חידושי מהרא"ל על שחיטה וטריפות קמג

יכול לשהות מע"ל ואדרבא קרוב הי' אצלו שהי' שוהה מע"ל, מיהו הא דפריך מבית הסקילה לא א"ש לפ"ז דאי לא הוי רק ספיקא אין קושיא דבשלמא מבור פריך שפיר דכיון שמת השור ודאי יש לתלות בחבטא כיון דאפשר בחבטא פחות מעשרה אבל מבית הסקילה ודאי יש לעשות באופן שתהי' חבטא בודאי לא ספק חבטא, מיהו גם זה יש לדחות דאטו לא ידע הך ולטעמיך דהא סגי בעשרה אלא ודאי אסיק אדעתי' גם בס"ד ס"ל כיון דאיכא חבטא אפילו בפחות מעשרה א"כ ל"ל כולה האי ודרך משל הוי סגי אפילו בקומה אחת משום מיתה יפה והמתרץ משני ליה ולטעמיך נעביד עשרה וכיון שאתה צריך לומר משום מיתה יפה א"כ בחרו שתי קומות וליישב הלשון דקאמר לא אפסדתי' לתורא י"ל דאריתא דדלאי אפשר שהי' בענין שנעשה שלא ברשות א' שהי' חייב משום בור אילו מת השור ועכשיו ששחטו לא יכול לתבוע מבעל הבור דשמא הי' חי אילו לא שחטו הי' שוהה מע"ל ומ"מ טריפה מספק א"כ אפסדי' לתורא ממנ"פ, כן י"ל דרך פלפול

אבל ליישב הדיוק הנ"ל דמנ"ל דהי' חי מע"ל די"ל דה"ק די"ל הך גברא א"ל שלא שחטו מיד וכפי דברי מרא דתורא כבר הי' מע"ל בצמצום אלא דקיי"ל בריש הלכות שחיטה ובכמה דוכתי דמילתא דלא רמיא עלי' דאינש לאו אדעתי' א"כ זה שהי' אומר שהוא מע"ל ג"כ הי' כשר אלא דכיון דלא ידע האי גברא דבמע"ל תליא מילתא אם כן אפשר שלא הי' מע"ל במילואו דמילתא דלא רמי' עליה הוה אף שאמר עכשיו שנראה לו שכבר שהה מע"ל ה"ל מילתא דלא רמיא עליה דאינש ולאו אדעתי' ואילו הי' בקי בדין היו סומכין עליו לכן אמר רב נחמן אי תני ביה מדרשא שהתה מע"ל כשירה אם כן הי' יכולין לסמוך על דעתו שהי' מע"ל

ובזה אפשר ליישב דעת הרי"ף שהביא דיש חבטה בפחות מעשרה שהוא נגד המסקנא דדייק ממעקה דאין חבטה ולפ"ז ניחא די"ל דודאי ממעקה לא מוכח רק דאין חבטא בפחות מעשרה בודאי אבל מ"מ מספיקא יש לומר דשכיח נמי חבטא אפילו בפחות מעשרה אלא דלרב נחמן דאמר להאי גברא אי שקיל קבא דקמחא ואזיל לבי' מדרשא א"כ איירי בשהה מע"ל לפי דבריו אלא דלא סמיך עליה כיון דלא רמי' עלי' כדפרישת וא"כ ל"ל דלרב נחמן מטעם ספק חבטא טרפי' דא"כ ה"ל ס"ס שמא אין חבטא בפחות מעשרה ואת"ל יש חבטא שמא הי' כבר מע"ל וע"כ מטעם ודאי טרפי' לכן צ"ל מכריסה דתורא הוה יו"ד אבל מספיקא אפילו בפחות מיו"ד חיישינן לכן הביא התירוץ ראשון להחמיר אלא דה"ל להביא לענין ס"ס: סימן

נח

(א) אם יש מכריסה וכו' ואם היתה שוכבת וכו', בטור לא כתב רק אם יש מכריסה ולא הזכיר חילוק בין אם היתה שוכבת ותמה עליו הב"י למה לא הזכיר חילוק זה ולכאורה נראה דהטור לשטתו אזיל דבח"מ סימן ת' הביא מחלוקת הרמ"ה ואביו הרא"ש, דהרמ"ה פסק דעומדת אף בששה טפחים חייב, ובשם הרא"ש הביא דס"ל שאין חילוק בין עומדת למתגלגלת וכ' הב"י שם דלא ס"ל כרב נחמן דרבא דבתראה הוא אותיב לרב נחמן ממתני' דנקיט מה בור שיש בו כדי להמית עשרה טפחים ש"מ דליכא חבטא בבציר מעשרה ומשמע דלא ס"ל לרבא הא סברא דמשחינן מכריסא דתורא עד ארעא כדמסיק הש"ס לר"נ, וס"ל להטור כרבא וכדעת אביו הרא"ש שהביא שם בח"מ לבסוף, ולכן לא הזכיר הטור כאן חילוק דלעולם בעינן עשרה מיהו דברי הרא"ש גופי' בפא"ט דף נ"א משמע דס"ל ג"כ דמצטרפין מה דאיכא מכריסא דתורא עד ארעא שכתב גבי זכרים המנגחים זא"ז אין חוששין משום ריסוק אברים נפיל לארעא חוששין כדלקמן ס"ט אף דבעינן עשרה טפחים ומכריסא דתורא עד ארעא ליכא אלא ד' טפחים וכו' משמע דס"ל דמשחינן מכריסא דתורא עד ארעא, ולכן נראה כמ"ש הט"ז דמסתמא מיירי בבהמה עומדת ומ"מ משחינן מכריסא לארעא ואם כן דעת הטור כדעת המחבר והקשו בזה ממ"ש בח"מ סימן ת' דהטור כתב בשם הרא"ש דלא מחייב רק בי"ט דוקא ודלא כהרמ"ה שכתב שם דבבהמה עומדת א"צ יו"ד טפחים גם המחבר לא הזכיר שם סברת הרמ"ה בסימן ת' ע"ש, וליישב נראה דודאי זה תלוי בענין הנפילה שהרי פעמים נוער פרסותיו ואז אינו נופל מן מקום רגלים שהרי הוא נסמך בהם וכיון שרגליו לא נחבטו דמרגליו לארץ אין כאן עשרה טפחים ואין בו כדי להמית אבל אם נופל על הכרס בשעה שהוא עומד בודאי יש כאן עשרה טפחים מן הכרס ולעומק הבור ומדי ספיקא לא נפקא לפעמים יש בו כדי להמית ולפעמים אין בו כדי להמית והכל לפי ענין הנפילה ולכן שם לענין ממון דהמוציא מחבירו עליו הראי' פסק דאינו חייב רק בעשרה טפחים דוקא דשמא לא מת מחמת הבור ולענין טריפו' פסק לחומרא אלא דשם פריך הגמרא דף נ"א ממתניתן דנקט א"כ למה נאמר בור מה בור שיש בו כדי להמית עשרה טפחים אף כל שיש בו להמית י"ט ומשמע דפחות מיו"ד טפחים אין בו כדי להמית כלל והא גם בפחות מי"ט משכחת לה כדי להמית ובשית נמי סגי כדי להמית אם אינו נופל על רגליו ולהכי משני דאיגנדר איגנדרי דאז בודאי בבציר מעשרה טפחים אין בהם כדי להמית אבל בנפל מעומד לפעמים יש בו כדי להמית אלא דמספיקא לא מצינן לחיובי' ממון, ושמא לא נפל בדרך שהי' בו כדי להמית ודו"ק

אמנם כ"ז דוחק דמנ"ל לטור הא גם מ"ש בפלתי דרוב פעמים יש בו כדי להמית הוא ג"כ דוחק ומנ"ל הא גם קשה ע"ז מאי אותיב רבא לר' נחמן ממתניתן דבור שיש בו כדי להמית עשרה טפחים אלמא דאין חבטה בפחות מעשרה ומאי קשי' לימא רוב פעמים יש חבטא בפחות מעשרה טפחים ובממון דאין הולכין אחר הרוב לא הי' מצינן לחיובי בפחות מעשרה ומ"מ בטריפות אזלינן בתר רובא בפחות מעשרה נמי יש בו כ"ל ודוחק לומר מדאמר רב דבור שחייבה עליו תורה להבלו. ולא לחבטא ואת"ל לחבטא קרקע עולם הזיקתו ומפרש בגמרא טעמא דרב מינפל ע"ש ולא מפרשי בפשיטות דרב לשיטתו ליכא למימר לחבטה דא"כ בפחות מעשרה נמי חייב כיון דס"ל הולכין בממון אחר רוב, אלא פשיטא דאין חבטא פחות מעשרה ומ"מ קשה מנ"ל לרבא להקשות לרב נחמן ממתני' דהא הוי ס"ד דר"נ ס"ל יש חבטה בפחות מי' ולא הוה קשיא ליה רק ממתני' ובלא"ה הוי [ניחא] ליה ואכתי ממתני' לא מוכח מידי די"ל רוב פעמים יש חבטא פחות מעשרה, ולכן כ"ז דחוק, והנרא' דק' בגמרא דפריך [מאי] דאיכא בנייהו בין לרב ושמואל דס"ל לחבטו או להבלו ודחק לאשכוח בעבוד גוב' ולא מפ' בפשיטות דאיכא בנייהו בכל [ענין] שנפלו מעומד בבור שיש בו ששה טפחים דמשום הבלו ליכא כיון דאין בבור יו"ד ומשום חבטה איכא כיון דמכריסה יש עשרה טפחים וזהו נפקותא מרווחת טפי ול"ל למימר נ"מ אחריתא וה"ל לפרושי נ"מ זו ולכן ס"ל לט"ו דהתורה לא חייבה רק באם הוא לבדו גרם ועשה כדי שיעור מיתה בחפירתו לחוד, משא"כ באין בור רק ששה טפחים והוא לא עשה שיעור מיתה ואין בו שיעור חבטה להמית רק השור מצד עצמו מחמת שנפל מעומד הי' בו שיעור מיתה (והטור) [והתורה] לא חייבה רק באם יש בו שיעור מיתה לעולם אפי' במגלגל אבל אם אין בו שיעור מיתה רק מצד ד' טפחים שיש מכריסה לארעא ובשביל כך לא מחייב כלל כיון דאין בו שיעור מיתה במתגלגל וכן במשנה לא הזכיר כלל חילוק ובכל מקום שנאמר שצריך בור י' טפחים לא הזכיר כלל חילוק בין שנפל מעומד או מיושב א"ו דלענין נזקין לא הי' חילק כלל בין שנפל מעומד או שנתגלגל ולהכי לא אמרינן בגמרא לאיכא בנייהו בין רב ושמואל דגם לשמואל דס"ל לחבטו לא מחייב כלל כיון שאין בו כדי להמית זולת השור עצמו ואם הי' מגלגלת לא הי' בו כדי להמית לא מחייב כלל, ודוק

ולאחר זמן רב מצאתי בהדיא בדברי הרשב"א בחידושי ב"ק שכתב ג"כ דלאו למימרא דמתני' דתני י' י' דוקא דאיגנדר איגנדורי ובנפל כדרכו בשיתא סגי אפי' לשמואל דאם כן ליפלוג בדידה וכו' אלא נ"ל דהכי פירושו דמתני' וכו' לפיכך שנינו עשרה ולומר שלא חייבה התורה רק בבור שיש בו לעולם כדי להמית ואפי' באיגנדר עכ"ל, הרי להדיא כמ"ש דלענין נזקין בעינן שיעור מיתה לעולם וכמ"ש לעיל, ונהנתי עד מאד, אלא שלא הביא ראיה זו מאיכא בנייהו הנ"ל, ולדברי הרמ"ה צ"ל דבאמת גם בזה איכא בנייהו למסקנא דמחשבינן מכריסא דתורא עד לארעא. ובזה מיושב קושית הב"י על הטור בח"מ סימן ת' שכתב שהרא"ש לא ס"ל כהרמ"ה, והק' ב"י מנ"ל לטור זה הא הרא"ש נסתפק בזה אם הלכה כרב או כשמואל ואם הלכה כשמואל שפיר מצי סבר כהרמ"ה, ולפמ"ש ניחא דקשיא ליה לטור נהי דבגמרא לא קאמר הך איכא בנייהו בכל השוורים וצ"ל דבס"ד לא ידע דמשחינן מכריסא לארעא וא"כ להרא"ש דהביא ג"כ האיכא בנייהו הנאמר בגמרא ולא