חידושי מהרא"ל על שחיטה וטריפות קסו

בו ש"פ נמי וגם אסיפא דס"ד דמיירי ביש בו ש"פ קשה מאי ארי' נכנס ע"ש וזה ברור ואין להקשות ג"כ אהא דפריך בנדרים מתרומה דבטל בק"א הוי אי בעי מתשיל עלה והוי דשיל"מ ומאי קושיא דילמא מיירי בלח די"ל דעדיפא מיניה משמע דאף אי הוי מיירי ביבש מ"מ לא הוי דשיל"מ

ולא נשאר קושי' זולת מה שהקשה בפלתי מהך דיבמות דשני רב אשי דחטאת הוי דשיל"מ דחזי לכהנים והתם מיירי בנימוחו דזולת זה קשה קושית הש"ס לר"ל ע"ש וקשה מאי מהני דשיל"מ הא בנימוח אפי' דשיל"מ בטל ומה שתירץ דמיירי ביבש ביבש באופן שנפרק לחתיכות קטנות אינו נראה לי כלל דא"כ קשה רישא דאמר ר"י לא תעלה מאי טעמא לא תעלה דאי מיירי בנימוחא י"ל דר"י לטעמי' דמב"מ לא בטיל ודוחק לומ' דמהרי"ש סובר כרש"י דאפילו ביבש אמ' ר"י דלפמ"ש לקמן לא יתכן דתקשי' ליה הקושיא הנ"ל ודו"ק

ואי רישא וסיפא מחולקים קשה לשמעינן רישא אפי' בטהורה דכיון דמיירי בנימוח וגם עיקר חסר לכן זאת הקושי' בעיני קושיא גדולה וראוי לשום על לב לישבה ונראה לי בישוב קושי' זו דהנה התוס' שם הקשו דמאי פריך אריש לקיש דילמא ברייתא אתי' כרבנן דבעי דווקא דבר חשוב כששה דברים ועיין מ"ש ויש לפקפק כמ"ש לעיל סי' ק"א וניחא לי לפמ"ש הפוסקים דחהר"ל לא חשוב רק את שדרכו ובסיפא כתבו התוס' הטעם לר' יוחנן דלהכי לא בטיל בטהורה בחולין משום דהוי חהר"ל ואי אתי' כרבנן אפי' חהר"ל בטיל עמש"ל סי' ק"א כי שם מקור דברים אילו ביותר ביאור ואין להאריך ממה שנזכר כבר עיי"ש והנה זה שייך דווקא לס"ד דליכא לשנויי' הכי דתקשי סיפא אבל אי מסקינן בסיפא טעמא אחרינא י"ל דרישא אתיא כרבנן דאפי' את שדרכו בטל והא דלא אשמעינן אפי' באת שדרכו י"ל דבעי לאשמעינן סיפא דבטהורה אפי' בחתיכה לא בטיל דהו"ל דשיל"מ וא"כ י"ל דשנויי' דרב אשי אזיל דלעולם מיירי ביבש ואינו מוסב אהך דלעיל דמוקי בנימוחה ואין להקשות די"ל דאתי כרבנן ובסיפא אין הטעם משום דהוי כל שדרכו דרבנן אפילו את שדרכו לא סברי רק הטעם משום דהוי דשיל"מ ולכן לא בטל וטעמא דר"י ברישא דאיהו תנא דליטרא קציעות ואפי' דבר שבמנין לא בטל כמ"ש התוס' שם ע"ש ובזה נמי מיושב קושי' שהקשו האיך תרומה עולה באחד ומאה די"ל דלא עולה רק בלח בלח כיון שאין איסו' בעין וכאן מיירי באיסור בעין ואינו צריך לדחוקים שפירשו שם רש"י ותוס' דמיירי בנימוחה ודברי מהרמ"א ברורים

ומה שהקשה עוד בפלתי דברי ר"ת אהדדי דכאן כתב ר"ת דטעמו בטל ובשיטה מקובצת כתבו הטעם בשם רבינו תם דכלי אינו נקרא דשיל"מ משום טעמא דהמחבר וקשה הא טעמא בטל לר"ת בלא"ה ועמ"ש בפלתי ונכון הוא ולדידי בלא"ה ניחא דכל החילוק שיש בין יבש ביבש ללח בלח הוא משום דביבש ביבש יודע שאוכל איסור בעין מבלי שום עירוב והאיסור נפרש מן ההיתר רק שהתורה גזרה דאחרי רבים להטות דבטל ברובא וכל שיל"מ לא תקל בו משא"כ כשהאיסור אינו דבר נפרד ומעורב ואיסורא כמאן דליתא דמדומה דיש לו מתירין כיון שאינו מרגיש שום איסור וא"כ בכלי דהוי ג"כ דבר נפרד וכל אחד עומד בפני עצמו וטועם טעם האיסור בתערובת ואינו מעורב כלל ועל כל א' יש לחוש שמא זו האיסור ואילו הי' ניכר הי' אסור ולכן הוי דשיל"מ וזה ברור

אמנם מ"ש בפלתי לחלק בין אם האיסור בעין נתערב או שהאיסור נסתלק ולא נשאר רק טעמו לבד כמ"ש הש"ך וכתב שכזה מבואר בהג"ה בשם ר"ת אינו נראה לי דשם באמת חדא גברא הוא והוא מהרי"ק ולא מסתבר לומר דשני הגהות של מהרי"ח חולקין דזה דוחק והי' לו להזכיר שם דברי ר"ת אלא וודאי דשניהם לדבר אחד נתכוונו וכן משמע לשון הגהות אשר"י שם דווקא היכא שמשהו של איסו' איתי בעינא אבל אם אין רק טעמו בטל הרי להדיא דבעינן שהמשהו יהי' בעין ובזולת זה לא קשיא לי דהא הרשב"א הביא בשה ר"ת תירץ אהא דאמרינן בבטל הטעם כהיתרו כך איסורו ולא אמר משום דיש לו מתירין וקשה מאי קושיא הא האי טעמא שייך אפי' בלח ודשיל"מ לא שייך רק בבעין ואמת שהתוס' בעבודת גלולים לא כתבו תי' זה בשם ר"ת רק דלפי מה שפי' ר"ת דדשיל"מ לא בטל רק באין לו הפסד ע"ש ואפש' שגם הרשב"א לא הביא רק דברי ר"ת לענין זה ע"ש ודו"ק

והנה הטור כתב בסי' זה על ביצה שנתנו בתבשיל לר"ת דס"ל במינו דווקא אבל באינו מינו טעמו בטיל בס' וא"כ מתבטל בס' ובא"ח סי' תקי"ג כתב על הנ"ל ולפי שפיר"ת דהא דדשיל"מ לא בטל דווקא כשהוא בעין אבל טעמו בטל בס' והדברים סותרים זה את זה

ונראה דהטור ס"ל לשיטת ר"ת דאינו מינו בטיל כיון שבטל טעם האיסור כמ"ש הר"ן והוי כמאן דליתא ולא שייך עד שתאכלנו כיון שכבר כלה ואבד והלך ו אבל במינו לעולם האיסור כאשר הי' כן יהי' וכה יקום לעולם ולא יתכן ביטולו זולת מפאת גזירת הכתוב דאחרי רבים להטות ונהפך האיסו' ברוב אבל בדשיל"מ לא נשגח בביטול האיסור ד"ת וראוי להמתין שיותר לגמרי כיון שאף עתה טעם האיסור כמו שהי' אדרבה הוא מחזיקו אבל באינו מינו כיון שכבר פרח טעם האיסור הוא כמאן דליתא אמנם מתנאי זה צריך שיהי' בהכרח לח בלח דאז מאבד טעמו אבל ביבש ביבש שלעולם הוא עומד בפעולתו וטעמו נרגש תמיד בפ"ע מאי סברא יש לחלק בין יבש ללח דכיון דבמינו לא בטיל משום שהאיסור לא נתערב ולא נתבטל לגמרי והה"ד נמי באינו מינו כאן שהוא עומד בפני עצמו וא"כ בא"ח דלא מיירי מביטולי האיסורים רק מה שצריך לענין יום טוב וכתב שם אביצה ההוא שבטל בס' דטעמו בטל בס' דדוקא כשהוא בעין כיון דשם מיירי באינו מינו ובכזה צריך בהכרח שיהי' בעין ובזולת היותו בעין הי' טעמו בטל אחר שכבר כלה וחלף והלך לו וכאן ביורה דעה דמיירי בדין ביטול האסורין ביאר ביותר ביאור עיקר כוונת ר"ת כאמרו לפי שפיר"ת דבאמת טעמו בטל בס' ואתא לאפוקי במינו כה"ג לא הוי בטל מחמת שמחזיקו כמש"ל ותרתי בעינן שיהי' אינו מינו וגם רק טעמו ושניהם עולים בכונה אחת

ובזה אמצא מקום ישוב לשיטת רש"י ז"ל דסב' דאפי' ביבש ביבש למ"ד מב"מ לא בטל נמי לא בטיל ואין חילוק בין יבש ללח ומריקה ושטיפה קא קשיא ליה דהא דבפ' הזהב הנ"ל פריך וניפרקי' ומשני בלוקח בכסף מעשר ור"י הוא דאמר יקבר וקשה הא ר"י ס"ל מב"מ לא בטיל בטיפת חלב וביבמות פ' הערל וקשה האיך משכחת להאי במב"מ די"ל מהכא דשיל"מ מ"מ לא בטל מחמת מינו ואי במין באינו מינו קשה ל"ל טעמא דלוקח בכסף מעשר תיפוק ליה כפשטי' דדשיל"מ בטל באינו מינו וצ"ע אבל לפ"ז יתיישב שפיר דהתם מיירי ביבש דבלח לא בטיל ברובא רק בעינן ס' ואף שכתב רשב"א בתה"א דנראה מדברי רש"י ז"ל דאף יבש ביבש צריך ס' מ"מ איכא לאוקמה בכה"ג ובמין בשאינו מינו ורש"י לשיטתיה אזיל דבמין בשאינו מינו נמי בעינן בתרומה ק"א וא"כ מוקי לה שפיר כר' יהודה והכי קאמר דתרומה וביכורים עולים כ"א אפי' באינו מינו צריך אחד ומאה כדעת רש"י אבל מ"ש באינו מינו בטל בס' אפי' ביבש וקשה דהא הו"ל דשיל"מ ומשני דכר"י הוא דאמר יקבר ומין במינו לא שייך כאן רק משום דשיל"מ דאפי' באינו מינו ביבש שייך ולזה קאמר דר"י הוא ואתי שפיר ודו"ק

ולפי הנ"ל גם מדברי הטור לא מוכח מידי ולכן נראה דאפי' טעמו אינו בטיל וכן משמע מהירושלמי דנדרים והביאו הרא"ש והרי"ף דמוקי למתני' במין באינו מינו ול"ל לאוקמה באינו מינו ולא מוקי כפשטי' בטעמו לבד אלא וודאי משמע דלא כמהרי"ח בשם ר"ת וכיון דרוב פוסקים חולקים עליו לא קיי"ל כוותי'

דהוי דשיל"מ הואיל ומותרת לצלי זה דעת הרי"ף פרק ג"ה דפת שאפאה עם הצלי דלהכי אסור למיכל בכותחא דהוי דשיל"מ אף דלא נאסר לזה מעולם מ"מ הוי דשיל"מ כיון שאפשר לאכלו בהיתר וה"מ דין זה אינו מוסכם לגמרי לדעת הרי"ף דהא טעמו של רמ"א דכתב דאיסור בלוע לא הוי דשיל"מ משום דחתיכה זו נאסרת מחמת דם ושאר החתיכות אינו נקרין ע"ש דם ולדעת הרי"ף אפי' הוא אינו מינו ממש כמ"ש שם בפת שאפאה עם הצלי דהוי אינו מינו גמור ומ"מ הוי דשיל"מ וק"ק על רמ"א שאם בא לחוש לדעת הרי"ף אחר שמשם בא מקורו ואם בא לחוש אליו בזה דהוי דשיל"מ כזו התם בפת ראוי' לחוש ג"כ אף אם הוא אינו מינו והנה באמת רוב הפוסקים חולקים על הרי"ף בזה דאפי' באינו מינו יהי' דשיל"מ מן המשנה דנדרים ושאר מקומות זולתי הר"ן שהחזיק דעת הרי"ף ז"ל והאריך וכלל דבריו הם כי מה שחכמים חולקים עם ר"י במין במינו הוא מפני דרבנן סברי שאינו ראוי לילך אחר דמיונם בעצם רק אחר דמיונם באיסור והיתר אבל אם הם שוים גם חכמים מודים שאינן מתבטלין ולכן עולים לא בטילי כיון שהם שוים בדמיונם ואינם חלוקים באיסור והיתר ושניהם כשרים לזריקה