חידושי מהרא"ל על שחיטה וטריפות קנג

אלא עיקר כוונת דבריהם הוא דוודאי הא לא קשי' דמוכח דאיסורא איכא דוודאי למאי דקיימי השתא ל"ל הכי כיון דלהכל יש לו היתר בקריעה ושרי אלא כוונתם הי' ליישב הדיוק דכאן לא שייך תי' איידי וע"ז תירצו דגם כאן שייך איידי וזה ברור ודו"ק ולפמ"ש ניחא די"ל דמיירי לקדירה וכמ"ש

ובזה יש ליישב ג"כ קושי' השני' שהקשו שם דרש"י לא בעי כו' דהאיך ס"ד דלא לבעי קריעה דמאי אולמי' קודם בישולא מאחר בישול כיון דאפשר לקרעו ולפי' הנ"ל ניחא דבאמת לפי מה דסברי השתא דגם כחל אפשר בקריעה ליכא למימר דהני לישנא דרב פליגי דלחד שרי בקריעה וחד אפי' בקריעה נמי אסו' דמ"ש מלב כיון דמהני ליה קריעה נקט קורעו אלא וודאי דפליגי אי בעי קריעה או לא בעי קריעה כלל והא דקיי"ל דבעי קריעה היינו למאן דמסיק דלכחל לא מהני קריעה וגם מדר' אלעזר ורב גופיה י"ל דל"מ רק בדעבד אבל לכתחילה בעי קריעה וזה ברור וגם התוס' מודו בזה אלא דקשיא הא מתני' נקט קורעו וע"ז אמר בש"ס דאיסורא נמי ליכא משמע דקריעה בעי עכ"פ ולפמ"ש ניחא דבאמת מתניתין מיירי לקדירה אלא דלא בעי לאשמעינן דאפי' איסורא ליכא משום סיפא דאיכא איסורא כמש"ל ולפ"ז לס"ד דהשתא וודאי ללישנא קמא אפי' קודם בישולו לא בעי קריעה רק עם בשר ובלי בשר אפי' קריעה נמי לא בעי וללישנא בתרא בעי עכ"פ קריעה אפי' בלי בשר ואי אפשר בקריעה לאחר בישולו מבעי למקרעיה ופריך שפיר דליתני קורעו אחר בישולו וממילא הוי מוקמינן לה לקדירה בלי בשר ואתי שפיר ודו"ק: סימן צא

ובמקום כו' אם לא קלפהו כו' מותר. הש"ך הקשה על זה מדבר התוס' פ' ג"ה דכתבו גבי ירך דצריך לשער נגד הקליפה הנאסרה משעת מליחה אלמא דאפי' בישלו בלי קליפה נמי אסו' והמג"א תירץ כיון דהקליפה אינו רק חומרא בעלמא דחיישינן שמא אדמיקר ליה בלע ולא מחמרינן כולי האי אבל אם הקליפה אסורה מדינא וודאי אוסר והפלתי הקשה עליו הא חם לתוך צונן הוה עירוי ועירוי מבשל כדי קליפה לרבינו תם ואסורה מדינא ואפש' לדחות דהתוס' לא בעי רק לתרוצי למה הביא הברייתא השניה ותי' דאשמעינן דהחלב מותר ובאמת מיירי בחלב צונן רק שנפל עליו בשר רותח ועי"ל דמיירי בנפסק הקילוח ולא מקרי עירוי כמבואר לקמן סי' ק"ה ובפרט לפמ"ש הש"ע בנפלו זה לתוך זה ונפל משמע בנפסק הקילוח וכן מה שהקש' ומה שכת' המחב' דאין חילוק בין מלוח עליון או תחתון י"ל דמיירי כשהקליפה הוא בעינא ועדיין לא נתבשלה אלא שמ"מ תי' המג"א נראה דחוק דמנ"ל להש"ס להקשות חם לתוך צונן מותר קליפה מיהו ליבעי דילמא לא ס"ל האי חומרא כלל אפי' בבעין ובפלתי תירץ דדוקא לענין בב"ח הדין כן דכיון דבקליפה יש טעם קלוש ובב"ח טעם קלוש אינו אוסר וגם זה דוחק כיון שכבר בא לידי איסור לא שייך לחלק בין טעם קלוש בענין בב"ח לשאר איסורין ולפענ"ד נראה דוודאי הא דמקשה הש"ס אדמיקר ליה בלע לאו מחומרא בעלמא הוא דמקשה אלא דהכי קשי' להו כיון שהעליון חם והתחתון צונן וניהו דהתחתון מצנן להעליון מ"מ י"ל דשמא לא צננו רק בלע קצת קודם כיון שאין דבר זה מוחלט מיד שמא בלע עכ"פ כדי קליפה דבקל בלע כדי קליפה והגם שי"ל שציננו מיד ואפילו קליפה לא בלע מ"מ מידי ספיקא לא נפקא וכן משמע במג"א סי' תס"ז דעכ"פ ספק הוא וכיון דיש לנו ספק בזה אם כדי קליפה בלע או לא בלע והקליפה הוא בעינו ואי הוי ידעינן דבלע הוי איסו' מן התורה ואף השתא דלא ידעינן הוי ספיקא דאורייתא ואזלינן לחומרא ופריך שפיר אמנם כל זה בשאר איסורין דבת' טעמ' אזלינן אם טעים טעמ' דאיסור' אסור מדאורייתא אך בב"ח דרך בישול אסרה תורה וחם לצונן אינו דרך בישול דלא מבליע רק כדי קליפה כמ"ש הר"ן בפכ"ה בכמה דוכתי ולכן אנו מספקינן ספיקא דרבנן ואזלינן בכל דוכתא להקל ומ"מ אם הקליפה איתא מ"מ מחמרינן מטעם חומרא בעלמא כיון דליכא הפסד אבל כשהקליפה אינה בעינא לא מסתבר להחמיר כ"כ והא דמקשי שם קליפה מיהו ליבעי י"ל כיון דבאמת הך ברייתא הקודמת מיירי סתמא אפילו לענין איסו' כמבואר שם בכיצד צולין והתם נמי נקט להאי לישנא חם לתוך צונן מדיח ושם וודאי בעי קליפה וכיון דהתם מפרשינן להאי מדיח קליפה הה"ד הכא נמי מפרשינן לה הכי ואף דהוי ספיקא דרבנן מ"מ במידי דלא איכפת ליה כולי האי החמירו כמו דאורייתא אבל א עב כבר תו לא מחמרינן כולי האי למיסר כל החלב ובזה מיושב ג"כ מאי דקשיא ליה על התוס' דסברי דתרתי מתניתא מבעיין לאשמעינן דהחלב מותר והתינח ברייתא בתרייתא דבעינן לאשמעינן הכי אבל ברייתא קדמייתא למה לן כיון דהכל נשמע ממתני' בתראה ולא הו"ל לאתוי' רק ברייתא דבב"ח ותו לא מידי ולפמ"ש ניחא די"ל דבעי לאשמעינן דאפילו בב"ח כשהקליפה בעין צריך קליפה אפי' בדרבנן דהוי ספיקא דרבנן והלכך אי לא הוה מייתינן לברייתא קמייתא הוי מצי למימר דהאי מדיח מדיח ממש קאמר משים דהוי ספיקא דרבנן ולהכי מביא האי קמייתא דמשם נשמע דמדיח היינו קליפה והוא לאו דווקא והה"ד הכי נמי איכא למימר הכי וצריך קליפה וא"ש ודו"ק

ומעתה מיושבים כל הקושיות שהקשו האחרונים על רמ"א מדלעיל סי' ס"ט עיי"ש ודו"ק וגם מתוס' לא קשיא מידי דהתם הוא מדין מלוח כרותח וכן מ"ש הפלתי מדברי התוס' דפסחים דהקשו דהקליפה תאסר כדי נטילה עיי"ש דהתם נאסר מדינא מחמת צלי מחמת דבר אחר וא"ש ויש נפקותא בין מ"ש לתירוץ המג"א למ"ש דלדעת המג"א אפי' בשא' איסורין נמי דוקא הכי ולמאי דכתיבנא היינו דווקא בב"ח מטעם שכתבתי אך לפ"ז נשארה קושי' מהרש"א שהקשה על מה שכתבו התוס' פ' כיצד צולין דכתבו דלא גרסינן בקולף את מקומו סגי דיכול לצלותו עם הרוטב עיי"ש והקשה מהרש"א למה מחקו לעיל הגירסא הא י"ל דבעי קליפה משום שהרוטב חיממה להחרס ובישל החרס את הרוטב כדי קליפה ונאסרה הרוטב כדי קליפה וחוזר ואוסר הפסח ותירץ מהרש"א דכיון דהרוטב אי אפשר בקליפה לכן מותר בלי קליפה והתם הוי צלי מחמת דבר אחר אסור מן התורה ולפמ"ש אפי' במקום דלא אפש' בקליפה אסור אך מ"מ נראה לענ"ד ליישב קושי' מהרש"א דבאמת לפמ"ש המהרש"א הא דמחקו התוס' הגירסא היינו לשיטת ר"ת ואיך יסתמו למחוק גירסא ולא יכתבו דלריב"א אפש' לקיים הגירסא וכבר הרגיש בפלתי מזה ולפמ"ש י"ל דגם ריב"א לא פליג על ר"ת דסב' דהוי ספיקא די"ל דגם ריב"א מודה בזה דסברא זו נכונה רק שטעמו הוא דכיון דחזינן דבעי קליפה ולא שרינן ליה מטעם ספיקא דרבנן אלמא דאפי' בדרבנן החמירו כמו בשל תורה וסברא הנ"ל לא ס"ל לחלק בין אם הוא בעין לאינו בעין ולכן מצריך ס' כדי קליפה והנה התם דנטף מרוטבו על החרס ובס"ד מוקי לה בחרס צוננת ויש ספק אם הרוטב נאסרה כדי קליפה וכי הדרא רוטב לגבי פסח הרוטב הוי צונן דכבר אוקיר ליה דכבר ירד לתוך החרס והחרס צונן ואין הספק רק אדמיקר ליה בלע פורתא אבל כשחזר וודאי צונן הוא ופשוט והלכך לא צריך למימ' דבקליפה סגי דהתם אפי' קליפה לא בעי דהוה ס"ס ספק נתבשל הרוטב כדי קליפה ספק לא נתבשלה והצינון הי' קודם ואת"ל דנתבשלה שמא לא בלע הפסח ממנו כלל משום דצונן הוא והרוטב צונן להפסח קודם ובזה אפילו בדאורייתא שרינן ואפי' ריב"א מודה כמ"ש ודו"ק היטב

ואפשר לזה כיון המהרש"א ונסתלק ממנו השגות הפלתי עיי"ש אך הרמב"ם בהלכות ק"פ הביא המשנה דכיצד צולין בסתם ולא ביאר דמיירי בחרס רותח וכן בסולת רותח וכבר נתעורר הלח"מ להקשות עליו בזה ולפי דעת המג"א נראה ליישבו דהנה יש להבין בש"ס דס"ד דמיירי בחרס צוננת הא התם בחרס של תנור מייתי ופשיטא דסתם חרס תנור רותח הוא כמ"ש התו' שם ומהכ"ת יעלה על דעת המקשן דמיירי בחרס צוננת להקשות עליו ועוד קשה אהא דאמרינן בש"ס כדאמ' שמואל סולת רותח הכא נמי בחרס רותח ואמאי לא אמר שמואל ארישא הכי ועוד יש דקדוק ביתר הלשון כדאמ' כו' ע"כ נראה ליישב דהנה התוס' הקשה במתני' דנקט יקלוף את מקומו דהרוטב שיש באותו קליפה יחזו' ואוסר בפסח כדי נטילה דהחרס מבשל הפסח כדי קליפה וקליפה זו היא כמו נבילה גמורה ולא שייך אין הנאסר יכול להאסר כן היא ביאור דבריהם ודו"ק, ותירצו דאינו שם רק רוטב מעט והוי כמו סיכה דמשהו בעלמא הוא דעבדא ליה ועיין מ"ש לקמן סי' ק"ה והנה בס"ד הקשה דלא ידע עדיין מסיכה דמשהו עבדא ליה קשה רישא דנקט כדי קליפה למה לא יאסר כדי נטילה ותירוץ התוס' לא שייך כאן ועוד דמאי הקשה על שמואל לרב נמי קשיא רישא כקושי' התוס' וצ"ל דהמקשה הי' סובר דהתם מיירי בחרס צוננת וכיון דהתחתון צונן מדינא מותר לגמרי רק מטעם חומרא בעי קליפה ולכן לא מצי לאקשויי' מרישא דמיירי בחרס