכלי יהיו מותרין ולפמ"ש נראה עיקר כהסמ"ק דזה הוה ממש כמלח הבלוע מדם אף שאילו היו המלח ותבלין הי' אסורין לעולם ונמצא זה מתבל קדירתו בתבלין של איסור מ"מ אינן חמורין מגוף האיסור והאי נמי דכוותי' ודו"ק

ועכ"פ נראה דאפי' אם עברה לילה אחר חימום המים אע"פ שאין מע"ל מחימום המים כיון שיש מע"ל מזמן בליעת האיסור יש