חידושי מהרא"ל על שחיטה וטריפות קמז

על עיקר גיד משמע דפליגי בעיקר דין גיד אם נוהג בשליל וכיון דמתני' סתמא קתני משמע אפילו בבן ח' פליגי והיינו בענין שלא ניתר בשחיט' אמו ור"מ ס"ל דהגיד נוהג בשליל ולא נקט וגיד שליל אסור אלא עיקר הפלוגתא בזה דר' מאיר סבירא לים דגיד נוהג בשליל, והיינו אע"ג דבנשחטה אמו מותר בשחיטת אמו סבירא לי' לר' מאיר דגזירת הכ' הוא מכל בבהמה תאכלו אף דהוא נגד הסברא דלאם עצמה לא מהני שחיטה להתיר הגיד ולהשליל תועיל השחיטה להתיר וא"כ ממילא אם הוציא הגיד מחיים נוהג וחייב עליו ור' יהודה סבירא ליה אינו נוהג בשליל והיינו משום דס"ל דלא מסתבר שהתורה תתיר הגיד בשחיטת אם מה שאינו מתיר באם עצמה אלא מיהת כיון דכתיב כל בבהמה תאכלו משמע נמי גיד וחלב. נשמע מזה דלא נאסר כלל הגיד בשליל לכן סבירא ליה אינו נוהג בשליל אם כן לעולם לא נהוג בו איסור גיד כשהוא במעי אמו מיהו הך דפליגי בחלבו דר' מאיר סבירא ליה חלבו אסור ור' יהודה ס"ל חלבו מותר ודאי איירי בבן ט' חי דלפחות מבן ט' גם לר' מאיר מותר אלא דר' מאיר אמר וחלבו אסור (בברייתא פרק המקשה דף ע"ד ע"ב) היינו נמי דיש איסור על החלב כשהוא מבפנים גם כן שייך איסור חלב רק התורה התירה מכח כל בבהמה א"כ בבן ט' שטעון שחיטה ממילא אסור ור' יהודה סבירא לי' אינו נוהג בשליל וחלבו מותר והיינו על ידי שחיטת אם דבלא שחיטה אפילו תימא שאין איסור חלב הרי אסור משום אבר מן החי או נבילה אם הא מת והשתא על כרחך ר' יהודה לשיטתיה דסבירא לי' שאין צריך שחיטה לכך חלבו מותר ור' מאיר לשיטתיה דפליג עליה דרבי יהודה אם כן בגוונא דמתיר ר' יהודה אוסר ר' מאיר גם כן א"כ מוכח דר' מאיר לשיטתיה דסבירא ליה דאין צריך שחיטה א"כ פליגי נמי מחיים דלרבי מאיר איכא איסור חלב וגיד בעודו במעי אמו ונפקא מינה לענין איסור חל על איסור ולר' יהודה ליכא איסור חלב וגיד במעי אמו רק בהא דר' יהודה סבירא לי' דמותר לגמרי ולר' מאיר אסור לגמרי בזו הוא שהלכו לשיטתן אבל ודאי פליגי נמי מחיים, והא דמשמע לר' יוחנן קודם בן ט' ליכא איסור חלב בהטילה נפל היינו לר' יהודה דסבירא ליה חלבו מותר דליכא איסור חלב במעי אמו רק בבן ט' אם הוציאו דאיכא חדשים ואוירא כמ"ש התוספות לקמן ומיושב הסוגיא ריש פרק ג"ה

ובדעת הרמב"ם אפשר לומר דר' מאיר ורבי יהודה בהא פליגי דר' מאיר סבירא ליה דבן ט' אסור משום דמקיים ביה כל בבהמה תאכלו על ידי שחיטה, ואף דחלבו וגידו אין ניתרין אין לדייק מן הכתוב שבא להורות אפילו בבן ט' לענין היתר הגיד וכיון דקודם בן ט' שפיר מתקיים כל בבהמה אכולה אפילו חלב וגיד ובבן ט' נמי שייך אעיקר בהמה כל בבהמה על ידי שחיטת העובר עצמו ור' יהודה ס"ל דלעולם דייקינן שיהי' הכל מותר אפילו חלב וגיד אם כן מינה נשמע נמי דמותר בשחיטת אמו דאי טעון שחיטת עצמו אינו מקוים כל בבהמה אגיד

והשתא י"ל דאכתי מנא ליה דכל בבהמה תאכלו קאי להתיר בן ט' דילמא קרא דיבר בהווה שאין דרך שיספור ירחים לבהמה וקרא קמ"ל בסתמא כשנמצא בבהמה כשהוא ספק בן ח' או בן ט' התירו הכתוב דספיקא דאורייתא לשיטת הרמב"ם מן התורה לקולא אם כן יש לומר דוקא כשהוא בבהמה אז מסתמא ספיקא הוא הוא שהתירה התורה ואין הכי נמי אם הפריס על גבי קרקע ושהה שמנה ימים באופן שבודאי בן קיימא הוא יש לומר שלא התירתו התורה, מיהו לענין שחיטה מוכח שפיר דע"כ אין צריך שחיטה אפילו בבן ט' דליכא למימר דמספיקא הוא שהתירתה התורה ולא מטעם ודאי דהא שחיטה הוה איתחזק איסורא משא"כ גיד לא אתחזק כלל איסור גיד וחלב רק איסור אבר מן החי שפיר יש לומר דמספיקא התירו הכתוב אבל לא בודאי דקודם בן ט' לא הוה איסור גיד וחלב, אך יש לומר דעיקר דינו של הרמב"ם דסבירא ליה ספיקא דאורייתא מדאורייתא לקולא היינו משום דלא מיחייב אשם תלוי רק בחתיכה אחת משתי חתיכות משא"כ למאן דאמר חתיכה א' שנינו חייב אפילו לא אתחזק דספיקא דאורייתא לחומרא א"כ יש לומר דר' יהודה דמתיר חלבו וגידו סבירא ליה בהא כר' מאיר דכוי חייבין על חלבו אשם תלוי ולא בעינן איתחזק משא"כ לדידן דקיי"ל דבלא איתחזק ספיקא לקולא א"כ יש לומר דמספיקא התירו הכתוב א"כ יש לומר בבן ט' אסור כשהוא ודאי בן ט' דלא מוכח רק שחיטה משא"כ חלבו וגידו לא מוכח כלל בבן ט' והיינו סברת ר' יוחנן דמחייב בתלש חלב מבן ט' חי' היינו משום דסבירא ליה דלא התירה התורה חלבו וגידו דבן ט', ואתי שפיר דברי הרמב"ם

ועפ"ז אפשר לפרש הת"כ שהביא רש"י פרק בהמה המקשה דף ע"ה את כל החלב אשר על הקרב ולא את השליל יכול לא יהי' בעונש ואזהרה אבל יהי' בעמוד והקרב כו' ותמהו התוספות דהא הכתוב מהקרבה מיעטו, ולפי זה ניחא די"ל דהכי קאמר ולא את השליל דהיינו הנמצא במעי בהמה וי"ל דלכך מיעטתו התורה דבסתמא לא נודע אם הוא בן ט' או בן ח' ומספיקא אין לחייבו בהקרבה דספיקא דאורייתא לקולא ולזה קאמר כיון דמספיקא הוא דקאמר שאין להקריבו אם כן ממילא שאינו בעונש ואזהרה דמספיקא אין עונש, ולזה קאמר אבל יהי' בעמוד והקרב דעכ"פ אם רוצה להקריבו אף שאפשר שהוא בן ח' ואינו בר הקרבה יש לומר ספיקא לקולא איפכא אם ירצה להקריבו דשמא הוא בן ט' א"כ אנן נימא ליה עמוד והקרב דמאי איכפת לך לחוש לספיקו ומייתי ראיה מאשם דיוצא מכלל שליל א"כ אפילו ודאי בן ט' לאו בר הקרבה הוא אבל כרת מחויב כדברי ר' יוחנן, ואם כן צדקו דברי הרמב"ם דחלבו וגידו אסורין: הלכות בשר בחלב יו"ד סימן פז

ואחד לאיסורי הנאה כו', והקשה דו"ז הגאון בספר כרתי ופלתי סק"א דל"ל קרא דלא תבשל תיפוק ליה מלא תאכל כל תועבה בשלמא למאן דאמר דהוה מחייב בב"ח במלקות אהנאה י"ל דאיצטריך קרא למלקות משא"כ לשטת הרמב"ם דסבר דלא היה לקי אהנאה קשה דל"ל ל"ת תיפוק ליה מלא תאכל כל תועבה, וא"ל דצריך קרא אאיסור הנאה דהרמב"ם פסק כר' אבוהו דכל מקום שנאמר לא תאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה משמע ע"ש, ומה שנראה לפענ"ד ליישב והוא דמבואר ברמב"ם פרק י"ד ממאכלות אסורות הלכה י"א דבבשר בחלב אפילו אם עירב בו דבר הפוגם מ"מ חייב משא"כ בשאר איסורים והטעם דבב"ח אפילו שלא כדרך הנאתן נמי חייב משום דלא כתיב ביה אכילה דנפקא לן מלא תבשל וא"כ אי הוי נפקא ליה מלא תאכל כל תועבה הוי פטור בשלא כדרך הנאתן לכך איצטריך לא תבשל לחייב אף שלא כדרך הנאתן ודוק

ויותר נראה עפ"י מאי דאיתא בגמרא דחולין דף קט"ו אמר רב אשי מנין לבשר בחלב שאסור בהנאה שנאמר לא תאכל כל תועבה כל שתעבתי לך הרי בבל תאכל ופריך שם אלא מעתה מעשי שבת ליתסרו ומשני דאמר קרא קודש היא קודש ואין מעשיה קודש ופריך תו חורש בשור וחמור ליתסרו ומשני השתא מעשי שבת דחמירא אמרת היא קודש ואין מעשיה קודש חורש בש"ו לכ"ש עיי"ש בגמרא ופרש"י אבל בב"ח לא אמרינן האי ק"ו דמסתבר לן דקרא עלה קאי דהתם אכל תועבה גופה עיי"ש והקשו בתוס' ד"ה חורש בשור וחמור כו' וקשה למה לא יחשוב בישול שבת תועבה גופה כבב"ח, ונראה דהיינו טעמא דבב"ח הבישול ניכר אבל מעשי שבת אינה ניכר שנעשה בשבת עכ"ל התוספות שם, ויש להבין בתוס' שכתבו דבבשר בחלב ניכר הבישול הא בחלב אינו ניכר הבישול וצ"ל כי בטועמו טעם בשר בהחלב ניכר הבישול וכהנה בסוגית דטיפת חלב אפליגי אמוראי אי אפשר לסוחטו מותר או אסור ולמאן