חידושי מהרא"ל על שחיטה וטריפות קמח

דאמר דאוסר הוא אפי' נסחט האיסור לגמרי מ"מ אסור, ומבואר בפוסקים הטעם כיון דנאסרו ע"י צירופן הבשר נעשה איסור מחמת עצמו וכן כתבו התוס', וקשה מנ"ל דאסור הא לא נפקא רק מל"ת כל תועבה והתם דווקא בניכר הבישול והכא מאי ניכר יש כאן, אך אי אמרינן דנפקא לן מלא תבשל שפיר י"ל דכאן דבישלו יחד וצרופין אוסרין הבשר נעשה איסור מחמת עצמו ושפיר י"ל דאפשר לסוחטו אסור והרמב"ם דפסק ג"כ בבשר בחלב אפ"ל אסור ולכן איצטריך לא תבשל אפי' היכא דאין הבישול ניכר וא"ש ודוק

ואפשר שטעמו של ר"א דנפקא ליה מלא תאכל כל תועבה דסבר ג"כ אפשר לסוחטו אסור וכיון דנפקא ליה מלא תאכל כל תועבה א"כ אייתר ליה חד לא תבשל ולמאי אתי וע"כ לאפשר לסוחטו אתי

ובזה י"ל ג"כ דעת הרי"ף דלא פסק האי אפשר לסוחטו כלל אפי' בב"ח ותמהו עליו כל הפוסקים דהא שמואל ור"י הלכה כר"י וגם רב סבר אפ"ל אסור ולמה לא פסק כוותייהו ע"ש ולפמ"ש א"ש דמשמע ליה להרי"ף כיון דר"א דהוי בתראי נפקא ליה איסור בב"ח באכילה מלא תאכל כ"ת ומהתם לא מוכח רק היכא דהתועבה ניכר ואפ"ל מנ"ל אלא ע"כ דסבר רב אשי אפשר לסוחטו מותר והרי"ף לא ס"ל סברא הנ"ל מיהו בדעת הרמב"ם י"ל כמ"ש דרב אשי ס"ל אפ"ל אסור וא"ש ודו"ק

ובזה י"ל מה שהקשה הכרתי ופלתי דל"ל אסור י"נ מוישתו יין נסיכם ותקרובת מן ואכלו ז"מ ותיפוק דהוא בכלל לא תאכל כ"ת ולמ"ש ניחא דהתם נמי אינו תועבה ניכר משא"כ בב"ח הבישול ניכר כמ"ש התוס' שם ודו"ק. גם מ"ש הפלתי באם בישל כזית בשר עם ע' זיתים חלב דמשום לא תאכל כל תועבה ליכא כיון דאינו ד"ב וא"כ הבשר מותר לכך איצטריך לא תבשל ותמיהני על זה כי מבואר מדבריו דמשום לא תבשל מחייב אף שלא כ"ב מזה אינו כמבואר בגמרא בכמה דוכתי ד"ב אסרה תורה ואי תרי ליה כולה יומא בחלבה שרי ואם כדבריו הי' לנו לאסור בכבוש כיון דקיי"ל אך דלא תבשל א"ו אף לדידן דנפקא לן מלא תבשל דהוציא הכתוב אכילה בלשון בישול אינו חייב רק דרך בישול וזה ברור ודו"ק

והנה מענין צלי קדר אי קרי דרך בישול א"ל הביא הפלתי ראי' בשם הר"ן במסכת סנהדרין (דף ה) דאין לקרות בחלב בצירי משום דרך בישול אסרה תורה ופרש"י ותוס' דבחלב אינו דרך בישול וכ' הוא ז"ל דנהפוך הוא דהתם אליבא דמ"ד יש אם למסורת משא"כ לדידן דקיי"ל יש אם למקרא לא מוכח משם מידי ולפענ"ד יש לומר דמ"מ כיון דמוכח משם דחלב אינו דרך בישול מהכ"ת נפיש פלוגתא ולומר דפליגי דבזה ודאי לא פליגי אי הוי דרך בישול או לא וכן מוכח מדברי תוס' שהקשו אהא דאמרינן שם דרך בישול אסרה תורה מהא דמרבינן בפסחים צלי קדר דהוי בישול ותירצו דבשל מבושל מ"מ וקשה מאי הקשו הא לדידן דקיי"ל יש אם למקרא הוי צלי קדר בכלל וגם ל"ל דבשל מבושל תיפוק דמשום בב"ח הוי בישול ואף שקצת יש ראיה לדברי הפלתי מהא דפסק הרמב"ם דחייב על צ"ק בפסח משום בשול ותמה הכ"מ עליו דכיון דפסק צלאו ואח"כ בישלו חייב מנ"ל צ"ק עיי"ש, ולדברי הפלתי ניחא די"ל הא דבעינן בשל מבושל היינו דוקא למ"ד יש אם למסורת משא"כ לדידן אפי' בב"ח הוי צלי בכלל בישול וה"ה לענין פסח וא"ש מ"מ לא נהירא דהא בגמרא דפסחים דמרבינן צלי קדר מבמ"ב הוא לר' ור' סבר בסנהדרין יש אם למקרא ולמה לי בשל מבושל הא אפי' בבב"ח הוי בישול. ומיהו לזה י"ל דאדרבא מפרש"י יש קצת ראיה לדברי ד"ז הגאון דרש"י פי' בפסחים צלי קדר מים הנטפלים משמנו ולא פירש בפשיטות צלי קדר שטיגנו בשומן דלרבנן דבעי בשל מבושל אצלאו ואח"כ בישלו צלי קדר לא הוי בכלל דאין זה דרך בישול ולרב דסבירא ליה בשל מבושל לרבוי אף צלי קדר מתרבא אע"כ משום דקשה ליה לרש"י לרבי דס"ל יש אם למקרא וא"כ לא צריך קרא להכי וא"כ גם מדברי הרמב"ם ליכא ראיה דע"כ לומר דהרמב"ם שפסק צלי קדר כסתמא משמע אפילו במים הנטפלים משמנו אסור וא"כ הדרי קושיא הכ"מ לדוכתי' אמנם כבר הארכתי בחידושי בישוב דברי הרמב"ם ואין כאן מקומו אכן מדברי התוס' בסנהדרין לא משמע כן דא"כ הו"ל בפשיטות רבי לשיטתי' דס"ל יש אם למקרא וגם הוי דרך בישול אלא ודאי ס"ל כמ"ש דלא פליגי בהאי כלל ולכ"ע לא הוי דרך בישול וראייתם נכונה ודו"ק

עוד הביא ראיה שם דמדאמר ר"ל מניין לבב"ח שאסור שנאמר ובשל מבושל יש לך בישול אחר שהוא כזה ואיזה הוא בב"ח, והך בישול ע"כ לאו צלי הוא דצלי מצותו בפסח ולכאורה נהפוך הוא דבפסח קיי"ל דאף צלי קדר נמי אסור וא"כ אף צלי קדר הוא בכלל בישול אך לפמ"ש התוס' בחולין (דף קט"ו) דלית ליה לר"ל הך דרשות דדרשינן פרק כ"ש וא"כ לר"ל לא אמרינן דבצלאו צלי קדר דחייב בפסח ואין צלי קדר בכלל וא"ש ומוכח דצלי אינו בכלל בישול אך זה שהביא ראיה לתרץ מה שמקשי' העולם דמנ"ל בגעולי מדין דטעם כעיקר מן התורה דילמא לא צוה התורה להגעיל רק משום שמא יבשל הישראל בשר ואינו ישראל בישל חלב או להיפך וע"כ תירץ דלמה צוה התורה ללבן דבר הבא באש הא צלי מותר מן התורה ומזה מוכח דצלי מותר אי משום הא לא ארי' דבלא"ה נלענ"ד לתרץ ע"פ מ"ש הטור לקמן סי' צ"ג באם בישל בקדרה של בשר דגים מותר לבשל בו חלב שכבר נלקח טעם בשר וכן מבואר בסוף עבודת גלולים דבהיתירא בלע אף דבר הצריך ליבון די בהגעלה וא"כ קשה למה צותה התורה ללבן דבר הבא באור הא אינו אסור רק משום בשר או חלב דבשאר איסורין טכ"ע לאו דאורייתא ודי בהגעלה דהוי היתרא בלע אלא וודאי דבגעולי מדין אפילו בשאר איסורין טכ"ע דאורייתא וא"ש ודו"ק. ומה שהביא ראיה מכחל דמדאמרינן כחלא עלי בשרא שרי מאי טעמא חלב שחוטה מדרבנן יקשה מאי ארי' חלב שחוטה הא צלי בלא"ה אינו רק מדרבנן א"ו דצלי מן התורה גם זה אפש' לדחות למ"ש התוס' שם דאע"ג דדם שצלאו אינו עובר עליו מ"מ עד שלא נתבשל הוי דאורייתא והה"ד נמי דל"ל משום דצלי אינו רק מדרבנן דמ"מ כיון שהוא חלב גמור וראוי לבישול דאורייתא היא ראוי להחמיר אי לאו דחלב שחוטה דרבנן ואף דלא דמי לדם כ"כ מ"מ עדיפא לי למימר דחלב שחוטה דרבנן ולא משכחת בחלב זו בישול דאורייתא כלל, ובזה י"ל קושי' התוס' שהקשו ארש"י דסובר דם הכבד דרבנן האיך אמר כיון דם דאורייתא ולפ"ז ניחא דהכי פירושו דם דאורייתא ולא שהוא דם הכבד שאינו רק מדרבנן מ"מ יש לגזור אטו דם תורה משא"כ חלב שחוטה מדרבנן ואף שצלי אסור עכ"פ מדרבנן מ"מ אין לגזור כמו בכבד כיון דחלב שחוטה דרבנן ואין להקשות דגם בדם איכא תרתי דדם שצלאו אינו עובר עליו כמ"ש התוס' שם דרש"י לשיטתיה אזיל דס"ל דם שבישלו ד"ת והתוס' הקשו שפיר לשיטתיה דאינו רק מדרבנן אבל לרש"י לא קשה מידי גם מה שהביא עוד ראיה מהא דאמרינן בב"ח חידוש הוא דאי תרי ליה כי"ב שרי ולרש"י דפי' דכבוש אינו רק בחומץ ניחא חידושיה טפי בצלי א"ו צלי מדאורייתא ומהא נמי לא ארי' דבלא"ה נמי קשה אף דצלי ד"ת נימא במליחה האי חידושי' דהוי במליחה נמי רבותא דהוי כרותח דצלי ועדיף מכבוש לרש"י א"ו באמת תרי ליה לאו דווקא, רק כל דלא הוי דרך בישול ולא מוכח מידי ומחוורתא כדעת הר"ן דצלי אינו דרך בישול מהך דסנהדרין וכמ"ש ונכון וברור ודו"ק

אמנם הפרי חדש הסכים לאסור אפי' בצלי מטעם דפסק הרמב"ם והמחבר גבי מעושן ומבושל בחמי טבריא דאין לוקין עליו אבל מ"מ אסור מדברי תורה כמ"ש ה"ה והה"ד נמי בצלי ודחה ראיה דסנהדרין דה"ק דאא"ב דהוי חלב צלול היינו דנקט קרא דלא תבשל משום דעיקר בישול הוא בצלול אבל אי אמרינן דחלב דקרא היינו תרבא לא הוי ל"ל לישנא דבישול דטפי שייך בצלול עכ"ד ולשון דנקט בש"ס ד"ב אסרה תורה משמע דהתורה לא אסרה רק דרך בישול וזה אינו דרך בישול ואפשר דהירושלמי פליגא אגמרא דידן וצ"ע לדינא ודו"ק

סעיף ב' ועוף כו', זה דעת רוב הפוסקים אך המהרא"ט כתב שקשה להקל נגד התוס' דכתבו דבשר עוף בחלב הוי ד"ת ולי נראה שאין ראי' כלל מדברי התוס' וקצת משמע בהיפוך דהנה התוס' כתבו בפרק כל הבשר אהא דאמר אגרא עוף וגבינה נאכל באפיקורין ומפרש התוס' דעוף תחילה ואח"כ גבינה וכתבו התוס' בד"ה עוף וז"ל והעולם נוהגים שלא לאכול גבינה אפילו אחר ב"ע ואע"ג דתניא אגרא כו' אפשר דהיינו משום דסבר בשר עוף בחלב לאו דאורייתא ולא קיי"ל הכי עכ"ל ומזה הבינו דהך דלא קיימא לן הכי קאי אבשר עוף לאו דאורייתא אבל אי אפשר לומר כן דלפ"ז קשה היכא כתבו דילמא משום דסובר כו' משמע מזה דלא פסיקא להו דהיינו טעמא דאגרא והא וודאי דכל טעמא דאגרא הוא משום דבשר עוף בחלב לאו ד"ת דבלא"ה לא מסתבר כלל למימר דנאכל באפיקורין דמהכ"ת וכן משמע ממאי דהקשה לקמן אי סובר כר"ט אפי' חי' נמי ומאי קושי' דילמא סובר דהוא ד"ת