חידושי מהרא"ל על שחיטה וטריפות קסד

בהכרח רק כיון דמצוה לשאול עליו ומן הראוי שיושאל עליו החמירו חכמים עליו כדי שישאל עליו ולא יקיימו ובזה יש מקום ליישב דברי הרמב"ם שכ' יראה לי דשיל"מ כאינו מינו בטיל והיא משנה שלמה וכבר דברתי לעיל בזה ולפ"ז ניחא דמשם ליכא דיוקא דהא כל הטעם הוא משום דרבי נתן דסבר כל הנודר כאילו בנה במה והמקיימו כאלו כו' ולכן אי ממתני' הוי אמינא דהאי תנא לא ס"ל דרשה דר"נ ולכן אפילו במינו בטיל באמת כיון דאין מצוה למיתשיל עליה ואפי' מלבד דעת מהרש"ל מבוא' להדיא בש"ס דתרומה לא הוי דשיל"מ מהאי טעמא ולכן תלה הדבר בסברתו

אמנם הרשב"א בתה"א דף קכ"ט נתן טעם אחר והוא כדעת המחבר כאן שצריך להוציא עליו הוצאות להגעילו והוציא כן מן הש"ס דב"ק דף נ"ג דאמרינן התם מעשר שני בטל ברובא ובאיזה מ"ש אמרו במעשר שני שאין בו ש"פ ושנכנס לירושלים ויצא ופריך אהך דנכנס לירושלים ויצא להדר ולעיילה ואהך דאין בו ש"פ לא פריך הכי אלא וודאי דלא הוי דשיל"מ כיון שצריך להוציא הוצאות בעלותו לירושלים אך מהך דנכנס מירושלים ויצא משמע אפי' לא יצא רק פסיעה אחת ופריך שפי' זו כוונת הרשב"א שם אף שדבריו סתומים וכ"כ התוס' בב"מ שם ובלא"ה אין מתיישב כלל לפי הש"ס בב"מ ע"ש

והנה בפלתי הקשה דמאי קושיא דילמא אסיק אדעתיה דנפלו מחיצות רק דקא קשיא ליה קושיא שנייה דהא מחיצה לקלוט דרבנן ולא אסיק דלא פליג רבנן ולכן לא קשה דנהדר וניעיילו דמחיצה לאכול דאורייתא ובפדי' אי אפש' דהא אין בו ש"פ ולא מצי פריק ליה כדמסיק בש"ס אבל אסיפא דמיירי בדאית בו ש"פ דבר פדי' הוא וקפריך שפיר דניפרקיהו ואף דפריך וניהדר וניעיילו י"ל דודאי ידע מזה רק זאת היה עיקר קושייתו דנפרקי' כמין דעת רש"י באמת דמיירי בנטמא אף דאכתי לא הוי ידעינן מלטמא כן הוא כוונת קושייתו

ונראה דהנה התם מסקינן על רישא דאין בו ש"פ דאי אפש' בפדי' כלל כדשקיל וטרי התם דלא משכחת לה אופן המועיל בפדי' ולכן פריך מסיפא דנכנס לירושלים דע"כ מיירי ביש בו ש"פ דאי אין בו ש"פ למה לי דנכנס לירושלים אפי' לא נכנס נמי דהא פחות מש"פ אי אפש' לפדות ולכן פריך התם ונפרקי' ולא מוקי בפחות מש"פ וע"כ דמיירי בפרוטה דאפש' בפדי' וא"כ התם דמסקינן דמיירי בנפלו מחיצות ופריך דלקלוט לא הוי רק דרבנן ומשני דלא פליג ואפי' ליתנייהו מחיצות אי אפש' בפדי' ורישא דפחות משוה פרוטה וסיפא מיירי מפרוטה ויותר דתרתי נינהו והוי כמו או בפחות מש"פ או אפי' בפרוטה ובנכנס מירושלים ויצא דשם איכא לאוקמה אפי' בפרוטה ע"ש בש"ס וזה ברור ופשיטא וא"כ קשה למסקנא דכבר ידעינן מלא פליג רבנן ולמה ליה הך בבא דפחות מש"פ דאפי' יש בו ש"פ נמי וכבר נשמע מסיפא דנכנס לירושלים ויצא ואכתי לא הוי ידעינן דחדא קתני דלפ"ז לק"מ אחזקיה כדמשני באמת בש"ס כמבואר שם וא"כ קשה נהדר וניעיילו דל"ל דנפלו מחיצות דאפילו יש בו ש"פ ג"כ לא הוי דשיל"מ אלא וודאי דלא מיירי מזה כלל וצריך לומר דלא אפש' כדחזקיה מטעם שכתב שם בש"ס וא"כ קשה דניהדר וניעילו וזה ברור

אמנם מהרי"ל בתשובה סי' קצ"ד דייק דבהפסד מועט כגון הגעלה חשוב שפיר דשיל"מ ודייק לי' מדברי התוס' שם בב"מ שכתבו שם וז"ל ארישא לא מצי לאקשויי הכי באין בו ש"פ די"ל דמיירי שהוא רחוק מירושלים הרבה מקרי אין לו מתירין אבל כאן דקתני שנכנס לירושלים ויצא אפי' רגל אחת משמע וכיון דכתבו דמיירי ברחוק הרבה משמע דבעינן דווקא שיהי' הפסד גדול ופשט דברי התוס' אלו משמע דבפחות מש"פ ולא יצא רק פסיעה אחת הוי שפיר דשיל"מ כיון דאין לו טורח בזה והמהרי"ל לא פירש כן רק דבפחות מש"פ אפי' פסיעה אחת חשוב טורח והוצאה וקשה טובא דלפ"ז למה ליה למימר דמיירי רחוק מירושלים הרבה אפי' אינו רק פסיעה אחת חשוב ג"כ טורח והוצאה ותירץ בפלתי דלעיל פריך דלעבד כחזקיה ומשני דלא פריק ופריך וניתני מעשר דאית ליה ונצרפינהו כו' ומוכח מזה דלא מסתבר למימר דלא הי' לו וגם עתה אין לו וא"כ קשה הא גוף המעשר ששוה יותר מפרוטה יש לו מתירין בהעלאה וא"כ בלא"ה מוכרח להוצאה מרובה יקשה נעייל גם להאי אלא דלפ"ז הקשה למה להו לאסוקי דאיירי באינו רק פסיעה אחת אפי' אם הוא רחוק יותר כיון דגוף המעשר שוה יותר ונראה דהתוס' לא כתבו רק דמנ"ל מלשון ויצא דמיירי בקרוב לירושלים אלא וודאי דלשון ויצא משמע אפי' פסיעה אחת ומ"מ אי אפש' לכוון דברים אילו בתוס' דמ"מ קשה ל"ל למימר דרחוק הרבה אפי' אינו רחוק ומה שתירץ דכיון דיש לו עוד מעשר אינו מוכרח דהא המעשר האחר אפש' לפדותו דיש בו ש"פ וא"כ אינו מוכרח שיבוא לירושלים ולא הוי דשיל"מ ועוד קשה ליה לדברי מהרי"ל דהא התם במסקנא אמרינן דחדא קתני מ"ש שאין בו ש"פ שנכנס לירושלים ויצא ופריך ניהדר וניעיילה ולדברי מהרי"ל קשה מאי קושיא הא כיון שאין המעשר ש"פ הוי טורח והוצאה דאפי' פסיעה אחת חשוב טורח ואפי' לדברי הפלתי דסבר כיון דיכול להעלות שאר מעשר הוי דשיל"מ מ"מ הא התם י"ל דכבר פריק ולית ליה מעשר דהא אכתי לא הוי ידעינן מפדי' דהכי פריך התם וניעיילה דנפול מחיצות וניפרקיה ע"כ הרי דלא הקשה רק מפדי' לבד ולכן דברי מהרי"ל צ"ע ומנ"ל הא מדעת התוס' דפשטא משמע דאפי' אין בו ש"פ מ"מ צריך שיהי' רחוק מירושלים ומדברי רש"י נראה דאפי' יש לו טורח מ"מ הוי דשיל"מ מדהוכרח לתרץ קושי' התוס' דמיירי בנטמא (ואי אפש' לצרפו עם אחר דאסור בפדי') ולא שני כתירוץ התוס' ובספר פ"י הקשה לרש"י מאי פריך לעיל דליתני מעשר דאית ליה ונצרפי' דילמא מיירי בירושלים דאין פודין מ"ש שם ואי אפש' לצרפו עם אחר דאסו' בפדי' וגם לאכלו בפדי' א"א שאין בו ש"פ ולק"מ דהא מדקתני סיפא דנכנס לירושלים ויצא ולהאי ס"ד הוי סבר דתרי בבא נינהו או בפחות משוה פרוטה או דנכנס ויצא דלמסקנא בלא"ה לק"מ על חזקי' כדשני ר' הונא בר"י באמת וכיון דנקט בסיפא נכנס לירושלים ואי גם רישא מיירי לירושלים למה ליה למינקט בסיפא הך דנכנס לירושלים וברישא הו"ל למינקט כיון דגם רישא מיירי בהכי אלא וודאי דרישא לא מיירי כלל בנכנס ברישא ודו"ק

וגם מה שהקשה אהא דפריך וניתני מעשר דאית ליה דמאי ענין קושי' זו לדחזקי' י"ל ג"כ דהא דקשה מאי קושיא דילמא לית ליה וצ"ל דלא מסתבר למימר דאין לו ולא היה מעולם ואטו גברא ערטלאי אתי לאשמעינן אבל לפי מאי דשני דלא מצי למיעבד כדחזקי' דלא פריק וא"כ מסתמא יש לו עתה וא"ש

ונראה שגם הרשב"א מודה לדברי התוס' דפסיעה אחת לא חשוב טורח והוצאה דהא התם פריך דניעיילי' אלמא דהוי דשיל"מ בהעלאה אלא וודאי שגם הרשב"א ז"ל מודה לדברי התוס' ומ"מ הגעלה דחשיב הפסד בזה לא אמרינן דהוי דשיל"מ והא דלא פריך אפחות מש"פ דשם לא נזכר ויצא וי"ל שרחוק מירושלים באופן שיש לו טורח הוצאה ואפש' שגם התוס' מודו לרשב"א דהא דכתבו רחוק הרבה הוא באופן שיש לו הוצאה דאם אינו רחוק רק מעט לא הוי הפסד כלל ודלא כמהרי"ל ובפלתי טוען על מהרי"ל דאף לפי דעתו דבאין בו ש"פ אף טורח מועט חשוב טורח הא גם בכלי שהבלוע אינו ש"פ וכל הטירחא חשוב טירחא מרובה ולק"מ דהא אם אנו באין לדין על הבלוע אינו ראוי שנחשבו בכלל דשיל"מ אף בלא טורח כי הבלוע באמת אין לו מתירין וע"כ דעת רשב"א שכיון שאנו באין לדין על גוף הכלי לא נשגיח בהבלוע רק בגוף הכלי ובגוף הכלי יש בו ש"פ ולכן לא הוי רק טעם מועט ודברי מהרי"ל מובררים לפי שיטתי'

אלא באמת לא הבנתי דלפ"ז אם נחשוב את זה שאפש' להפסיד האיסו' כדשיל"מ קשה לדעת הפוסקים דגם חתיכה עצמה חוזרת להיתרה כדעת הטור לקמן סי' ק"ו והמחבר לעיל סי' צ"ב וכן נראה דעת רש"י ותוס' רק דלא מבטלין איסו' לכתחילה ולכן אסו' לסוחטו לכתחילה וע"כ לא משכחת לה איסו' הבטל כלל דאפי' אם יש ס' ויות' לא יתבטל כיון שאפש' להסיר האיסו' ממנו לא וכל זה מיירי ביש הפסד לסוחטו ויות' אני תמה על הרא"ה בב"ה דכתב שכיון שאפש' להוציא האיסו' ע"י הגעלה הוי כאיסו' ניכר ואינו בטיל דהא הרא"ה גופי' סוב' דאפש' לסחוט האיסו' בחתיכה ובאמת הרשב"א תמה דמצינו הגעלה לאוכלים ופוסקים אילו סוברים דמ"מ אסו' שאין מבטלין איסו' לכתחילה וא"כ קשה האיך אפש' שיתבטל הא אפש' לסחוט האיסו' ולהסירו דביש בו ששים לא שייך אין מבטלין איסו' דהא השתא אנו מתירין אותו רק להחמי' נאמ' עד שתאכלנו באיסו' אכלו בהית' כמו בכלי

גם במ"ש הרא"ה שם דשמא מיתרמי דיהיב ביה היתיר' ואתי לידי טעמא דאיסורא דברים אלו מתמיהין מן המתמיהין דלפ"ז מה שהוא בלוע בכלי יהיה גרוע מחתיכה נבילה עצמו וחתיכת שנתערבה נהפך האיסור להית' לגמרי ואפי' האיסו' גופי' מות' ליה לאכלו וכ"ש