חידושי מהרא"ל על שחיטה וטריפות קמו

ל"ו דלדעת האומרים דדרוסה אף שאין מקום דריסתה ניכר מבחוץ צריך בדיקה מבפנים והקשה לוקמה בזבחים בכה"ג דאיערוב דרוסה [שאינו] ניכר מבחוץ הדריסה בשאר בהמות קדשים ותירץ בספר בה"ז דדרוסה שאין דרוסתה ניכר מבחוץ לא הוי רק ספק דרוסה והך מ"ד דמשני דאיערוב בדרוסה ס"ל דאין חוששין לספק דרוסה עיין שם ואין להאריך כאן בזה

ויש להבין לפי דבריו עדיין קשה דאמרינן התם כולהו כרבי ינאי לא אמרי דבין נקובת הקוץ לדרוסת הזאב מידע ידעי ואכתי לוקמה באין דרוסתה ניכר וצ"ל דגם אינהו ס"ל דאין חוששין לספק דרוסה או דבעי לשנויי אפילו לרב דלא חייש לספק דרוסה

והנה הרשב"א והר"ן הביאו בשם הר"ר יונה ראיה דחוששין להחמיר בספק שקול מהאי אימרתא דמשדרין כרעי בתרייהו ואמרינן שגרונא נקטה משום דשגרונא שכיח וחוט השדרה לא שכיח וקשה אפילו אי גם חוט השדרה שכיח מ"מ כן דשגרונא נמי שכיח הוי ליה ספק השקול ש"מ דספק שקול הולכין להחמיר וגם הביאו ראיה מדחוששין לספק דרוסה שמע מינה דבספק שקול הולכין להחמיר, ועיין פר"ח סימן כ"ט ומ"ש לעיל סימן נו"ן, מיהו למ"ד אין חוששין לספק דרוסה בודאי בספק שקול הולכין להקל ואוקמה בחזקת היתר, ולשיטת התוס' אף דדרוסה שכיח מ"מ לא חייש לה וצ"ל בספק שקול ששני הצדדים של היתר ואיסור שוין הם דזו לכולי עלמא אליבא דמאן דאמר אין חוששין לספק דרוסה דיש להקל בזה. והנה כבר הוכחתי מדברי הרשב"א דלמאן דאמר דמקילין בספק שקול אפילו אי גם חוט השדרה שכיח מכל מקום מקילינן בספק שקול והא דאמרינן חוט השדרה לא שכיח היינו משום דמחמירין בספק שקול לשיטת הרשב"א, והנה בה"ג גרס באמרתא דנפלה מאיגרא והקשה עליו הרשב"א לפי זה היאך אמרינן חוט השדרה לא שכיח הא בנפל ודאי שכיח ולכן דחו דבריו מ"מ י"ל ודאי למאן דאמר דאין חוששין לספק דרוסה ומוקמינן אחזקת היתר בספק שקול כמ"ש לעיל אפי' אם פסיקת החוט שכיח י"ל תלינן להקל כדמוכח מדברי רשב"א דאם נקל בספק שקול אפילו אי חוט השדרה שכיח ג"כ מכל מקום הולכין להקל דאמרינן נשחטה הותרה וכבר כתבתי דסוגיא דזבחים אזיל למ"ד דאין חוששין לספק דרוסה ואם כן אפילו נודע שנפלה תלינן בשגרונא כיון דגם שגרונא שכיח אפילו חוט השדרה שכיח ג"כ מ"מ מקילינן בספק השקול ורשב"א לא אמר דבריו רק לדידן דקיימא לן דחוששין לספק דרוסה ושם בזבחים אזיל למאן דאמר אין חוששין לספק דרוסה כמו שכתבתי לעיל ודוק: סימן

נט

(א) רוחב סלע על פני כו' שדרה כו'. הרי"ף פסק דבנשתייר רוחב סלע ע"פ השדרה לחוד סגי ותמהו עליו הרשב"א והר"ן כיון דנסתפק כמאן הלכתא כי בגמרא דף נ"ה מבואר פלוגתא דאיכא מ"ד דבעי רוחב סלע ע"פ כל השדרה ואיכא דבעי רוחב סלע בראשי פרקים ואיכא מ"ד מקום טיבורו וכיון דמספקא להרי"ף כמאן הוי לי' להחמיר כדברי כולם כמ"ש בש"ע כאן, ותירץ הב"י דגם מאן דאמר מקום טיבורו מודה דסגי ברוחב סלע על פני השדרה ולא בא אלא להקל דגם אמקום טיבורו נמי סגי ע"ש אלא שהוקשה לו להרב ב"י מאי דכתב הרי"ף ואילו לשמואל אין מציל מכל בית חללו אלא השדרה לבד ולרבי ינאי אין מציל מכל בית חללו אלא מקום טיבור לבד ע"כ משמע דלרבי ינאי לא מהני מקום שדרה ותירץ הב"י דלא כתב כן רק למאן דאמר דהלכה כשמואל ור' ינאי. ולא הבנתי דברים אלו דגם למאן דאמר הלכה כשמואל ור' ינאי י"ל דרב ינאי מודה לשמואל בזה וא"ל דא"כ הוי ליה לפסוק כשמואל לחוד דסגי במקום השדרה דגם ר' ינאי מודה בזה דיש לומר באמת כוונת מ"ד דהלכה כשמואל ור' ינאי דגם ר' ינאי מודה במקום שדרה ובמקום טיבורו ס"ל ג"כ הלכה כר' ינאי נגד שמואל כמו שדחה האיכא מ"ד דברי רבב"ח דבעי ראשי פרקים כלל הוא הדין נמי ס"ל דהעיקר כר' ינאי אלא דמ"מ הלכה כשמואל דסגי ברוחב סלע על פני כל השדרה דגם ר' ינאי מודה בזה, ואולי י"ל דכוונת הרי"ף היינו למ"ד דלרבי ינאי אין עור מציל מכל בית חללו אלא על הטיבור בלבד דהיינו משום דבמקום טיבורו הוא דסגי בכסלע ולשמואל בעינן כסלע על פני כל השדרה כולה ויש בזה כמה סלעים ור' ינאי ס"ל דבכסלע בלבד סגי במקום טיבורו אבל לא סגי ברוחב סלע על גבי השדרה דהא בעינן על כל השדרה ובמקום טיבורו סגי ברוחב סלע לחוד ולכן כתב הרי"ף דלר' ינאי דסגי לדידי' בסלע היינו במקום טיבורו אבל במקום שדרה לא מהני לחוד כי אם רוחב סלע על פני שדרה ובזה גם ר' ינאי מורה ולא בעי רק לפרושי המשנה דמשמע דסגי ליה בסלע לחוד ולכן מפרש על מקום טיבורו, ובזה מיושב שפיר דאם נימא דר' ינאי מודה במקום שדרה נמי סגי ואם כוונתו לומר דגם במקו' טיבורו מועיל שיור הוי ליה למימר אף מקום טיבורו ולפ"ז ניחא דלדידי' דבעי כסלע ובהכי סגי אף מקום אחד ובמקום שדרה באמת לא מועיל מקום אחד רוחב כסלע כי אם בכל שדרה ולהכי אמר מקום טיבורו לבד דשם סגי ברוחב סלע לחוד משא"כ בשדרה בעינן רוחב כמה פעמים סלעים על פני השדרה כולה ודוק

ובעיקר תירוץ הב"י כבר קדמו הרמב"ן במלחמות וכת' דיש נוסחאות ש שגורסין אף על ראשי פרקים אף על מקום טיבורו ולפי גירסא זו אנו למידין דלר' ינאי סגי במקום שדרה ולא בא רק להקל ודברים הללו כדברי ב"י ממש אמנם יש לתמוה עליהם דאם נאמר דגם ר' ינאי מורה בנשאר על השדרה וכמו כן רבב"ח איך מבעי לן ניטל מקום טיבורו וכולו קיים ניטלו ראשי פרקים וכולו קיים הא כיון דעל השדרה לחוד קיים נמי סגי אליבא דכולי עלמא וכ"ש דכולו קיים ואם לא הי' כתוב בעיות הללו בנוסחאות הגורסין אף כו' איך אפשר לומר ברי"ף כן דהא הרי"ף הביא בעיות הללו בניטל כו' וכולו קיים ומ"ט ומר"פ וכולו קיים וא"ל דכולו קיים לאו דוקא דגם מקום השדרה ניטל ולהיתר קרוי כולו קיים דזה דוחק, ועוד בניטל כל השדרה וכולו קיים ודאי כולו ממש והוא הדין נמי בעי' דמ"ט ומר"פ בעי' גם כן דומיא דאיבעי' ניטל מ"ש ואם באותן נוסחאות היתה כתובה בעיות הנ"ל יש לפרש אף ר"פ אף מ"ט היינו דלא סגי בלא"ה ובנשאר מ"ט וג"כ נשאר רוחב סלע על פני השדרה וכן לרבב"ח: (מכאן עד סימן ס"ד חסר מההעתקה וחבל על דאבדין): סימן

סד

(א) וי"א שאם שלמו חדשיו חלבו אסור, זו דעת הרמב"ם דסבירא ליה אע"ג דקיי"ל דאין צריך שחיטה מכל מקום חלבו וגידו אסור, ותמהו עליו דהא מבואר בגמרא דר"א אמר ר' אושעי' אמר אפלוגתא דפליגי בחלבו וגידו דהלכו לשיטתן דר' מאיר סבירא ליה דצריך שחיטה חלבו אסור ור' יהודה ס"ל אין צריך שחיטה ס"ל דחלבו מותר, ואם כן הרמב"ם שפסק דאין צריך שחיטה א"כ אמאי פסק דחלבו אסור, ונראה ליישב ויתיישב הסוגיא ומה שתמהו התוס' בחולין בסוגיא ר"פ גיד הנשה דמייתי פלוגתא דר' מאיר על נוהג בשליל, והתוספות תמהו דלא פליגי רק לענין שחיטת אם אם ניתר בשחיטת אמו משא"כ בלא נשחטה האם בזה שוין ר' מאיר ור"י ובודאי הסוגיא תמוה. לכן נראה דס"ל להש"ס הא דפליגי ר' מאיר ור' יהודה אי מתיר שחיטת אמו או לא לכן י"ל דבלאו הכי הרשב"א בפרק בהמה המקשה הקשה על פירוש רש"י שפירש דר' מאיר סבירא ליה חדשים גרמי א"כ אמאי מתיר בבן ט' מת כיון דכלו חדשיו ותירץ דס"ל לר"מ כיון דניתר בשחיטת עצמו אין שחיטת אמו מתיר, וצריך ביאור הסברא ולכאורה יש לומר דודאי כיון דכתיב כל בבהמה תאכלו לא מרבינן רק שיהי' היתר להנמצא בבהמה א"כ יש לומר בשלמא בן ט' מת א"כ איתרבי שניתר בשחיטת אמו דאל"כ לא מתקיים כל בבהמה תאכלו משא"כ בן ט' חי שפיר מתקיים בו כל בבהמה תאכלו אלא דאכתי לא מיקוים כל בבהמה תאכלו אחלב וגיד דהא לרבי מאיר לא מהני שחיטה על חלבו וגידו אלא די"ל כיון דצריך שחיטה ממילא כיון דסתם שחיטה היינו ע"י שמוציאו ממעי אמו דכיון דנשחטה אמו ולא הותר בשחיטה זו של אמו דהא שוב הוה העובר כמונח בדיקולא ממילא גם חלבו וגידו אסורים ור"י ס"ל איפכא דכיון דכל בבהמה תאכלו משמע אפילו חלבו וגידו ממילא משמע דניתר נמי בשחיטת אמו דאל"כ כילוד הוא כיון דאמו כבר נשחטה

והנה במתניתין דנקט נוהג בשליל ואינו מפורש ע"י שחיטת אמו רק