חידושי מהרא"ל על שחיטה וטריפות קסג

כגון ביצה של ספק תרומה הובא בשו"ת צ"צ דממנ"פ יתבטל אם הוא טרפ' הרי בטל ברובא ואם יתברר דכשיר' הוא פשיטא דמותרת לגמרי דאיגלאי מלתא למפרע דמותר ומה שתירץ בפלתי דכתבו לנפקותא באם נעשו גבינות מחלב ספק תרומה ולמ"ד דספק אחד בגופו ואחד בתערובות אמרינן וא"כ הגבינה שנתערבה באחרות היתה מותרת בספק ספיקא דאכל חד י"ל דלא זו הוא האיסו' ואת"ל בזו היא שמא כשירה היא וכדשיל"מ דלא מהני ס"ס ואין דברים אילו נכונים לא במחבר ולא ברשב"א שממנו מקור דין זה דהרשב"א פסק להיפוך דספק בגופו וספק בתערובות לא אמרינן דיש לחוש לדברי ר"י וגם פסק בדף קכ"ו דאפי' בדבר שיש לו מתירין מהני ס"ס ודייק ליה מירושלמי שלא הזכיר כלל מי שחולק על זה וכן דעת המחבר ג"כ מכוון ההפך שפסק לקמן סימן ק"י בספק בגופו וספק בתערובות כרשב"א ור"י ובדבר שיש לו מתירין פסק דמהני נפל לים וכ"ש שאר ס"ס ולמה הביאן בש"ע כלל דאין דרך המחבר להביא כאן בש"ע רק דברים המכונים להלכה ולכן אין דבריו נכונים בזה

ומה שנ"ל די"ל דהמחבר כתבו לנפקא מינה באופן שאם אחד נדר מכל ביצים המותרים באכילה מתרנגולת זו ואח"כ נעשה ספק טרפה כגון שאמר קונם ביצה המותרת באכילה או שאמ' קונם מתרנגולת זה אם תהיה כשירה וכה"ג טובא ואח"כ נתערבה אותה ביצה בשני ביצים ביבש או בלח בס' באופן שבטל אם אינו דבר שיש לו מתירין וידוע דנדרים הוי דשיל"מ דאפשר למיתשל עלייהו כמבואר בש"ס פ' הנודר וא"כ כאן אילו הי' אפש' לברר אם התרנגולת הוא טריפה או כשירה וא"כ הי' שפיר דבר שיל"מ דאם יתברר שהוא כשירה תהי' אסו' לו כיון דיכול למיתשל עלה משום נדר ואם אינה כשירה יהי' דבר שיל"מ דהא אפש' לשאול עליו אבל אם יתברר שהוא טרפה באמת היא מותר לו לגמרי דלא נדר רק אם תהיה כשירה דלא שייך נדר על זה דלא נדר כלל מזה ודין הביצה לדידי' כמו לאחריני כיון דלא נדר כלל ואם כן אי הוי מצי לברורי אם תלד אם לא הי' אסו' לו שמא תלד וא"כ הוא כשירה ונדר הוא דבר שיל"מ לא בטיל לזה בא המחבר ורשב"א לאשמעינן שכיון שאין ההית' ברור לנו ושמא לא תלד לכן לא הוי בגדר דשיל"מ ודברי רשב"א והמחבר ברורים וגם בלא"ה לפי דברי ר"י בפ"ק דשבועות אין נדר חל בשב ואל תעשה על מצוה

ועוד אפשר לומ' דאין צורך לכל זה שנדר דווקא מכשירה אלא אפילו בסתם מי שנדר מביצה והביצה של ספק טריפה נתערבה באחרות כמ"ש דהפוסקים כתבו דחמץ בפסח דלא הוי דשיל"מ כיון שלא הותר לגמרי לפי שהחמץ עצמו אם ישאר עד השנה הבאה בפסח יחזו' לאיסורו וכן פי' הפר"ח ס"ק י"ב וא"כ בנדרים ניהו דהנדר הוי דבר שיל"מ דמצי לאיתשולי עלה מ"מ כיון שאם היתה הביצה בעינא היתה אסורה מחמת ספק טריפות עכ"פ וא"כ לא הוי היתר לגמרי ואין זה בגדר דשיל"מ אבל אם הי' אפש' להתברר שתהי' התרנגולת כשירה שייך ג"כ דשיל"מ דהא מצי למיתשל עלה משום נדר ומשום טריפה יתברר דכשירה הוא וא"כ אם נשאל עליה לא שייך דלא הותר לגמרי שהרי אפי' אם תהיה הביצה בעין גם כן הוא מותרת לגמרי והותר לגמרי כמו כל דבר שיש לו מתירין אבל כיון שאינו ברור לנו שתלד ושמא לא תלד וא"כ עדיין עומדת בספיקא וכ"ז שהוא בעין אף אם נשאל עליה ומות' לו משום נדר מ"מ אסו' לו משום טריפה ולא הוי הותר לגמרי ואינו דבר שיש לו מתירין והדברים ברורים ונכונים ודו"ק

ובזה נמי מיושב קושי' הש"ך שהקשה על המחבר וכן הרשב"א שכתבו בלשון יש מי שאומר והרשב"א שתלה דבר זה בסברתו דגמרא ערוכה הוא בפ"ק דביצה דמשני אתאן לספק טריפה ופריך ליבטל ברובא הרי להדיא דלא מקרי דבר שיל"מ ולפי זה ניחא דוודאי ספק טריפה שנתערב בכשרות בטל ברובא ממנ"פ כקושי' הצמח צדק דבין אם הוא אסורה או מותרת בטילה רק דהרשב"א כתב סברא זו להורות בכה"ג דאין ההיתר ברור לא מקרי דבר שיל"מ אפי' בנדר כמ"ש ונדר מאן דכר שמי' התם ולכן פריך שפי' דלבטל ממנ"פ ודו"ק

והשתא א"ש ג"כ מה שהקשה הש"ך על הרב המגיד שכתב דדעת הרשב"א דספיקא שנתערבה מותרת בדבר שיל"מ כדעת הרמב"ם שם ותמה הש"ך בספרו הארוך דהא מדהוצרך הרשב"א בתה"א ליתן טעם דביצת טריפה לא הוי דבר שיל"מ כמ"ש המחבר כאן משמע דאי הוי דשיל"מ הוי אסו' דהא אפילו אי הוי דשיל"מ ג"כ מות' ולפ"ז ניחא דהמ"מ לא התיר רק ביבש דכל חד הוי ס"ס ספק הוא מותרת ספק הוא אסורה ואת"ל אסורה שמא לא זו כמ"ש הרשב"א בת"ה להדי' והבאתיו ריש סי' זה אבל כאן ע"כ לא מיירי כפשטי' דא"כ קשה קושי' הנ"ל דממנ"פ בטל וע"כ מיירי כמ"ש וכאן לא הוי ספק ספיקא דכל מה שאנו מתירין יותר הביצה הוי בכלל דבר שיל"מ ועיקר האיסור הוא משום שהביצה מותרת ואי הוי דשיל"מ לא הוי ס"ס רק חד ספיקא שמא לא תהיה כשירה ואז מותרת לו ודו"ק ואין להקשות דהיכא משכחת לה דכל הביצים אסורים עליו דיש לומ' דמיירי בלא נדר רק מתרנגולת זה וכה"ג טובי

איברא דקושי' זו בלא"ה לק"מ דעדיפא מיני' הו"ל להש"ך לאתמוהי דלהדיא כתב הרשב"א לן בת"ה דאפי' בדב' שיל"מ ס"ס מותר אלא דלק"מ דהא בסוף דבריו מסיק הרשב"א דיש לחוש לדברי רבינו יצחק וא"כ האיך יהי' מות' דהא הוי ספק בגופו וכתב הרשב"א הטעם דלכן לא הוי ס"ס דאיך נאמ' שמא מותרת היא כיון שכבר עמדה לפנינו באיסו' ולכן העיקר כמ"ש לעיל דהרשב"א לא אמר רק בדאוריית' אבל בדרבנן שפי' אמרינן כה"ג הוי ס"ס דלא דחיק לה רק מפ' התערובות דשם מיירי בוודאי הך דאם נתערבה כמש"ל וכן משמע לשון הרשב"א שם דף ק"א ע"ש ולפ"ז ע"כ גם המ"מ לא אמ' כן בליכא איסורא דאורייתא ולא כתב המ"מ רק דמטעם דשיל"מ מהני ס"ס לאפוקי מדעת האומרים דלא מהני וא"כ כאן בביצת טריפה שהוא מן התורה וניהו דבטיל מטעם דשיל"מ מ"מ לא בטיל מטעם ספק בגופו וא"ש ודו"ק

ויותר נראה דברי המחבר ורשב"א כפשטן דהא באמת קשה דהא אפי' בדשיל"מ מהני ס"ס לדעתם ולכן נראה דכאן מיירי בלח בלח כגון שהביצה נתערבה במין במינו ויש כאן רוב אבל אין כאן ששים והנה לקמן סי' קי"א מבוא' דבשני קדרות אחת של היתר ואחת של איסו' ונפלו שני חתיכות אחת של נבילה ואחת שחוטה אם יש רוב נגד חתיכה נבילה אמרינן שאני אומ' מטעם דספיקא דרבנן לקולא וכ"ש אם נתערב ספק איסו' דלא איתחזק איסורא בהאי נפילה כלל ויש כאן רוב דפשיטא דמות' ולא גרע מנשפך לעיל סי' צ"ח ואפי' אם החתיכות אינם לפנינו ואפש' לברר מ"מ תלינן מספק להקל וע"ש בפלתי שכ"כ להדיא וכ"ש כאן וא"כ ביצת ספק טריפה שנתערבה במינו בטל ברובא דלא הוי רק ספיקא לא גרע מנשפך כמ"ש לקמן סי' קי"א אבל אם נאמ' דהוי דשיל"מ ואפש' להתברר אם תהי' תרנגולת טרפה ובדשיל"מ אפי' ספק אסו' כמבוא' בש"ס ולכן אם הי' אפש' להתברר והי' ההית' בא ממילא הי' צריך להמתין עד שיתברר הדב' ואם יהי' כשירה יאכלנו בהיתר ואם יתברר דהוא טרפה באמת צריך ששים דוודאי באיסו' אפי' מין במינו צריך ששים והיה צריך להמתין אם יתברר דהוא הית' שיאכלנו בהית' אך הואיל והמתי' אינו בידו ואינו בבירור שיבא ולא הוי רק ספיקא ודינו כשאר ספיקא דרבנן ודברים ברורים המה

ומיושב ג"כ קושית הש"ך דהא מוכח מש"ס דביצה כמש"ל דהתם קתני אם נתערבה באלף כולן אסורות ואי בספק טריפה תקשי ממנ"פ יתבטל כקושי' הצ"ץ דהא התם בנתערבה באלף מיירי וליכא למימ' כמ"ש וגם קושיא השנייה שהקשה בש"ך בארוך על הה"מ דהרב המגיד לא קאי התם רק ביבש דמות' מחמת ס"ס כמש"ל דבלח ברור דאסו' דהא ספק דשיל"מ לחומרא והרב המגיד לא קאי התם רק על הרמב"ם דהרמב"ם השמיט הך וספיקא וס"ל דאנו למדין את זה מאם נתערבה באלף דג"כ הוי ספיקא דכל חד וחד הוי ספיקא וזה לא שייך רק ביבש אבל בלח וודאי לא מוכח דספיקא אסורה דהא שם הוא וודאי ופשיטא דדשיל"מ לא בטיל וע"ז כתב דהרשב"א הסכים לדעת הרמב"ם וזה ברור ודו"ק

כלי שנאס' בבליעת איסו' כו', המהרש"ל נתן טעם שאין התירו בא ממילא מכח זמן לכן לא חשיב דשיל"מ והש"ך תמה עליו דהא נדרים ג"כ אין תלוי בזמן ומ"מ הוי דשיל"מ ותירץ בפלתי כיון דנדרים מצוה למיתשל עלייהו והוי כמאן דשאיל כבר ולכן הוא דשיל"מ משא"כ בשא' דברים ונכון הוא ולפ"ז ניחא ג"כ הא דאמרינן בתרומה מאי מצוה איכא לאתשולי עלה וקשה הא כל הטעם של דבר שיש לו מתירין הוא דעד שתאכלנו באיסו' תאכלנו בהית' וגם בתרומה שייך טעם זה אלא וודאי דבאמת לא הוי דשיל"מ הואיל ותלוי בזמן זולת סיבת היות המצוה שיושאל עליו וכן משמע הלשון שאני קונמות הואיל ואפש' למיתשל עלייהו הוי כדשיל"מ משמע דבאמת לא הוי דשיל"מ מחמת שלא יתחייב היתרו