חידושי מהרא"ל על שחיטה וטריפות טו

כתיב כולכם לא הוי ממעטינן ליה דבכלל ישראל הוא וכן לענין פסח אי לאו דכתיב כל בן נכר לא יאכל בו לא הוי ממעטינן מומר לעבודת ככבים אע"ג דכתיב כל קהל עדת ישראל וכן ויעשו בני ישראל א"ו ליתא והתוספתא יש לפרש כמ"ש התוס', ועמ"ש בס"ק י"א

(ג) ישראל בודק סכין כו'. עיין פר"ח שהביא דברי הרשב"א בחדושיו דלכתחילה צריך לבדוק הסכין לאחר שחיטה שאין סומכין עליו וכן לבדוק בסימנין מיהו אי ליתא לסכין וכן אי לא אפשר לבדוק בסימנין אנו סומכין עליו שאינו מקלקל בשחיטה במתכוין ע"כ, ותמי' לי מילתא דבשלמא בליתא לסכין שפיר י"ל דמעמידין הסכין על חזקתה שכן אם נאבד הסכין לאחר שחיטה כשר כדלקמן סימן י"ח סי"ב אבל אם לא בדק בסימנין דאסור אפילו בדיעבד כדלקמן סימן כ"ה אלמא שאע"פ שמתכוין לשחוט יפה אעפ"כ אם לא בדק אסור כדלקמן סימן כ"ה אלמא חיישינן שמא נזדמן לו שלא שחט רוב סימנין וא"כ איך נסמוך על המימר שמא באמת בדק ומצא שלא נשחטו רובן ואין בידו לתקן עוד ולתיאבון הוא אוכל, ויותר תמוה לשון הרשב"א בת"ה שהובא בב"י שכתב וחזקה על זה שבדק כראוי כשאר שוחטים שאינו מניח ההיתר ואוכל האיסור ע"כ, והוא תמוה דלמה יבדוק הרי אף אם לא ימצא רובן שחוטין יאכל ג"כ ואפי' שיבדוק שידע שכשרה היא כדי שיוכל לאכול אף אם משכח היתרא מ"מ מאן לימא דלא בדק ומצא שאין שחוטין רובן ורוצה לאכול נבילות לתיאבון כמנהגו, ובזה אמרתי ליישב קו' תו' חולין ד"ג ע"א בכותי לשתרי בבא ומצאו כמו ביי"נ ולפי"ז ניחא דכיון דכל שוחט צריך לבדוק בסימנין אלא דמתרמי שאינו שוחט רובן וא"כ י"ל דדוקא לענין שהיי' ודרסה שייך מרתת אבל לענין שחיטת רובן לא שייך מרתת די"ל שקרה לו במקרה שלא שחט רובן דלאו בכוונתו תליא מילתא ולהכי בעי כזית בשר היכא דלא אפשר לבדוק בסימנין אבל במומר ליכא תקנתא א"כ איך נסמוך עליו לענין בדיקת סימנין שהוא דבר שאין בידו לתקן ועיין בסמוך סק"ד, וראיתי בתורת הבית דף ה' ע"ב כתב הטעם שאם בדק ולא מצא רוב שחוטין חוזר ושוחט קודם שיעור שהיי' וקשה לפ"ז לא נצטרך לבדוק לכתחילה בסימנין דשוחט לכתחילה

(ד) בודק סכין כו', דעת הרשב"א שגם לאחר שחיטה צריך שיבדקנו לכתחילה דלאחר שחיטה לא שייך לומר לא שבק היתרא דמה דהוה הוה אלא דהב"י כתב דבתה"א מבואר בהדיא שא"צ בדיקה לאחר שחיטה והיינו ממ"ש ז"ל וא"ת מדקאמר לא בדק כו' בודק סכינו אחריו משמע דכשבדק תחילה א"צ לבדוק סכינו אחריו ניחוש שמא נפגם הסכין בעור כו' ע"ש ולפ"ז יהיו דברי הרשב"א סותרים. מיהו נראה דעיקר כונת הרשב"א לפמ"ש התוס' שהקשו יתנו לו ע"ס שיבדקנו לבסוף ותירצו דלמא משתלי וא"כ י"ל שכוונת רשב"א דמשמע דבבדק סכין לכתחילה שחיטתו מותרת וא"צ בדיקת סכין עוד לעיכובא (ואפי׳) [נ״ל דצ"ל ואם] אין הסכין בפנינו שרי וע"ז קשיא ליה שמא בעור נפגמה אבל לכתחילה שפיר י"ל דהרשב"א מודה שצריכה בדיקה שאין טעם לסמוך על המומר במה שאין בידו לתקן אלא דקשיא לי איפכא דאם נימא דאין סומכין על בדיקת המומר לאחר שחיטה א"כ כ"א צריך לבדוק הסכין לאחר שחיטת המומר ואין סומכין על בדיקתו א"כ קשה למה לא יתן לו לכתחילה ע"ס שיבדוק הסכין אחריו ולא שייך לומר משתלי כיון דלעולם צריך לבדוק לאחר שחיטה וע"כ לומר דכיון דבדיקה דלאחר שחיטה אינה לעיכובא חיישינן דלמא אשתלי וא"כ גם בכשר צריך לבדוק לכתחילה קודם שחיטה וא"כ מאי קשיא להו להתוס' והרא"ש שיתן לו ע"ס שיבדקנו אח"כ הא אפילו בכשר צריך לבדוק תחילה משום סברא דמשתלי לבדוק לאחר שחיטה ואפשר לומר דבמומר קשיא להו טפי מאחר שהמומר בודקו עכ"פ אלא דלא סמכינן עליה לכן קשיא להו טפי דנסמוך על בדיקת המומר לפי שעה ובאמת תמוה סברת הפוסקים שאין צריך לבדוק אחריו אחר שחיטה ועכשיו ראיתי גם בספר ת"ש שתמה על זה ונדחק ליישב, ונראה ליישב דבלא"ה הקשו התוס' דף ג' ריש ע"ב למה בכותי א"צ בדיקת סכין ובמומר צריך ותירצו דמומר אינו מירתח שחושב שיחשבוהו לישראל וקשה א"כ יאמר לו שיבדוק אחריו ויהי' מירתת ולא יצטרך לבדוק כמו בכותי, ונראה דלכאורה לא שייך מירתת שהרי יכול להשתמט ולומר שבעור או בעצם המפרקת נפגמה וצ"ל דבכותי מירתת ממילא שמא יטלנו הישראל מידו קודם שחיטה בעוד ידו נטוי' לשחוט ועדיין לא נגע בעור וזה לא שייך במומר דלא שייך לומר לו שרוצה לבודקו רק אחר שחיטה ואחר שחיטה יוכל להשתמט ולומר בעור או בעצם נפגמה וזה לא שייך שיאמר לו שיבדקנו קודם שחיטה דא"כ יבדקנו מיד, ולפ"ז נראה בבדיקה שלאחר שחיטה כשהמומר מחזיר לו הבהמה בחזקת כשירה שפיר י"ל דמירתת שמא יבדקנו הישראל אחריו מאחר שהדין שצריך לבודקו לכתחילה א"כ לית ליה לאשתמוטי לכן שייך שפיר מירתת אלא דקשה א"כ לא יבדקנו תחלה רק יאמר לו שיבדקנו לאחר שחיטה ויהי' מרתת אלא דהא לא מהני דשמא יאמר שנאבד לו הסכין ולא יתברר כלל משא"כ בבדיקה שלאחר שחיטה כל שאומר שבדקו כדין אין חשש דמירתת פן יבדקנו הישראל לכן סמכינן עליו ואין לומר שמא לא בדקו ויאמר אח"כ שנאבד דלענין בדיקה שלאחר שחיטה לא חיישינן כולי האי דאפי' אם נאבד בלא בדיקה כשרה ג"כ וא"כ א"ש דעת בעל העיטור שסומכין עליו לאחר שחיטה דשייך ביה מירתת. מיהו נראה ליישב עיקר קושית התוס' דמ"ש דבכותי סמכינן עליו גם בבדיקת סכין ובמומר צריך בדיקת סכין ויש ליישב דבבדיקה י"ל שפיר דלא שייך מירתת די"ל בעור נפגמה או בעצם המפרקת גם יכול להשמט ולומר שלא הרגיש בפגימה כי ההרגשה לפעמים משתנית ולא יתפס עלי' אלא דבכותי קשה בלא"ה כיון דהכותי אינו חשוד לעשות איסור רק אלפני עור חשוד וא"כ קשה ל"ל עע"ג הא בלא"ה משמע דלא חשידי אגזילה כדמשמע בגיטין דף י' וא"כ אם יקלקל השחיטה במכוון הרי חייב לשלם וא"כ אגזל לא חשיד דכשאינו משלם הוי גזל וא"כ לא יצטרך כלל עע"ג. ואין לומר דמיירי בבהמת הכותי דהא כבר כתב הרשב"א בחדושיו דבבהמה ששוחט לעצמו אין חשש כלל שלעצמו אינו מאכיל נבילות וצ"ל בבהמת הישראל וא"כ קשה הא הוי גזל וצ"ל דלפי כוונתו שיאכלנו הישראל א"כ אין הישראל מפסיד כלל שהרי לא יפסיד ויאכלנו בחזקת כשרה וא"כ י"ל שפיר אף דודאי בבדיקת סכין לא מירתת בשביל שיתפס עליו דודאי יכול להתנצל ולומר שבעור נפגמה וכדומה רק דמירתת פן יבדקנו הישראל וימצאנו פגום אף שיוכל להתנצל מ"מ אחר שימנע הישראל מלאכלו הרי גזולה בידו כיון שבאמת שחט בסכין פגומה וא"ש וא"כ י"ל דבבדיקת סכין לא שייך מירתת כלל וצריך לבודקו לאחר שחיטה אם ישנו

(ה) ומותר לאכול משחיטתו הטעם דלא שבק היתרא ואכל איסורא אי הכי כי לא בדק נמי מטרח לא טרח גמרא דף ד' ופרש"י מטרח לא טרח אם לא ימצאנה יפה לא יחזור אחר אחרת עכ"ל ולכאורה טפי ה"ל לרש"י לפרושי בפשיטות דלא טרח לבודקו כלל משמע דרש"י ס"ל דודאי הבדיקה לא מיקרי טרחא כלל ובודקו רק אם לא ימצאנה יפה לא יחזור אחר אחרת אלא דקשה למה יבדקנו כיון שבין כך ובין כך ישחוט ודוחק לומר שאם יזדמן לו היתר ידע שזה נשחט בסכין פגום ולא יאכל מזה, ויותר נראה שאם ימצאנו פגום יזהר שלא ישחוט כנגד הפגימה אם אפשר לו לשחוט לכן הוא בודקו, ולפ"ז הי' נראה שאם בדקו לאחר שחיטה ומצא פגום ואפשר לשחוט שלא כנגד הפגימה דבמומר שרי דמסתמא בדקו ולא שביק היתרא ושחוט שלא כנגד הפגימה, מיהו מסתימת הפוסקים לא משמע כן וצ"ע

(ו) והוא שיודע בו שהוא מומחה, כן דעת הרשב"א והוא מבואר לפום, פשטא דמילתא דהא דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם היינו שאין אדם נזקק לשחוט אא"כ הוא מומחה ובמומר לא שייך לומר כן אלא דקשה לוקמה מתני' במומר הכל שוחטין אפי' מומר ע"י בדיקת סכין בד"א שיודעין בו שהוא מומחה כו' ונרויח וכולן ששחטו דקאי אמומר ובליתי' קמן למבדקי', וכן הקשה בפלתי ונדחק מאד וכבר כתבנו לעיל סימן א' ס"ק (זיין) ליישב זה ונראה עוד דבלא"ה הקשו התוס' דמוקי בליתי' קמן למיבדקי' משמע הא איתא ולא ידע שחיטתו פסולה כו' וי"ל דקמ"ל לרבינא דמוקי באין מומחין דבאחרים רואים שחיטתן כשרה אע"פ שלא בדקו אחריו בסימנין דנהי דרבינא ס"ל דלא אמרינן רו"מ אצל שחיטה מומחין הם מ"מ בבדיקת סימנין הכל מומחין ואפי' לכתחילה א"צ לבדוק אחריו בסימנין וא"כ לא מצי לאוקמה במומר ובליתי' קמן דקשיא פשיטא אפילו ודאי לא ידע כשר, ואין לומר דקמ"ל שא״צ בדוק בסימנין דהכל מומחין א"צ לבדיקת סימנין דבמומר ודאז לא סמכינן עליה שיבדוק שאפילו לא נשחטו רובן ג"כ יאכל וכמ"ש לעיל סק"ד וכ"ש למ"ש לעיל דאפילו בדיעבד אסור בלא בדקו בסימנין אחריו ולדעת הפוסקים דגם במומר אמרינן רוב מאשמ"ה אפשר לומר הטעם דהא כבר, הקשו התוס' נימא מירתת ותירצו שחושב שאין חושדין אותו ומחזיקין אותו לישראל וא"כ באינו מומחה שגם בישראל הדין שיבדקנו