חידושי מהרא"ל על שחיטה וטריפות קנח

בסי' קי"ז דאין כח ביד חכמים לאסור רק דבר שאינו מפורש בתורה לא איסור ולא היתר משא"כ דבר המפורש בתורה להיתר אין כח ביד חכמים לעקור דבר תורה וודאי לק"מ דהתם קושטא קאמרי התוס' דלא הוי רק דרבנן אך התוס' הקשו בזה לדעת ר"ת דע"כ ההיתר מפורש בתורה וקשה האיך הי' כח ביד חכמים לאסו' והדברים כפשטן וזה קרוב יותר לכוין בדעת התוס' מישובים שכתב הוא ז"ל דכה"ג הו"ל לפרושי ובפרט דלעיל דף ק' משמע שזה ראיה ברורה לדברי רבינו אפרים זולת מה שכתבו דמיירי ביש ס' ואפשר דהתם קאי לשיטת ר"ת כמו שכתוב בפלתי ודו"ק

והיותר נראה לי דזה וודאי אפש' לומר דכיון שחתיכה נאסרה שוב לא תחזור להיתירא לעולם דהאיך נאמ' מעיקרא היתה החתיכה כולה אסורה ועתה תחזור להית' זה לא יתכן לעולם ולכן וודאי מסתבר למימר דלעולם היא אסורה דבר תורה דכל מה שנאסר כבר אי אפש' שיהיה חוזר להיתר אבל אם החתיכה נבילה נבלע בשני זיתים פת וכיוצא באופן שהוא מין באינו מינו בוודאי ענין האיסור מפני הפת עד שנאמ' שאם יאכל הפת יהי' חייב משום פת איסור זה וודאי אין סברא כלל ומנא ילפינן לטעם כעיקר ומשרת ואם נזיר שרה ענבים במים ויש בהם טעם יין וכי יתחייב משום המים זה וודאי אי אפש' שיתכן לאמרו דהתורה לא אסרה לנזיר כי אם יין וזה אי אפש' שיהיה בדין תורה אבל ראוי לומ' שהחכמים השוו דבריהם לדין תורה ודינו כמו איסו' מצד עצמו ולכן ברוטב של נבילה דהרוטב מצד עצמו הוא מים וכל האיסור הי' מחמת בשר נבילה המעורב והאיך אפשר שיהיה חמור מדין האוס' וסברא זו יתכן לאמרה שרבנן גזרו על הרוטב שיהיה דינו כמו איסו' מצד עצמו וע"ז סובב כוונת התוס' על אמרם דברוטב של נבילה שצריך ס' ג"כ נגד הרוטב בחתיכות שאנו דנין על הרוטב כאילו נאסרה מצד עצמה ובזה אי אפש' לומר שיהיה מצד דין תורה דמעיקרא הי' איסורא מחמת נבילה ועתה יהי' מחמת הרוטב ומן התורה וודאי סגי בכה"ג ביש ס' נגד כזית נבילה שבלעה הרוטב דמאי צד איסור יש בהרוטב כיון דכל איסור מין בשאינו מינו הוא מצד טועם טעם נבילה וגם להרוטב יש דין נבילה וכ"ז שנטעם טעם רוטב האיסור הוא אסור ולכן אם אין כאן טעם רוטב באיסור וכגון ברוטב נבילה דיש ס' בקדרה נגד החתיכה מהרוטב של היתר ובוודאי אין סברא לומ' שהרוטב תהיה אסו' מן התורה הא אין נטעם ונרגש טעם איסו' ומטעם ליכא למיסרה וע"כ צריך לומ' בדעתם דנתנו החכמים דין רוטב זה כדין רוטב נבילה עד שלא יוכל מן הרוטב לבטלו דהוי מב"מ והקשו שפיר מהא דמשני גדי אסרה תורה לא יהי' רק החלב כדין הרוטב ומ"מ אין מינו מצטרף לבטלו ודו"ק

ובזה נמי ניחא דקשה מאי הקשו על רשב"ם דהא נעשה נבילה מדרבנן דילמא ת"ל דבדרבנן לא אמרינן מב"מ לא בטיל ולכן כיון שהתורה מיעטה להחלב וודאי אינו אסור מן התורה משא"כ בשאר איסורין דמין במינו לא בטיל מד"ת ועיין מ"ש הר"ן בספכ"ה בשם הרמב"ן בזה ולפמ"ש ניחא דוודאי אי אפש' לומר שיהיה דין תורה כן שהרוטב אסור מצד עצמו אלא שהוא מדרבנן שהשוו כן לדבר תורה והוכרחו לזה ממה שאמרו בש"ס חלב נבילה הוא אלא דחכמים נתנו להחלב דין חלב נבילה ומ"ש התוס' דבחתיכה של היתר אין צריך מן התורה רק נגד האיסור הבלוע אין רצונם לומר דאם יתערב כזית יין נסך בשני זיתים מים והמים יתערבו באינם מינם דלא יצטרך ס' רק נגד היין דטעם המים ג"כ כטעם היין ואסורים באמת מן התורה אלא שעיקר כוונתם אם יתערבו המים בשאר מים באופן שאינו טועם טעם יין פשיטא שאינו ראוי לחושבו כמינו רק שחושבין אותו כאילו גם המים הם יין נסך גמור אילו לא הי' טעמו נרגש פשיטא שהי' מותר והה"ד ה"נ כיון דטעם הרוטב אינו ניכר והמים בטלו ברובא דאפי' יש להם יין נסך מ"מ הם מין אחד עם שאר המים ובטלים ברוב ואין שם מים עליהם אבל לענין המים אם ערבו בשא' מינים כ"ז שנטעם טעם רוטב אסור הוא מדין תורה ולא כתבו רק דומיא דסברת רשב"ם ודו"ק

ולענין איסור דרבנן אי אמרינן בי' חתיכה עצמה נעשית נבלה משמע מדברי רמ"א בכמה דוכתי דאמרינן וכן משמע דעת התוס' כמ"ש בפלתי רק הפ"ח הכריע מתוך דברי הרמב"ם בפרק ט"ו ממ"א דבשר עוף שנפל לחלב מרבה עליו עד שיבטל טעם חלב הרי דלא אמרינן חנ"נ באיסור דרבנן ובפלתי לא הכריע רק שכתב דאפש' לומר דחכמים השוו דבריהם לדין בב"ח ואפי' בדרבנן ע"ש ולי הדבר מוכרח מהראי' עיקרית שהביא הר"ן ומזה הכריע הר"ן והפ"ח מהירושלמי דפליגי ר"י בר יוסי ורבי בגריסי תרומה שנתבשלו עם עדשי חולין וסובר רבי שירבה נגד כולם ומטעם דחנ"נ וידוע דתרומת גריסין דרבנן והרי להדיא דאפי' בדרבנן אמרינן חנ"נ והך דתרומת גריסין דרבנן בוודאי אין חולק דדגן תירוש ויצהר כתיב ואם דעת הרמב"ם אינו כן הלא בלא"ה כתב הפ"ח שנעלם מכל הגדולים הירושלמי הוה וע"כ גם הרמב"ם לא השגיח לראות דברי ירושלמי זה ולכן פסק כן אבל לפי מה שהכריע מהירושלמי דבכל איסורין חנ"נ כי היכא דמיכרעא בהא נמי מיכרע בהא וזה ראי' ברורה והכרחיית ואין צורך ברבות הראיות וכן עיקר ובענין חתיכה שנאסרה במשהו אם אוסרת אחרות בפליטתה האריכו הט"ז והש"ך בנה"כ: לשון הטור בסימן צג

קדרה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בישל בה תוך מעת לעת אסור, והקשה ב"י דמשמע דלא משכחת ליה צד היתר והא ליתא ולכאורה נלענ"ד לתרץ לפמ"ש ברמב"ם דקדרה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בישל בה בנ"ט והקשה הפלתי דילמא בלעה ונ"נ ותירצתי טעמו דכיון דמב"מ ברוב בטל והוה ספיקא דרבנן עיי"ש והטור החמיר לעיל גבי טיפה סי' צ"ב אף מספק וא"כ כאן נמי לא מהני טעימא דדלמא בלעה ונ"נ וא"ש אף לדברי הטור גופיה לקמן סימן צ"ח דכתב בכף באם ידוע כמה נוער בה אין משערין רק במה שניער וקשה ג"כ דדילמא בלעה ונ"נ וע"כ צ"ל דלא חייש להא והדרא קושיא לדוכתי' מיהו מ"מ י"ל דלפי מה שהקשה הסמ"ק בסי' צ"ד דלמה לא יהי' תחיבת הכף הגעלה ולחד תירוצא שתירץ שם דאסור משום גזירה וא"כ גבי כף דהוי הגעלה וע"כ פולט מיד דאל"כ בכל הגעלה נימא כן משא"כ גבי קדירה דוודאי לא הוי הגעלה וודאי האיסור אינו יוצא כולו ונ"נ אך לאידך תירוצא שתורץ הסמ"ק ליתא להא כלל עיי"ש בב"י סי' צ"ד ודו"ק

והנה הטור השיג על בע"ה שכתב בקדירה של בשר שבשל בה חלב ויש בה ס' דמבשל בה מאיזה מין שירצה ותמה הטור דמי עדיף הבישול מהגעלה דאפי' הגעלה לא מהני לכלי חרס והאיך מות' לבשל בה חלב והב"י הקשה דעדיפא מיניה הו"ל לאתמוהי דהאיך יבשל בה בשר כיון דהבישול אחרון הי' חלב ותירץ הפלתי דכיון דיש ס' בקדירה נגד הקדירה לכן מותר לבשל בה בשר כיון דיש ס' ע"כ תמה הטור דמי עדיף מהגעלה ע"כ ובאמת נראה שזה באמת דעת בה"ע דכיון דיש ס' בקדירה נגד כל הקדירה אי אפש' שיבא לעולם לידי נתינת טעם וזה נראה גם דעת הרמב"ם שסובר בפ"ח מהלכות מעה"ק דבזולת חטאת גם לכלי חרס מהני מריקה ושטיפה ותמה הבה"ז עליו דהא אמרינן בגמ' דפסחים דכ"ח אינו יוצא מידי דופיו לעולם ולפ"ז י"ל דאף דאינו יוצא מידי דופיו מ"מ בהגעלה וודאי יוצא רוב הטעם אשר בו כמ"ש בכרתי ופלתי סימן זה וא"כ גבי חטאת דהקפידה התורה אף על טעם משהו ולכן צריך שבירה משא"כ בקדשים קלים די במריקה ושטיפה ולפמ"ש נמי מיושב הא דפריך בפסחים ארב דאמר קדירות בפסח ישברו ליעבד בהו שלא במינו וקשה הא אין כלי מחזיק ס' נגד הכלי ואף לפי מה שכתבו הפוסקים דגם בפחות מס' מהני טעימה מ"מ מי ישתמש בו מתחלה ויסמוך שלא יתן טעם ואין לומ' כדעת התוס' דלא נבלע בקדירה רק משהו דלפ"ז קשה מאי פריך דישתמש בו שלא במינו וגם מאי משני דילמא אתי למיעבד במינו הא לא נבלע בו רק משהו והוי תרי משהו ואף במינו יכול להשתמש בו אלא וודאי דהחמץ אינו משהו כיון שהקדרות בלועים בחמץ של כל השנה ולדעת הרמב"ם שכתבתי א"ש די"ל דפי' הגמרא שיגעילנה וישתמש בו באינו מינו ולאחר הגעלה וודאי יש ששים תוך הקדרה נגד החמץ ודו"ק

וכתב הטור בשם הרשב"א אם בישל בקדירה בשר או חלב ואח"כ בישל בה ירקות הוי הגעלה משא"כ אם בישל בו איסור דלא הוי הבישול הגעלה וראי' שלו מדאמרינן בסוף מסכת עבודת גלולים השפוד והאסכלא מלבנן באור ופריך הא גבי קדשים סגי בהגעלה בחמין ומשני הגמ' דשאני התם דנעשה גיעול לחבירו ובישל בו שלמים דהאידנא או חטאת ואח"כ שלמים והוי גיעול והקשה הרשב"א דכי עדיף הגיעול מהגעלה גמורה דלא מהני בשפוד והאיך נאמר דנעשה גיעול וע"כ כתב דכיון דהתם הוי היתרא בלע סגי בהכי כיון שנקלט הטעם משא"כ באיסו'