חידושי מהרא"ל על שחיטה וטריפות קסז

לכן אין להם ביטול ולכן בדשיל"מ כיון שיש נו היתר וקרוב דמיונו להיתר אין ראוי שיבוטל כיון שעתיד להיות מותר כמוהו רק כיון שכעת אין דמיונם שוה לכן בעינן שיושוו במין במינו והחילוק שיש בין האיסור וההיתר משלים המין אחר שהיא שוה אבל באינו מינו כיון שכעת הם חולקים בדמיון האיסור וההיתר ואין דבר המשלימם ולכן ביטול ראוי משא"כ באם הם שוים לגמרי בהיתר ואף עכשיו הם מותרים ואין דבר המפליגם אין בטל כלל כמו עולין ולכן צדקו דברי הרי"ף ז"ל בפת שאפאו עם הצלי כיון שיש לו היתר כעת שפיר לא בטיל אילו הם כלל דבריו ז"ל והנה לפי דעתו ראויה שהי' דין דבר שיש לו מתירין דבר תורה אחר שדימה אותו לעולים וכהיות דין עולים מן התורה ג"כ דין דשיל"מ ובזה יש ליישב קושי' התוס' שהקשו במנחות דל"ל קרא דעולין לא בטילי ת"ל בלא"ה מצוה אין מבטלות זו את זו ולפ"ז ניחא דקיי"ל דהפסוק קאי לאשמעינן שדבר המותר אי אפש' שיבטל דבר המותר כמוהו וא"כ גם דשיל"מ לא בטיל כיון שאינו חלוק ממנו בדמיון אפי' היכא דלא שייך מצות אין מבטלות זו את זו וא"ש ודו"ק

אמנם דרך זה נפלא ממני דודאי הך דדשיל"מ וודאי אינו רק מדרבנן כמבואר בפ' הזהב דפריך וליתי מעשר דאית ליה וניצרפינהו ומשני דאורייתא ודרבנן לא מצטרפי והטעם כמו שפרש"י ז"ל דמן התורה בטל ברוב ולפי דבריו ז"ל ראוי שיהי' מדין תורה ואם יאמר שזה דווקא ביבש דבטל מן התורה ברוב אבל בעולין מיירי בלח בלח כמ"ש התוס' לר"י במין במינו דדוקא בלח בלח שנבלל האיסור בכל ההיתר אבל ביבש לא א"כ קשה מנ"ל דביבש ביבש לא יהיה בטל הא עולין לא הי' רק לח בלח והאיסור נבלל דוודאי לא שמעינן מרבנן טפי מלר"י במין במינו ומדר"י נשמע לרבנן כי היכא לר"י דסבר שעיקר שנלך אחר הדמיון בעצם ומ"מ ס"ל דביבש בטל ה"נ נשמע לרבנן בדבר שהיתרו קרוב ולא מוכח רק במין במינו בלח אבל לא ביבש ואם יאמר דאפילו ביבש שייך דין עולין ואין חילוק פשיטא דקשיא ליה מפ' הזהב דמשמע דדשיל"מ אינו רק דרבנן וע"כ שגם הר"ן ז"ל מודה דביבש בטל ד"ת א"כ מנ"ל שלא יתבטל מדרבנן דאיהו לא יליף לה רק מעולין ובלא"ה נמי הא דעת כל הפוסקים דביבש ביבש מין במינו נמי בטיל דמשם לא ילפינן רק לח בלח והה"ד דשיל"מ נמי לא מוכח רק בלח בלח לכן לא נתחוורו דבריו בזה כלל לפענ"ד ואמנם נראה לפענ"ד ליישב דברי הרי"ף באופן אחר בדרך שיסכים לדעת המחבר לעיל סי' ס"ט סעיף י"ד דבשר ששהא ג' ימים בלי מליחה בטל ברוב אף שמותרת לצלי דמה שהקשו עליו הפוסקים דהא דין דשיל"מ אינו רק במינו כמבואר בירושלמי נרא' דס"ל להרי"ף ג"כ הטעם בהבדל שבין מין לאינו מינו היינו משום שבמינו לא חלף והלך טעם האיסור אדרבא הוא מחזיקו כמ"ש הר"ן גופי' והנה לעיל כ' רמ"א בסעיף א' דאם ליבנו בו מאכל לא בטיל אף דחזותא לית ביה מששא וגם לא שייך רק באיסורי הנאה כמ"ש הפר"ח ופ"ת מ"מ כיון שאינו בטל לגמרי אמרינן ביה עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר וצריך דווקא שיבוטל לגמרי והנה התם בפת הטעם הוא משום ריחא ואע"ג דריחא לאו מילתא מ"מ כיון שהריח נאכל הוי כמשהו כמ"ש הפר"ח לקמן סי' ק"ח עיי"ש וא"כ אי אפש' שיהי' בטל לגמרי כיון שעיקר הטעם משום הריח וריח אינו מתבטל לעולם ודברי הרי"ף ברורים ובאמת בזה יש ליישב ג"כ מה שהקשו המפרשים שם גבי מלח ומים דאמ' ר' אשי דלא בטל לגבי עיסה משום דהוי דשיל"מ ולפי זה ניחא דאין הבדל בין מינו לאינו מינו זולתי ביטול הטעם אשר מבוטל באינו מינו משא"כ במינו וזה שייך ביש כאן ס' אבל באין כאן ס' כיון שהטעם נרגש מאי סברא לחלק בין מינו לאינו מינו דכאן ג"כ נרגש הטעם ואינו נעקר שם האיסור ולכן אפי' באינו מינו לא בטיל ולא ידעתי במה נתחבטו גדולי הראשונים כי לפענ"ד פשוט כמה שכתבתי ודברים ברורים הם

ומעתה י"ל שגם הרי"ף מודה לחלוקה זאת דבאינו מינו בטל אפי' בדבר שיל"מ כמבואר ממתני' דנדרים והדחוקים ללא צורך דהדבר ברור כדכתיבנא ונמצאו דברי המחבר לעיל סי' ס"ט ברורים דכיון ששם אין איסור זולתי דם הבלוע וזה הוי מין בשאינו מינו ויתכן שגם הרי"ף מודה בדין זה ודלא כפר"ח שכתב שיש לחוש לדברי הרי"ף בזה ולפי זה גם דברי הרב בהג"ה עולין כהוגן דוודאי אי הוי ק במינו הוי דשיל"מ לדעת הרי"ף כיון שאפש' לאכלו צלי אבל מטעם דלא הוי מין במינו גם הרי"ף מודה דהרי"ף לא אמר רק במין במינו אבל כאן דהוי אינו מינו ונעקר האיסור כמו לדידן שפיר בטל ברובא ועוד אפש' לומר שגם הר"ן יודה לזה כגון התם דהא הר"ן כתב גבי צלי כדעת מהרש"ל כיון שהיתרא תלוי במעשה לא מקרי דבר שיש לו מתירין וא"כ התם נמי דהאי גברא בעי לבשולי ליה ואנן ניקום וניגזור עליה למיטמיי' דווקא דהאי גברא לא ניחא ליה בהא ואפש' דאית ליה טירחא ופסידא בהא בשלמא התם דהאי פיתא חזי לי' כלו' בעינא כדקאי השתא אלא דאיהו בעי למיכליה בכותחא אמרינן ליה דליכליה בלא כותחא דגם השתא חזי אבל כאן שתלוי במעשה שיצלהו בהכרח לא הוי דבר שיל"מ שאין ההיתר בא ממילא ומכל מקום יש נפקא מינה באם כבר צלאו לפי מה שכת' המחבר שאם צלי לא יבשלנו ומ"מ גם בזה נראה להקל וגם במ"ש הרי"ף דאף שלא נאסר לזה מעולם הוי דבר שיל"מ נראה לפענ"ד להוכיח מדברי הירושלמי מוכח דלא כהרי"ף כמו שכתבתי דאף שלא נאסר לזה מעולם מכל מקום הוי דשיל"מ וז"ל הירושלמי בנדרים פרק הנודר והביאו הרא"ש בפסקיו סי' ג' ואילו נדרים מאי איתעביד להו כדשיל"מ או כדשאל"מ מסתברא כדשיל"מ התני תמן החכם עוקר הנדר מעיקרו כלומר וכיון שעוקר מעיקרו נמצא שלא נאסר מעולם ולא הוי דשיל"מ אמרי אין עוקר אלא מכאן ולהבא כלומר עיקר העיקור מכאן ולהבא שהרי הוא אסור עד עתה ואע"פ שעוקרו מעיקרו מ"מ היה אסור עד היום הלכך חשוב דבר שיל"מ עד כאן לשון הירושלמי בצירוף מה שביארו הרא"ש ז"ל הרי להדיא דהוה סלקא דעתך כיון שהחכם עוקר הנדר מעיקרו ולא נאסר מעולם הוי דבר שיל"מ ואף שאפשר בשאלה מ"מ כיון שהנדר נעקר למפרע לא הוי דבר שיל"מ ואף שתירץ לו מכל מקום לא תירץ רק כיון שהי' אסור עד עתה ועיקר העיקור מכאן ולהבא ובזולת זה לא הוי דשיל"מ כיון שלא נאסר מעולם ודלא כהרי"ף וכן משמע ברמב"ם פ"כ ממ"ש שכתב דבירושלים יאכל הכל בטהרה דהוי כדבר שיל"מ משמע דדבר שיש לו מתירין לא הוי באמת ועיין פלתי לפי מה שביארו מוכח גם כן דלא כהרי"ף וכן דעת הרבה פוסקים ממה שכתבו רובם ככולם וכן נראה עיקר: יו"ד סימן קג

דברים החשובים אם אינן פגומין כו' לאו למעט דברים הפגומים מעיקרא כגון שרצים וכיוצא בהן דהנהו אפי' פגומים אסורי' דהכי אסרה התורה וה"ה נמי לענין ברי' דלא בטיל וכן משמע מהירושלמי דהורה ר"י בעכברא חד לאלף ומזה הביאו הפוסקים ראי' דברי' בטילי ומבואר בש"ס לפענ"ד דעכבר מאיס ובדילי אינשי מיני' וגם הפליטה נט"ל זולתי בשכר דמספקין כמבואר לקמן סי' כ"ד ובפלתי דימה דברים אילו לחמץ בפסח כיון דהוי כמשהו מ"ש אם הוא לשבח או לפגם ולכן הקשה על דברי המחבר בא"ח סימן תמ"ז דפסק נט"ל שרי ולכן כתב דדין זה תלוי אם יבש ביבש מותר בפסח ולפענ"ד לא דמי כלל דבשלמא הכא בדברים החשובים כגון חהר"ל דמצד עצמה היא משובחת וראוי להתכבד זולתי התערובת פוגם החתיכה כמו חומץ לתוך גריסין שמצד עצמה הוא משובח רק התערובות הוא פוגם ובזה וודאי לא בטיל דכיון דאנו אוסרין אף שאין בו טעם כלל וביש ששים כנגדו דאינו נרגש טעם מ"מ אסור וא"כ ביש בו ששים מאי נ"מ אם טעמו פגום או לא וחשיבותו להיכן הלך וכן בברי' דעיקר הטעם הוא משום דהוא במשהו משום חשיבותו כפי משפטי התנאים המבוארים לעיל סי' ק' וכן פסק המחבר עצמו גבי גיד ותולעים שטעמן פגום דלא בטילי משום חשיבותן אבל גבי חמץ בפסח דעיקר הטעם הוא או משום דשם קיימ"ל כר"י או משום חומרא דחמץ דהוא בכרת ולכן צריך דווקא שיהי' כשהוא בעין משובח כחמץ גמור אבל אם הוא פגום מצד עצמו אין הטפל חמור מן העיקר וכמ"ש התוס' והרא"ש בעבודת גלולים וטעם הרשב"א דאוסר נט"ל היינו משום דסבר דהבליעה מצד עצמו ראוי לבד רק שאינו משביח תערובתו ובחמץ לא נפקא לן מידי בטעמא אבל התוס' והרא"ש סבירא יה דאפי' בעין הי' פגום וזה נ"ל ברור

והנה הפר"ח הביא דברי הרמב"ם בפ"ח ממ"א גבי ברי' דאף שסרחה הברי' ונשתנה צורתה מ"מ הוא חייב וכתב המ"מ דשם מיירי דווקא בלא בטלה ממאכל אדם אבל אם בטלה ממאכל אדם אינו חייב כמ"ש הרמב"ם בפי"ד ממ"א עיי"ש ואמת שזה דוחק ונראה ע"פ מ"ש הרמב"ם שם בפי"ד הטעם דאינו חייב כשבטל ממאכל אדם ונתן