חידושי מהרא"ל על שחיטה וטריפות קסה

טעמא לבד והרשב"א לא אתי עליה רק מטעם דשיל"מ דלא בטיל ברובא ושוב ראיתי שגם הרשב"א במ"ה השיג בזה וגם ברשב"א גופיה יש להבין דבחתיכה שנתערבה בין שני חתיכות אנו מתירין לאכול השלשה חתיכות ואם אח"כ נתערבו ונתבשלו כל אחד בכולו הי' כל אחד דבר שיל"מ דהא אם אנו מצריכים להגעילם יפסיד כל ההיתר עם האיסו' וכי יהיה נקרא דשיל"מ וכאן האיך נאמר שיהיה דבר שיל"מ שיזרוק האיסו' עם ההיתר וצ"ל דכאן שאף הבלוע חשובה בעיניו ואין חפצו כי אם להשיג היתר והבלוע כאין חשוב נגדו ולכן אין אנו דנין רק על הכלי ואין לו נפקותא כלל בההיתר הנפסד ובכלי אז אומרין עליו עד שישתמש בו באיסו' ישתמש בו בהיתר כמ"ש

איברא דלפי זה איכא טעמא אחרינא דלא לחשב דשיל"מ מחמת שאפש' להגעיל דהא כלי זה בלא"ה בטל ברובא בין מדאוריית' ובין מדרבנן ולא אתינן למיסרי' רק משום דחשיב דשיל"מ וזה שייך דווקא באם הותר לגמרי ולית כאן איסורא כלל אבל כאן אף אם יגעילנה מ"מ לכי פלט הדר בלע מן האיסור כמו שכתבו הפוסקים גבי הגעלה ולכן צריך להגעיל ביורה שיש ס' נגד הכלי וא"כ עכ"פ משהו בולע ולא הוי מות' לגמרי דע"כ צריך לומ' שגם המשהו בטל ומה שכתוב ביטול המשהו מביטול כל הכלי כיון דכי היכא דשורת הדין שגוף הכלי יתבטל ברוב בין מן התורה ובין מדרבנן רק שאנו אומרים דלא אמרו חכמים דבטל ברוב בכה"ג דאפש' לאכלו בהית' ובכלי אף אם יגעילו צריך לביטול הרוב דביטול משהו וביטול חד בתרי שוים הם בכל ענין והמבין יבין שאין לחלק ביניהם כלל ודברים ברורים הם ולכן נ"ל שאף מי שיחלוק על דין זה בכלי ואף אי לא ס"ל דטעמא משום הפסד כהרשב"א מ"מ איכא למימר דמודה להא מטעם דכתיבנא ולכן לא מקרי דשיל"מ בהגעלה מהני טעמא דכתיבנא ואף רש"י דס"ל תי' התוס' מ"מ יש לומ' דמודה בכלי שנראה ברור דלא הוי דבר שיל"מ ובפרט שאפש' להסכים כולם לסברת הרשב"א זולת דעת רש"י שאינו נראה כן מ"מ אפש' שגם רש"י מסכים בעיקר הדין מהני טעמא דכתיבנא ומדברי הר"ש ג"כ אינו הכרח די"ל דמיירי בקרוב לירושלים באופן שאין לו הפסד זולת הטורח מעט וגם הרשב"א גופיה אפש' שמודה באין לו הפסד כלל ויכול להעלותו וגם י"ל כדעת מהרש"ל דכיון שאינו בא ממילא דמהכ"ת יהי' גרע מתרומה דכיון דלאו מצוה למיתשיל עליה לא הוי דשיל"מ וכאן מאי מצוה איכא משא"כ במ"ש והקדש דמצוה להעלותו או לפדותו וכן נדרים ומדברי הרמב"ם אין הכרח לפי מה שכתב הפר"ח אף שהרע"ב כ"כ והעיקר כמ"ש בפלתי ואין להקשות למה לא מוקי כפשוטיה בחוץ לירושלים אלא וודאי כפר"ח דביכורים דחקו ליה דלא מסתבר דמיירי בכהן כמ"ש הר"ש עיין ברמב"ם פ"ד מביכורים הלכה ט"ו ותראה שכתב שם ולא מוכח מידי וגם הר"ש הזכיר פי' זה עיי"ש

איברא דהרב הש"ך כ' טעם יותר נראה נכון לכאורה שכיון שלמחר מותר דמ"ש דהוי נט"ל ויש לו הית' פשוט מבלי שום הוצאה וטורח כלל ואפש' לומר דכיון דלמחר נט"ל הוי כמו מאכל מתקלקל ולא הוי דשיל"מ ומ"מ לא נהירא הך טעמא דהא מעשים בכל יום דמבשלין בקדירה שאינה בת יומא ולא משגיחינן בקילקול המאכל והעיקר הטעם הוא באינו ב"י כיון שאינו נהנה מהאיסור ומה שמשבח בטעמן אינו כי אדרבה פוגמו כמו שכתב רשב"א בת"ה ולכן אין טעם זה מספיק

איברא דבלא"ה נמי לא קשה מידי דכיון דלמחר עכ"פ אסו' מדרבנן לא הוי דשיל"מ דלא הותר לגמרי ואף שבפלתי כתב דגם דעת הרמב"ם כן ליתה וכמש"ל והסברא אינה מסכמת לזה דהא כל הטעם דדשיל"מ משום שאמרו חכמים עד שתאכלנו באיסו' תאכלנו בהיתר והאיך נחמיר עליה מטעם זה כיון דאי אפשר לאכלו בהיתר ואם כוונת הש"ך דלמחר נתיר לו באמת רק שהיום אנו אומרין עד שתאכלנו באיסור תורה תאכלנו באיסור דרבנן דהוי כהיתר מן התורה מ"מ כיון שהכלי עצמו אם היה ניכר לא היה מותר למחר דמ"מ אסור מדרבנן לא הוי דשיל"מ והוי כמו חמץ בפסח שכיון שאילו הי' החמץ עצמו נשאר עד אחר הפסח מ"מ היה חוזר לאיסורו לשנה הבאה הה"ד כאן נמי כן הוא שהכלי עצמו היה אסור מדרבנן למחר ולכן לא חשוב דשיל"מ וראיה ברורה לזה מהך דפ' הזהב דמשני הש"ס התם דמיירי בנפל מחיצות ופריך וניפרקי' דמחיצה לקלוט דרבנן וכי גזרו היכא דאיתנייהו למחיצות היכא דליתנייהו לא גזרו ומשני לא פליג רבנן ואם נימא היכא דיש לו היתר מן התורה חשוב דשיל"מ כיון דמן התורה שרי אף דמדרבנן אסור הדרא קושית הש"ס דיהיה דשיל"מ בפדיון דמחיצה לקלוט אינו רק דרבנן וכיון שיש לו היתר מן התורה למה בטל ברוב הא הוי כמו חמץ בפסח דאף דאסור מדרבנן מ"מ הוי דשיל"מ מן התורה וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ו ממ"ש ז"ל מ"ש בטל ברוב באיזה מ"ש אמרו במעשר שנכנס לירושלים ויצא ונפלו מחיצות שהרי אין שם מחיצות להחזירו ואי אפש' לפדותו מאחר שכבר נכנס ולכן לא הוי דשיל"מ הרי להדיא כמ"ש דאף שיש לו היתר מן התורה כיון דמדרבנן אסור לא הוי דשיל"מ וטעמא רבה איכא במילתא דהא החכמים לא החמירו עליו שכיון שאפש' לאכלו בהיתר גמור ול"ל לאכול איסור יאכלו בהיתר אף שמן התורה היתר גמור הוא אף כעת אבל אם היתרו אינו רק מן התורה מאי נפקא מינה אם נתיר לו איסור זה שהוא דרבנן כעת או למחר שיש ג"כ איסור דרבנן ומ"ש תרתי דרבנן או האידנא דלא הוי רק חד דרבנן וזה ברור

אמנם הרב בעל פ"ח כ' לאסור בכלי של חלב שנתערב בכלי בשר באופן שאינו מין אחר וטעמו משום דכיון דאפשר להכיר האיסור למיטעמי' לקפילא ארמאה ולאיסור הניכר א מהני הביטול ובפלתי השיגו דזה לא הוי איסור הניכר דאטו פעם א' יצא כל הבלוע הלא הבלוע יוצא לאט לאט והגע עצמך אם נבשל בקדירה של נבילה ומטעמינן לקפילא ויאמר לית ביה טעמא וכי יהי' מותר לבשל באותו כלי על סמך זה אילו דבריו ז"ל ויפה כתב אלא דמ"מ יש להחמיר כל זמן שהכלי בן יומו דשמא אם יבשל בו מעט לערך כל הכלי יהי' האיסו' ניכר ונרגש דהא לפעמים האיסור נרגש דמה"ט בעינן ס' נגד כל הכלי וניהו דהוי ספיקא מ"מ ספיקא דאורייתא לחומרא ושמא איכא לברורי וצריך לברר דאם יברר יהי' איסו' תורה אבל לאחר מע"ל כיון דמן התורה שרי' ברור דמותר ולא מטרחינן ליה לברורי כלל וראיה לזה מדלעיל גבי בשר עוף בחלב דכתב הש"ך ושאר אחרונים דבנשפך אזלינן להקל אף שאפש' לברר ע"י קפילא ונט"ל קיל טפי דהתבשיל מותר ובשר עוף בחלב צריך ס' ועוד יאמר הפ"ח האיך יעשה זה והאיך יברר דאם יתן בו היתר באמת אף לדידי' שרי דהא התבשיל מותר בכל נותן טעם לפגם ולא שייך כאן לקנסו דהאי גברא לתקוני מכוון ולהסיר האיסור מן הכלי ואף אם יטעימנו לקפילא ויאמר שזאת הוא הכלי של איסור מ"מ מותר הוא ומהכ"ת נקנסו ומה יעשה העלוב הזה וכאשר בא לשאול לפנינו היינו מצווין אותו שיבשל בו היתר ואח"כ נקנסו ולכן מתירין לו לבשל ואם ירגש טעם האיסור ויתברר לו שזה כלי האיסור דפשיטא דאסור לו וכל זמן שלא ירגיש טעמו פשיטא שמתירין ומאי נ"מ אם אחר יטעימו או הוא

כללא דמלתא דנקטינן מהני שמעתתא למילי מעליותא דכתיבנא שאם כלי איסור נתערב באחרים אינו ראוי שנתשבהו לדבר שיש לו מתירין מטעמים המבוארים למעלה ובתנאי שיהי' הכלי שנתערב עם אחרים מין א' זולת אם הם שני מינים כגון כלי חלב שנתערב בכלי בשר וכיוצא אז יש חילוק אם הוא ב"י אסור להשתמש בו כ"ז שהוא בן יומא ובאם עבר עליו מע"ל אז מותר בכל ענין להשתמש בו כ"ז שלא יורגש האיסור אבל אם האיסו' נרגש תבשיל זה מותר כדין כל המבשל בכלי שאינו ב"י ומכאן והלאה אסו' להשתמש בו אבל בחלוקה הראשונה שהכלי הוא מין במינו אפי' אם ב"י מותר להשתמש בו אפי' בו ביום וכן עיקר

אבל טעמו בטל, הש"ך השיג על זה מן הש"ס והפוסקים ויפה השיג דמן הפוסקים שהביא מוכח דלא כוותיה אמנם צריך ישוב דלא תקשי ליה מן הש"ס דהך מילתא הוא מהגהת מהרי"ח בשם רבינו תם והקשה הפלתי מהך דפ' הזהב דפריך אהך דמ"ש בטל ברובא הא הו"ל דשיל"מ וקשה לוקמה בנימוח האיסור וזה אינו קושיא די"ל דסובר כרשב"א דקיי"ל כוותיה דדייק מהך דמ"ש בטיל ברובא דחד בתרי בטיל דאל"כ לא שייך למיתני בטל ברובא נגד שיעור קטן דשיעור גדול נגד שיעור קטן לא שייך רובא כיון שזה צריך עכ"פ שיעור וא"כ אי מיירי בלח צריך ס' עכ"פ ולא שייך ביטול ברובא וגם בפלתי כתב בסוף דבריו קצת כעין זה אלא שתלה הדבר דמהרי"ח סבר כרש"י ולפמ"ש ניחא בלא"ה ואין להקשות למה קאמר במ"ש שאין בו ש"פ ולא קאמר בנימוח די"ל דבעי לאשכוחי לבטל ברוב לבד או דרבותא קמ"ל כדמשני התם למסקנא מיהו בלא"ה נמי לק"מ משם דהא התם נקט במעשר שאין כו ש"פ ושנכנס ואי מיירי בנימוח מאי אריא אין בו ש"פ אפי' יש