חידושי מהרא"ל על שחיטה וטריפות קסח

הטעם דהוי שלא כדרך הנאתן ובגמ' דעבודת גלולים משמע דלא הוי רק מטעם דאינו ראוי לגר *) וכתב בפלתי לעיל סי' פ"ז דלא בעינן הך טעמא רק לר"ש דסבר שלא כדרך הנאתן כמ"ש מהרש"ל בשבועות אבל לדידן דקיי"ל שלא כדרך הנאה מותר א"כ עיקר הטעם הוא משום דהוי שלא כדרך הנאה ולפענד"נ דהרמב"ם ס"ל דהיינו טעמא דבאינו ראוי לאדם פטור היינו באמת משום דהוי שלא כדרך הנאתן וסבירא ליה דלדידן דקיי"ל שלא כדרך הנאה וודאי מוקמינן לקרא אמסתבר דטעמא משום שלא כדרך הנאתן והנה המהרש"ל כתב אהך דשבועות דכתבו התוס' דפריך לר' יוחנן דמוקי לה בכולל וריש לקיש מוקי בחצי שיעור ואחצי שיעור חלה שבועה ופריך ור"י מ"ט לא אמר כריש לקיש והקשו התוס' פ"א ר"י ס"ל חצי שיעור אסור מן התורה וא"כ מושבע ועומד והדרא קושית הש"ס לדוכתא ותירצו דמצי לאוקמי שלא כדרך הנאתן והקשה מהרש"ל דלפ"ז מ"ט דר"ש דפוטר משום דכ"ש שהיה למכות ואין איסור חל על איסור ותירצו דכיון דמשהו אסור שלא כדרך הנאה נמי אסור וא"כ לדידן דברי' אפי' במשהו אסור כמ"ש הרמב"ם והוי כמו לר"ש בכל איסורין דכ"ש שהיה למכות וכיון דמשהו אסור אפי' שלא כדרך הנאה וצדקו דברי הרמב"ם דפסק אפי' בסרחה הברי' דחייב משום דברי' הוא במשהו ואפי' שלא כדרך הנאה אסור ודו"ק

ובזה מיושב ג"כ קושי' הפלתי שהקשה דאי אמרינן בשרצים אפילו נט"ל אסור וקשה משבועות דף כ"ד דמוקמינן דמשכחת לאו הן בנבילה מיסרחת לחד תירוץ בתוס' וא"כ קשה בשרצים היכא משכחת לאו והן וסתם שרצים פוגמין כמ"ש התוס' שם עיי"ש ולפ"ז ניחא דהא כל הטעם משום דכיון דהוי כמשהו ואין הקפד אלשון אכילה וזה שייך דווקא כשהיא שלמה דאי עיקר הטעם משום החשיבות ואפילו לא הי' רק כחרדל ג"כ הי' מחייב אבל בנתרסקה הברי' דאין תורת ברי' עלי' ולא אתינן עלה רק משום טעמא דאכילת שרצים והוי כמו שאר איסורין בשיעורן בכזית וגם שלא כדרך הנאה מותר וא"כ משכחת לה הן בריסק דבעינן כזית וא"ש ודו"ק

ובעיקר הדין שכתב הפר"ח דדברים הפגומים אפי' סרחו איסורין צ"ע דהא שרצים חידוש הוא ומדינא הוי מותר רק דהתורה גילתה דחייב ואין לך בו אלא חידושו ואפי' שרצים הפוגמים כיון שנתוסף עליהם עוד פגם אחר אפש' דאפי' בשרצים פטור ובלא"ה נמי יש לפרש דברי הרמב"ם דה"ק אפי' סרחה הברי' מעיקרא וכגון נמלה ופשפש דאסרה התורה אותן כשהן סרוחות אבל בשאר דברים שאינן פגומים רק מחמת מאיסתן אפשר דסרחו שריין לגמרי וכן משמע לשון הרמב"ם דנקט סרחה ולא נקט הסריחה דהוי משמע שמעיקרא לא סרחה ומדנקט סרחה משמע דלעולם היתה סרוחה וצ"ע

אפי' פוגם קצת כו', ואם אינו נותן טעם לא לפגם ולא לשבח דעת השיך לאסור ודייק ליה מהירושלמי דתרומות דקאי אזית חולין שכבשן במי תרומה דאסור וזה אינו נותן טעם לא לשבח ולא לפגם ואפ"ה אסור ודחה הפלתי די"ל דהתם מיירי בליכא רובא כמבואר לקמן סוף סי' ק"ד דבעינן רובא ולי נראה ראית הש"ך נכונה דמדאמר בירושלמי הדא דתימא לא לשבח ולא לפגם אסור ואי בליכא רובא מנין לו זה הא בכה"ג הוי אסור אפילו בנט"ל כמבואר לקמן סי' הנזכר דבעינן רובא אפי' בדבר פגום בעינן רוב אלא ודאי דמשמע ליה לירושלמי דהתם מיירי אפי' איכא רובא ואפשר שסובר דהא הזיתים בולעים מן המים ובוודאי לא בלעו כולי האי עד דלא להוי רובא מזיתים והחוש מעיד על זה וא"כ ראית הש"ך נכונה ובלא"ה נמי הא הטעם כמ"ש הרשב"א כיון דמדינא כל איסורין בטילין ברובא רק אם טעמן מושבח בעינן ס' משום טכ"ע וכשהוא פגום טעמו כמו שאינו וזה דווקא בפוגם אבל אם טעמו כמו שהי' רק שאינו משביח התערובת פשיטא דאסור

ואם אין שם ממשו כו' עיין פלתי שרצה ליישב קושית התוס' והרא"ש שהקשו למ"ד לינת לילה פוגמת ל"ל מריקה ושטיפה בקדשים הא כשנעשה נותר הוי נט"ל ותירץ שמא יבשל במקצת כלי וליכא רובא משא"כ בשאר דברים דאינו פולט רק לעומת הבישול ודבריו תמוהין דהא דעת הרשב"א הוא כדעת המחבר דטעמו לא חשיב רוב וכן משמע ממה שהעתיק הש"ך ס"ק ה' והוא רצה ליישב בזה קושי' התוס' ואפשר שיאמר דברים אילו מסברא דנפשי' ובעיקר הדבר דטעם בעלמא חשיב רוב כתב שנראה מדברי התוס' ורא"ש בזרוע בשילה שאינן מסכימים לזה דכתבו בזרוע בשילה דאיל דלפעמים שמנונית הזרוע מונח עם קצת מהאיל חוץ לרוטב באופן דליכא רובא ולדברי רשב"א טעם בעלמא לא חשיב רוב ולפענ"ד נראה שגם התוס' אפש' שמודים בזה ולא כתבו רק דלפעמים מונח חוץ לרוטב והשומן נמלח ונבלע באיל באופן דאפי' ממשו איכא שנמוח גופו של איסור ואפי' צירו כגופו והוכרחתי לזה לפי שהרשב"א גופי' הביא פי' התוס' ולכן צ"ע כמ"ש

פוגם ולבסוף השביח אסור פי' כשרוצה לאכלו בשבח אבל כשהוא פגום מותר לאכלו כיון דהשתא מיהו פוגם כ"כ הש"ך ס"ק י' והפר"ח השיג עליו מהירושלמי דקאמר רותחין וציננן מהו מעתה אפילו רותחין יהי' אסורין שדרכן לצנן פי' דאם נימא דציננן אסורין גם רותחין יהי' אסורין שדרכן לצנן ונראה שגם כוונת הפר"ח אינו אלא להשיג על הש"ך רק מדלא מפליג משמע דלעולם מותר לאכול בפגם אף דרכו לצנן וכיוצא בזה וע"ז השיג אבל אין כוונתו להשיג עליו בכל דוכתי היכא דאפש' שיבא לידי שבח יהי' אסור דמבואר להדיא בש"ס דחסירה מלח הוי נט"ל אף שאם יוסיף עליו מלח יהי' מושבח רק בדרכו לצנן וכיוצא פליג עלי' ומ"מ זה אינו מוכרח דאפש' היכא דאפש' לאכלו בפגמו אפי' דרכו להניח עד שיהי' מושבח מ"מ מותר די"ל דהירושלמי לא פריך רק אם נאמר דרותחין אסורין הא אי אפש' לאכלו עד שיצנן והאיך משכחת לה שריותא דרותחין כמ"ש הפר"ח עצמו בפירוש ירושלמי הנזכר ובוודאי גם הש"ך מודה בזה אבל בלא"ה מותר לאכלו בפגמו וכן משמע להדיא בתוס' דעבודת גלולים שהקשו אהא דאמר לא שנו אלא שנפל לתוך גריסין רותחין אבל נפל לצונן והרתיח נעשה כמו שהשביח ולבסוף פגום ואסור והקשה ל"ל נעשה הא באמת הוא כן ותי' דעיקר השבח לא הוי רק אחר שיצנן וא"כ קשה ל"ל טעמא דהשביח ולבסוף פגום תיפוק ליה אפי' לא השביח כלל והי' פוגם בתחילה הי' מותר ול"ל הך טעמא אלא וודאי דאי לאו הך טעמא הוי שרינן למכלינהו בפגמייהו אבל כיון דהוי השביח תחילה אסור לאוכלם בשעה שהם רותחים ואף שדברי תוס' אילו מתנגדים להירושלמי מ"מ הך מילתא נלמוד מינייהו דאפי' בדרכן להשביח הוי מותר ובנפל לרותחים לעולם מותר כדעת הירושלמי דלעולם הוא פוגם ודלא כט"ז ס"ק ה' שתמה על הדרישה בזה וגם מצד הסברא נראה דבפוגם ולבסוף משביח דמותר לאכלו בפגם דהא טעמא דמות' בנט"ל משום דהוי שלא כדרך הנאה ומאי נ"מ בזה שישביח אח"כ כיון שכעת אינו נהנה מן האיסו' ומאי נ"מ בהעתיד להיות ובאמ' גם בהשביח ולבסוף פגום הי' נראה שאינו אסור רק כיון שהי' בפעם א' מושבח שוב אינו חוזר להתירו כיון שכבר עמד באיסו' ואפש' דהוי כאילו כל התערובות איסור ואינו חוזר בפגם קצת להיתר משא"כ בפגם ולבסוף השביח דלעולם לא הי' בו טעמא דאיסורא ואינו ראוי לאסור כלל וכן משמע מדברי ב"י שכתב שהרמב"ם למד דין זה דפוגם ולבסוף השביח אסור מכ"ש השביח ולבסוף פגם ואי מיירי הרמב"ם לאכלו בפגמו ק"ו פריכא הוא דכאן לא הי' איסור מעולם משא"כ הכא דכבר עמד תערובתו באיסור אלא וודאי כדכתיבנא ודו"ק

ולכן נראה דבפוגם ולבסוף השביח מותר לאכלו בפגמו אף אם דרכו לעמוד עד שעת השבח כיון שאוכלו השתא זולת היכא שאי אפש' לאכלו בפגמו דפשיטא דאח"כ אסור לאכלו ואפש' דמ"מ מותר להוסיף על האיסור לבטלו בששים דלא שייך כאן אין מבטלין איסור דהשתא היתרא הוי ולא שייך אין מבטלין איסור

ובהכי ניחא דעת התוס' שכתבו דעיקר השבח אינו רק אחר הצינון וקשה הנ"ל למה לי טעמא דתעשה כהשביח אפי' הוי פוגם מתחילה ג"כ הוי איסור דאי אפש' לאכלן רק אחר הצינון וכמו שכתוב הפר"ח דרותחין הוי יס"ב ולפ"ז ניחא דאתי לאשמעינן דאסורין אפילו רותחין דהוי כהשביח ולבסוף פגם ואסור אפי' הוסיף עליהם לאפוקי אם היה פוגם מתחילה הוי מותר לאסופי עלייהו והירושלמי לא דייק רק ממתני' דשרינן אפי' באכילה ומשם מוכח דאפילו ציננן הוי נט"ל כמ"ש ודו"ק

וי"א דבשר אינו פוגם דבש עצמו משמע דבשמן ליכא מאן דפליג וכב' השיג הש"ך ע"ז דמבואר בתוס' פ' אין מעמידין דכתבו להדיא דשמן כשהוא בעין הוא לשבח רק בדבש אפי' בעין הוי נט"ל ובפלתי ------------------- *) במדינות הללו אסור לישראל לקבל גרים.