חידושי מהרא"ל על שחיטה וטריפות קסב
Hidushei Maharal Shechita V'Treifot 162 · חידושי מהרא"ל על שחיטה וטריפות · free full Hebrew text
Open in the reader →יהודה אומ' רביעית בסאתיים אלא וודאי דרישא לא מיירי מציר כלל וכן נראה עוד להביא ראיה לדידן דקיי"ל לעיל סי' צ"ח בהגהת רמ"א ס"ח ולקמן סי' ק"ה דאין הנאסר חמור מן האוסר וא"כ קשה מהיכא תיתא אסו' הציר מחמת חריפתו יותר מן דגים גופייהו וכיון דלהדג גופיה הוי משערינן בס' למה יהי' הציר חמור ומ"ש מתבלין הבלועין מדם וכ"ש ציר דאינו רק דרבנן אלא וודאי דרישא לא מיירי רק מביטול הדג גופי' והנה ראיתי במרדכי בפג"ה שכתב דמזה דייקו הרשב"א ור"ש מקוצי דלא כבעה"ת שסובר דאין הנאסר חמור מן האוס' וא"כ לדידן דלא קיי"ל הכי עכצ"ל דרישא לבטולי לדג גופיה אתינן עלה ואמת שיש להבין ברמב"ם דסובר דציר הוא במאתיים וקשה הא הרמב"ם לא יסבור חנ"נ בשא' איסורין זולת בב"ח כמ"ש הר"מ בפ"ט ממ"א ע"ש וא"כ למה פסק דציר הוא במאתיים הא אינו אוס' רק הבלוע ובלוע אינו רק שמנונית ודוחק לומר דגם הדג טמא גופי' הוא חריף וצ"ע כ"כ דפשיטא דהדג לא חמיר משא' איסורין וכן משמע להדיא ממתני' דחתיכת דג טמא אי לאו דהוה ראוי להתכבד הוי בטילה וצ"ל לדעת הרמב"ם דכיון דחכמים אסרו הציר דרך כלל לא חילקו בין איסו' מחמת עצמו או מזולתו וזה דוחק דמהיכא תיתא יחמירו כ"כ במילתא דרבנן דזיעה בעלמ' הוא אבל אם נימא דדווקא מיירי לענין דג גופא א"ש והא דר' יהודה מצריך מאתיים היינו כמ"ש המרדכי שם דמשום דסבר מין במינו לא בטיל מצריך מאתיים משום היכר ועכ"פ מוכח כן מדברי המרדכי דלענין דג גופי' קאמר וכן משמע מדברי מהר"ם דפסק כר' יוסי וכתב ג"כ דר"י לא מצריך מאתיים רק משום היכר ור"י ור' יוסי הלכה כר' יוסי ובוודאי יחיד ורבים הלכה כרבים ומדוע לא פסק כחכמים וכן משמע עוד שם ע"ש דחכמים לא מיירי בציר כלל ונראה שזה כוונת הגליון האו"ה שכתב על הא"ה שפסק כר' יוסי וכתב הגליון דלא כריב"א ור"ש מקוצי (כצ"ל וכ"ה במרדכי) ונראה שכיון ג"כ לפי שדעת הריב"א דציר נ"ט באמת עד מאתיים כמ"ש דנחלקו מש"ה על סה"ת ולפ"ז בציר נבילה דהוא מן התורה צריך באמת מאתיים דטכ"ע ד"ת אבל למ"ד דאין הנאס' חמור מן האוס' בכל דוכתי סגי בס' ור"י לא מצריך רק רוב ור' רק משום היכר ע"ש במרדכי וזה ברור בכוונת הגליון וכן מוכח מדעת רש"י וריב"א ור"ש מקוצי שכתבו דצריך טעמא עד מאתיים ואין הטעם משום היכר וקשה האיך יחלקו במציאות רחוק כזה שזה יסבור דנ"ט עד אלף וזה יסבור עד מאתיים ואין זה דרכי מחלקותן שלהם כמ"ש הרשב"א בחידושין אגור וכמה יגיעות יגע לתרץ לקושי' זו ע"ש אלא וודאי דרישא לא מיירי מציר כלל ואפשר לומ' דכ"ע מודו שנ"ט עד קרוב לאלף רק ר' יהודה הקל משום דהוא מילתא דרבנן ב"ר כמו שר' יוסי היקיל כו' ע"ש ומ"מ לדידן דקיי"ל דאפילו ציר בטל בס' כמ"ש בדרכי משה לעיל סי' צ"ח וא"כ קשה הא נ"ט עד אלף ולפחות כמ"ש והא דהקל ר' יוסי היינו דווקא בציר דגים דאינו רק דרבנן וציר נבילה מן התורה הוא ואפ"ה קיי"ל בס' והש"מ מראי' כתב בדרכי משה דשיעורו מאתיים וכן בציר וקשה הא ע"כ לדעת הת"ק נותן טעם לאלף וע"כ צ"ל דהת"ק לא מיירי כלל מציר ועכ"פ אנן דקיי"ל דאפי' ציר נבילה בס' וכן דעת הטור לעיל סי' צ"ח כמ"ש בד"מ אי אפש' לומר כלל דהמשנה מיירי לענין ציר שיתן טעם ולפ"ז יש לתמוה כל הפוסקים ציר בס' וברי' לא בטל דהדברים סותרים זה את זה ולכן לדידן דקיי"ל דדי בס' צ"ל דברי' בטל והדברים מוכרחים וברורים וכן הוא ג"כ דעת הג"א בגמרא דעבודת גלולים בפ' השוכר דברי' בטילה בתתק"ס ובפלתי הביא ג"כ בשם הג"ה דדבריו דברי קבלה דסב' ג"כ דברי' בטילה באלף ואגב חורפי' לא עיין שפיר בהג"א והוא שלא בדקדוק ז"ל הג"א פרק השוכר בהג"ה פי' דשרץ לא בטיל כי אם באלף והכי אתמר בירושלמי ואין לסמוך על זה כיון שחולק עם תלמוד שלנו דפסק עכברא כו' מהרי"ח עכ"ל הרי להדיא שהג"א פסק דצירו של עכבר לא בטיל רק באלף מדכתב שחולק עם תלמוד שלנו ואי קאי אעכברא גופי' אינו חולק כלל אתלמוד שלנו דניהו דפליטתי' בטל בששים איהו גופיה לא בטיל בפחות מאלף לכ"ע אלא וודאי הבה"ג סובר דפליטתה ג"כ לא בטל רק באלף וכיון דמפרש האי ירושלמי אפליטתה וסוב' דפליטתה הוא עד אלף מנ"ל דעכבר גופה בטל וכ"כ התוס' שם בש"ס הנ"ל כה"ג ובירושלמי פסק דשרץ לא בטיל רק באלף ותלמידנו עיקר כו' הרי דכה"ג פוסק להיפוך וכיון דמפרש האי דעכברא אציר וודאי ברי' לא בטל לעולם וזה ברור ובאמת שקשה ששני הגהות יסתרו אהדדי דמעיקרא כת' דבריה בטל בתתק"ס כדאיתא בירושלמי והדר מפרש האי דירושלמי אציר וצ"ע מיהו באמת מתרי גברי נינהו הני תרתי הגהות וכן הוא דעת הראב"ד להדי' בחידושי הרשב"א בחולין דכתב דביצה הוא ברי' הקשה לו מהא דביצה ותי' דמ"מ במאתיים ואלף בטלה עכ"ל הרשב"א ונראה שמ"ש מאתיים הוא שלא בדקדוק דליכא למ"ד הכי ובפלתי הביא ראיה מהא דפריך בביצה שנתערבה באלף כולן אסורין ופריך ליבטיל ברובא ומאי קושיא לוקמה כר' שמעון דסבר דאפי' חטה נמי בריה דלא בעינן ברית נשמה והביצה הוי ברי' ולפי מה שכתב הוא עצמו לקמן סי' זה דלמ"ד כל שהוא למנות לא עשו חכמים כלל היכר דיהי' אסו' במשהו ולפ"ז לק"מ דלר"ש דס"ל כל שהוא למנות אין בין איסור דבריה כלל ודו"ק
והנה הרא"ש טען על הפוסקים המביאים ראי' מהירושלמי דהורה ר"י בר בון בעכברא חד לאלף ויש מפרשים דקאי אעכבר שנתערב בהית' וקשה ממנ"פ אם הוא בעין האיך אפש' שיתערב והרי הוא ניכר ואם נתרסקה צורתו בטל כשא' איסורין כיון שאין שם ברי' עליו ולכן פי' דקאי אציר דג טמא דאיירי ביה התם ומיהו מהא לא אריא דאפי' אי לא מיירי בעכבר מ"מ י"ל דקאי אדג טמא דאיירי בי' במתני' לדעת האומרים דברי' בטל והלכך איכא למימר דקאי אדג טמא גופיה והכי מסתבר טפי מלמימר דקאי על גוף העכבר דלפ"ז יפה טען הרא"ש והרשב"א בת"ה תירץ דמיירי בעכבר רק שנתערב בין התבשילין המרובים ווה דוחק דלמה לא יהיה התערובות מות' אפילו בפחות לאכול כל אחד וכשיכיר העכבר ישליכו אבל לפ"ז ניחא ובאמת גם הרא"ש גופיה לא החליט הדין היפך דעת האומרי' דברי' בטילה באלף ולא כתב רק וכן מסתבר דלא מיירי בעכבר שנתערב בהית' אבל מ"מ אי מתני' איירי בדג טמא גופי' איכא למימר דגם ר"י בר בון מיירי בכה"ג ואין להקשות מנ"ל זה כיון דמירושלמי ליכא למידק מידי דאיכא למימר דדייקו לה משאר ראיות הנ"ל וכן נראה באמת מדברי הר"ש בפירוש המשנה דתרומות דכ' הר"ש הורה ר"י בעכברא חד לאלף נמצא אחד לאלף והתיר עכ"ל וכתב הרא"ש שם על דברי הר"ש עכברא שם מקום הוא כדאמרינן פ' השוכר כו' הרי שהקשה כן בר"ש ומשמע שבשביל זה לא יוחלט דברי' בטילה מדכתב כן על דברי הר"ש והר"ש סוב' דברי' בטילה באלף ע"ש בפ' המשנה ותראה שכן הוא רק עיקר כוונת הרא"ש דלא מסתב' כהי"א שפירשו דקאי אגוף אעכבר וכן דעת רש"י בעבודת גלולים שפי' גבי חתיכת נבילה דבטילא ברוב משום דלא חשיב לי' במתני' דעבודת גלולים דאוס' בכל שהוא וכל מה דלא חשוב לא ס"ל לתנא דמתני' ופסק כוותי' וא"כ קשה למה חשיב ברי' דהוי ג"כ במשהו וצ"ל או דברי' אינו אוס' כלל או דבטל בתתק"ס: סימן קב
אם נתערב בשאינה מינה בטל בס'. הוא מהמשנה דנדרים פ' הנודר מן המבושל דף נ"ב דאם אמר קונם יין שאיני טועם ונתערב באחר הוא בנ"ט והרמב"ם כתב בלשונו יראה לי והשיגו הראב"ד דמשנ' שלימה הוא והפ"ח כתב שכיון למשנה דפ"ג דחלה הטבל אוס' בכל שהוא מין במינו שלא במינו בנ"ט וטבל הוא דשיל"מ ותי' הפ"ח די"ל דשם מיירי באין לו ממ"א להפריש עליו ולא שייך רק טעמא דכהיתרו כך איסורו ולכן תלה הדבר בסברתו ולא נהירא דהא סיים הרמב"ם לא יהי' זה שיש לו מתירין חמור מטבל שהרי אפש' לתקנו ולדברי הרב הנ"ל מאי ראיה מטבל דיש לומ' דשם מיירי באין לו להפריש ממקום אחר והאיך כתב שלא יהי' זה חמור מטבל ולכן נראה דגם הראב"ד לא השיגו ממתני' דהא הרמב"ם דייק ליה באמת מהתם אלמא דס"ל דס"ד אמינא ששאר דשיל"מ חמור מטבל ואפש' דטבל לא הוי דשיל"מ כיון שאין דבר המות' היה אסו' ואינו תלוי בזמן רק שבא לו ממ"א ההיתר ע"י הפרשה ואתי לאשמעינן דגם טבל מקרי דשיל"מ ואפ"ה שלא במינו בנ"ט רק שהראב"ד השיגו ממתני' דנדרי' דהא טעם מנדרים דיש לו מתירים ע"י שאלה ושם וודאי הוא דב' שיל"מ כמבוא' בש"ס להדיא ונראה דלכן כ"כ די"ל דהתם כיון דאמ' בשר זה שאיני טועם וי"ל דלא נדר רק מטעם בשר ולכן באין בו בנ"ט אינו אוס' עליו דלא נדר מזה כלל כי היכא דבנודר מבשר מות' ברוטב דלא נדר מזה כלל ואין בכלל אלא במה שבפרט ולא הי' בכלל נדרו רק מה שפרט ולכן לא מנע הרמב"ם ז"ל מלכתבו בלשון יראה לי: