חידושי מהרא"ל על שחיטה וטריפות קסא

מן כיס זה הקדש שהוא מוציא והולך עד שמוציא כל הכיס משמע דברישא סברי חכמים דאפי' לכתחילה מוציא והולך מדנקט ומודה ר"ע לחכמים משמע דחכמים אפי' בכה"ג אמרו ומוקי לה באומר לא יפטור כיס זה מן הקדש דמשמע דפרוטה אחרונה סבר דיהי' הקדש וחכמים סברי ג"כ בדין הנ"ל כר"ע בזה ולק"מ ודו"ק

מ"מ יהי' איך שיהי' אי אפשר לומ' כלל דדבר חשוב יהי' מן התורה ובמ"ל הובא בשם מהר"י אלפנדרי דהתוס' סוברים דדבר חשוב מן התורה לא בטיל וזה מן הנמנע כי הוא נגד הש"ס ונגד דברי עצמו כמ"ש ומה שטען שם מהא דאמרינן במסכת שקלים הכהנים דורשים מקרא לעצמן לפטור משקלים דכתיב בכל מנחת כהן כליל תהיה ואיך תהי' עומר משלהם נאכלת וקשה הא שקליהם בטיל ברוב שקלי ישראל אלא וודאי דמטבע חשיב ולא בטיל מן התורה עכ"ד

ובאמת אילו הי' הקושי' קושי' לא תי' כלום שם דהתם הוא מבטל איסור עיי"ש בפ"ו וי"ל דמ"מ לדעת האומרים דאין מבטלין איסו' אינו רק דרבנן תקשי קושיא זו ובאמת לא הבנתי לטעמיה מי ניחא הא אין השקלים נאכלים רק העומר ושתי לחם וכיון שלוקח בעד השקלים העומר וישראלים הם רוב וא"כ העומר ושתי הלחם גופייהו דיש לכהנים חלק בהן וחלק זה בטל ברוב כדין כל מין במינו דבטיל ברוב דבר תורה וא"כ האיך אמ' דאיך יהי' עומר משלהם נאכלת הא אין להם רק חלק מעט וחלק זה בטל ברוב ככל איסורים ומאי הועילו אם אמרי דמטבע לא בטיל איברא דמעיקרא דקושי' ליתא דוודאי התורה ציותה לתת שקלים ובהם היו לוקחים עומר ושתי לחם וכי הוזכר בתורה שיערבו שקלי כהנים בשקלי ישראל ובוודאי לא דברה התורה מזה כלום ואפילו אם יש להם סימנים בשקליהם נמי התורה התירה או אפילו כשהם בפני עצמם ושקליהם ואיזה מהם שירצו התורה התירה ליקח עומר ושתי לחם ואפילו אם כל השקלים יהיו מיוחדים ויהיו ניכרים ממי באו מ"מ התירה כיון שאין כאן פסוק שלא התירה בכה"ג והתורה סתמה ובכל גווני מות' וא"כ ע"כ שהתורה לא כוונה שגם הכהנים יתנו שקלים כיון שאי אפשר ליקח מן הכהן לבדם וודאי התורה לא כיוונה שיתחייבו הכהנים ליתן שקלים ולזה אמרו כיון דעומר ושתי הלחם שלנו האיך נאכלין וכיון דאי אפשר בכה"ג וודאי לא כיוונה התורה לזה כמ"ש וזה ברור ונכון ודו"ק

ומה שטען עוד אי אמרינן דבר חשוב לא בטיל מהא דאמרינן בכמה דוכתי וודאי לא אמרה תורה שלח לתקלה וקשה הא מיד כששלח בטל הוא ברוב דפרים ומותר אלא וודאי דדבר חשוב לא בטיל מן התורה גם זה אינו ראיה דכבר נתבאר מדברי תוס' גופייהו דב"ח בטילין מן התורה אלא וודאי דהתם דהוי שלח לתקלה וחיישינן שמא יאכלנו אחר לבדו ובאמת זה שמשלחו יודע ומכיר להציפור ולא שייך כאן ביטול ואדם אחר יאכלו ובאמת לדידיה שרי למיכל דכל דפריש מרובא פריש רק שהמשלח עובר משום לפני עור לא תתן מכשול כיון שהיא יודעו ומכירו ולא שייך ביטול וזה ברור. כללא דמילתא בהא סלקינא ובהא נחתינא דאין שום דבר שיאסר מן התורה במשהו הן דבר חשיב הן בריה וכן משמע מדברי כל הפוסקים ומדברי התוס' ג"כ אין הכרח וכן עיקר

ברי' הנה בפלתי האריך לבאר דברי פוסקים דברי' בטל באלף וזה דעת רבינו שמשון ורשב"א מקור דין זה הוא מן המשנה פרק יוד דתרומות גבי דג טמא שכבשו עם דג טהור דשיעורו בתתק"ס ע"ש בר"ש ויש מפרשים שיעור זה אדג טמא גופא דלבטל גופא של דג קאמ' ומזה דייקו דברי' בטלה בתתק"ס וכן דעת רש"י ורשב"א באמת והרא"ש טען על זה דהאי פריך הש"ס בפרק ג"ה ועביד צריכותא בהני תרתי דבעינן ואם נימא דברי' בטל באלף וחהר"ל לעולם לא בטילה לכ"ע וקשה האיך עביד צריכותא דענינו של זה לא כענינו של זה ובפלתי תי' דהצריכה קאי למ"ד כל שדרכו למנות שנינו וא"כ גם גיד חשוב כל שדרכו ובאמת לא בטיל למ"ד זה ואני לא הבנתי דלפ"ז מאי תי' הש"ס ואי אשמעינן חהר"ל משום דראוי להתכבד אבל גיד לא ולמה יגרע הואיל דשם בריה עליו כיון דבאמת הוא כל שדרכו ונראה מדבריו שגם הוא הרגיש בזה ותי' במ"ש דמ"מ לא נלמוד זה מזה וזה דחוק דמהכ"ת לא נלמוד חדא מחברתה כיון דבאמת הוא כל שדרכו ועוד נ"ל דגיד אפי' כל שדרכו לא חשיב דאפי' אם הוא בריה מ"מ בשביל זה לא יחויב שיהי' דרכו למנות דמה ענין זה לזה דכיון דהתורה אחשבי' לאסרו ולחייב אכילתו במשהו וכי בשביל זה יחשב כל שדרכו ונמלה ג"כ במשהו וכי בשביל זה חשב כל שדרכו ובפני עצמו וודאי גיד לא חשוב כל שדרכו וכן משמע מן הש"ס דמעיקרא פריך הש"ס אגיד לבטל ברובא ולא עביד הניחא דלמ"ד כל שדרכו ניחא ואחתיכה עביד הניחא ואם איתא דגם גיד חשיב כל שדרכו אמאי לא עביד האי צריכותא ברישא גבי גיד וברור דאפילו את שדרכו לא חשיב איברא דאנא מעיקרא דקושי' לא ידענא דמאי ראי' מזה דברי' לא בטילה דמ"מ איכא למימר דבאלף בטילה ובאמת הכי משני הש"ס דאי אשמעינן חהר"ל ה"א משום דראויה להתכבד לפני אורחין אבל גיד דבריה אימא לא ובאמת תירוצא הכין הוי דמחהר"ל לא שמעינן בריה כלל ועדיפא משני דאפילו עד אלף לא הוי ידעינן ובס"ד סבר דתרתי מחמת חשיבותא הוא ומחהר"ל נמי שמעינן ברי' ושני ליה דאיכא לאפלוגי בינייהו ואם הקושיי' על המקשן ודקארי לה מאי קארי לה אין קושיא זו תליא בדעת האומרים בריה בטיל דלדידהו דסברי דלא בטיל ג"כ הקושיא היא ונראה שהמקשה הי' סובר דתרתי הם שוין דהי' סובר דבתרתי הטעם משום חשיבות דזה אחשביה התורה דהוא בעינא במשהו וחהר"ל חשבו ליה אינשי ולכן הי' סובר דאין חילוק בין מה שחשבה התורה ובין חשיבות בני אדם ועיקרא דמילתא תלי' בחשיבותא והי' סובר באמת דאין הבדל ביניהם בשום ענין ואפשר דבס"ד הי' סוב' דגם חהר"ל בטילה כמו בריה כדמוכח ממתניתין דתרומות ופליגי באמ' אתוספתא דסברי חהר"ל לא בטילה אפי' באלף ולבתר דשני ליה דאיכא לפלוגי בינייהו באמת איכא למימר דתרווייהו הילכתא נינהו ואתי שפיר

ומה שתירץ עוד בפלתי דהצריכותא קאי ברוטב בנ"ט דאינהו גופייהו דלא לבטל לא איצטריך לאשמעינן רק רוטב אתו לאשמעינן דאינו אוסר דזה לא מוכח ממקום אחר קשה לכאורה מאי מתרץ הש"ס על זה ואי אשמעינן גיד משום דברי' הוא ולפי דבריו נהפוך הוא כיון דאית בו צד מעליותא תקשי טפי ל"ל חהר"ל דכ"ש הוא מגיד דאפילו גיד דחשוב טובא הרוטב בנ"ט כ"ש חהר"ל וצ"ל לדבריו דהכי משני הש"ס דאי אשמעינן גיד משום דבריה הוא היינו דאי הוי אשמעינן גיד י"ל משום דברי' הוא דכל חשיבותו אינו רק מחמת בריתו והפליטה לא מקרי בריה ולכן אינו אוסר רק בנ"ט אבל חהר"ל הוי אמינא דגם פליטה תהי' חשובה כחתיכה עצמה וכן להיפך ודו"ק

מיהו מ"מ זה דחוק והנכון כמ"ש ועכ"פ ברור דאינו ראיה משם ובאמת נראה מדברי הרא"ש שלא מטעם הצריכא אתי עלה רק עיקר ראייתו ממה שהשווה אותם במתני' לחד ואמר וכן לחתיכה כו' וזה ברור למעיין שם ולכן תירץ ואיכא למימר כיון דתרווייהו צריכין שיעור גדול ואם הקושי' הצריכה מאי תירץ דמ"מ חד חמור מחברתה ע"ש ברא"ש וזה ברור מיהו על זה איכא למימר באמת דוכן קאי ארוטב כמ"ש בפלתי וא"ש

והנה בפלתי הביא ראיה למ"ד באלף בטל מהא דהיה קשה לתוס' בחולין דל"ל למתני' חתיכות בב"ח דכבר שמעינן לה מחולין ולמ"ד ברי' באלף בטל אתי שפי' דמשם לא מוכח שיאסור במשהו עיי"ש ולפנ"ד נראה להוכיח ההיפוך דהתוס' הקשו אש"ס דע"ג דפריך לתני חתיכת נבילה והקשה דלשני דכבר תני לה כדשני לה אאגוזי פרך ורימוני בדן ותי' דהקושיא הוא מבב"ח דשמעינן ג"כ מחולין ואפ"ה הדר תני ליה ואם נימא דמשם ל"א דאוסר במשהו הדרא קושיא לדוכתה דלשני נהדר תני לה לנבילה לק"מ דלהכי בעי למיתני לה לאשמעינן בחהר"ל אפי' באלף ל"ב וכיון שכבר שמעינן לה מבב"ח דאין חהר"ל כמו ברי' למה ליה למהדר למיתני חתיכת נבילה דאין לומר דמהתם הוי אמינא דבטילה דכבר נשמע דחהר"ל אפי' באלף ל"ב מבב"ח ואי לאשמעינן דאיסורי אכילה לחודייהו לא בטיל כבר נשמע מחולין אבל אם ברי' אפי' באלף ל"ב וכן חהר"ל פריך שפיר דאי משום דתני לי ל"ל דבב"ח ואתי שפיר ודו"ק

ולדידהו צריך לתרץ קושי' התוס' בגווני אוחרן ומה שהביא ראיה מגיד ג"כ לאו ראי' דגיד לא הוי דבר חשוב וגם אינו אסו' בהנאה לדעת רוב הפוסקים עוד הביא ראיה מפרק ג"ה דאמרינן התם לא כל השיעורין שווין שהרי ציר קרוב למאתיים ואי נימא כדעת הפוסקי' דרישא קאי אציר דג טמא למה דילג הרישא וזה כמעט ראיה ברורה וכן משמע ממש להדיא ממתני' גופא דאמרינן דג טמא שכבשו אם יש בו שיעור כו' שהם חמשה סלעים בגליל דג טמא צירו אסו' עכ"ד המשנה ע"ש וקשה הא מרישא שמעינן כבר דדג צירו אסו' דברישא אמרינן דבעי שיעורא דאלף למה ליה למיהדר למיחלט דג טמא צירו אסו' ולמה לא אמ' ר' יהודה למילתי' מיד ארישא דמתני' והכי הו"ל למיתני ר'