חידושי מהרא"ל על שחיטה וטריפות יג

משא"כ בנדה ביומי תלי רחמנא ושפיר י"ל דהדרא בה שע"י המעשה הוחלט שהיא נדה דאי לאו שהוחלטה בעצמה לנדה לא היתה עושה מעשה זו, ואי אפשר לה עכשיו לחזור בענין אחר שתטהר לבעלה אם לא שתאמר שמשקרת, לכן אין לה נאמנות עוד על זה, אבל בטבח אם איתא דהדר ביה, כבר הי' אפשר לו ליקח הסימן וימכרנו בחזקת כשירה, אלא ודאי בתם לבבו עושה זאת, וגם התירוץ שכתבו דשם אין לה לעשות מעשה, דאי משום מקרי או אונס הי' לה לומר שטמאה היא אבל כאן הוצרך לעשות מעשה. והקשה הפר"ח הא גם כאן הי' לו לומר שטריפה היא ואין זו קשיא כלל דאם הי' אומר שטריפה ולא סימנה, הי' נחשב לקלות בעיני הרואים, מאחר שדרך לעשות סימן בטריפה שלא יתחלף, אבל כאן כשיש לה איזה אונס, הלא יכולה לומר טמאה, ולפי דברי הפר"ח שמחמיר ומחשיב לחזקה גמורה, א"כ תמה על עצמך הרי הטבח חשוד להאכיל טריפות, ואיך יהיו לו נאמנות גם מכאן ולהבא, דהא בנדה חשיב חזקה גמורה ללקות עליו אלא ודאי ליתה, ועוד הארכתי בתשובה ועיין מ"ש בסמוך

(כה) ע"א בהכחשה לאו כלום הוא, והש"ך הביא בשם הב"ח ומהרש"ל, דבשאר איסורין אוקי חד להדי חד, ובהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת, ולענ"ד קשה לפ"ז אם ע"א מעיד ששחט שלא כהוגן, א"כ לפי דברי העד הרי הוא חשוד לאותו דבר וכל שחיטות שלו אסורות, א"כ בכל בהמות ששוחט אח"כ לדברי עד זה הם אסורות, וא"כ תתפשט הכחשת העד הלזה על כל הבהמות וכמו שהשיג הפר"ח על מהרי"ק שכתב דלא שייך שוי' חד"א על עד, והשיג הפר"ח מאחר שכל שחיטות שלו אסורות מקרי שוי' אנפשי' חד"א לכל השחיטות, וא"כ יופסל ע"פ עד אחד לשחיטה לגמרי, וזה תימא שלא מצינו שיופסל אדם ע"פ ע"א. לכן נלענ"ד דבאמת מה"ט ע"א בהכחשה לאו כלום הוא, שהרי זה בא להוציאו מחזקת כשרות, שרוצה להאכיל טריפות, ואין אדם נפסל ע"פ ע"א, ולפ"ז דברי הריטב"א לא שייכין רק בע"א א"ל נטמאה תרומתך וא' אומר לא נטמאה דאף שהי' אומר שקר, מ"מ לדברי האומר נטמאה נפסל האומר שלא נטמאה שהרי העיד בשקר אבל בטבת שעושהו חשוד על השחיטה אין מקבלין עדותו לעשותו חשוד ע"פ עדותו לפוסלו לשחיטה לגמרי, וצ"ע דלעולם יש לומר על השני חזקה דכשרות שלא יעיד בשקר דעבר על לא תענה

(כו) והעד עצמו מותר לאכול בשחיטתו כ"כ מהרי"ק דלא מקרי שוי' חד"א רק בא"ל נטמאה תרומתך שהאיסור מוחלט, אבל כאן אף שלא שחט כהוגן מ"מ אפשר דאח"כ כשישוב תהא שחיטתו כשירה, לכן גם העד מותר לאכול משחיטתו, והפר"ח השיג דכיון דלפי דבריו רשע הוא, אסור לאכול מכל שחיטות שלו ובודאי שע"פ פשוטו כן היא הסברא, מ"מ אפשר ליתן טעם קצת לדברי מהרי"ק, דהא בלא"ה צריך ביאור ענין שוי' נפשיה חד"א במה שאומר שלא שחט כהוגן, כיון שלאחרים מותר אף שיודע העד שהיא נבילה אחרים אוכלין משחיטתו, א"כ למה יגרע הוא מאחרים ולמה יאסור לו חתיכה שמותרת לכל ישראל, וצ"ל דכל ישראל שאין מחוייבין להאמינו, יכולין לאכול אף שזה יודע כי קמי שמיא גליא שהיא נבילה, מ"מ הוא שיודע אסור לו נאכול, וא"כ אין זר כ"כ במה שמותר לאכול משחיטות אחרות, מאחר שכל ישראל אוכלין ממנו והוא א"י שיתר השחיטות הם שלא כהוגן, אפשר שאין שייך בו איסור חד"א שאין האיסור גלוי לפניו וצ"ע

ובאמת י"ל דהא אפילו בחשוד מותר לאכול משחיטתו ע"י בדיקת סכין, דאמרינן לא שביק התירא ואכיל איסורא, ומסתמא שוחט בכשרות, רק בדיקת סכין דמטרח לא טרח, וא"כ זה שלא נולד בו ריעותא רק בשביל שראה ששחט שלא כהוגן והכשיר לפסידא דממון, או שחושש שלא ירע חזקתו, שלא ביקש להפסיד ממון, מ"מ לא נחשד שלא יטרח בסכין לבודקו, דבשביל טרחא לא ימנע לשחוט בכשרות, ודברים אלו יש להם פנים בהלכה, ואף שאם נפסל בעדים ודאי פסול לגמרי, ולא סמכינן אהך סברא בחשוד לאותו דבר, ולפ"ז אם העיד שלא שחט כלל יש לאסור על העד גם יתר השחיטות

שייך לעיל ס"ס קטן כ"ה ולכאורה יש לדמותו לשתי כיתי עדים המכחישות זו את זו דאותו עדות פסולה ומ"מ בשאר עדות זו באה בפ"ע ומעידה כדאיתא בח"מ סימן ל"א וא"כ בהמה זו יש לאסור דמקרי לאותה עדות ששנים אומרים לוה ושנים אומרים לא לוה דמוקמינן ממונא בחזקת מרי', ולשאר עדות כשרים כ"א כיון שאין מוכחשים, והכא נמי יש לאסור אותה בהמה שמכחישים עצמן עליה, אבל שאר בהמות שאין הכחשה עליהם מוקמינן לעד בחזקת כשרות, אבל כד דייקת לא דמיא כלל, דבשלמא בענין ממון אין יכול להוציא מן הלוה, שהרי הלוה יש לו סיוע מן המכחישים שפוטרים אותו, אבל לענין איסור והיתר שאין הדבר רק לצאת ידי שמים, אם ניחוש לדברי העד שאומר שלא שחט, והרי כל שחיטותיו אסורות וכמ"ש בס"ק שאח"ז בשם הפר"ח ואין טעם שלא לסמוך עליו בשחיטה זו להחזיקו בחזקת שלא שחט כהוגן ולהתיר שאר בהמות, אלא ע"כ אין אדם יוצא מחזקת כשרות ע"פ ע"א, וא"כ לא שייך לאסור משום חזקת איסור דבהמה דודאי חזקת כשרות עדיף מחזקת איסור דהא קיי"ל כרב הונא בב' כיתות המכחישות שכשרים לעדות אחרת אפילו להוציא ממון שצריך עדות גמורה, כ"ש להוציא מחזקת איסור דסגי אפי' בא' ואשה וצ"ע: סימן

(א) שחיטת עובד כוכבים נבילה עיין ש"ך ופר"ח שהביאו דברי הרמב"ם דבפ"ד מהלכות שחיטה כתב עובד כוכבים ששחט כו' ואפילו הי' קטן שחיטתו נבילה והיו לוקין עליו מן התורה שנאמר וקרא לך ואכלת מזבחו אתה למד ששחיטתו אסורה וגדר גדול גדרו שאפי' שחיטת כותי שאינו עובד כוכבים שחיטתו נבלה. והנה הש"ך חוה דעתו דכונת הרמב"ם דאפי' כותי ר"ל שחיטת כותי שגזרו עליה ר"ג ובית דינו כמבואר בש"ס חולין דף ו' ולכאורה קשה דמסיק התם דאסור מטעם שדמות יונה מצאו להם בהר גריזים ור' מאיר לטעמי' דחייש למיעוטא ור"ג ובית דינו כר"מ ס"ל וא"כ לדידן דקי"ל כרבנן ק' למה גזרו עליהם אלא דיש להקשות בש"ס גופי' לפמ"ש התוס' בבכורות דף ך' שהקשו גבי רו"מ אצל שחיטה מומחין הם נימא סמוך מיעוטא דאין מומחין לחזקת אבר מן החי ותירצו דמיעוטא דלא שכיח הוא וא"כ קשה ממה נפשך אי הנך דהר גריזים מקרי מעוטא דלא שכיח גם ר' מאיר לא חייש כדאיתא בריש גיטין דסתם ספרי דדייני מגמר גמירי ואי מיעוטא דשכיח הוא אפי' לא ס"ל כר"מ נימא סמוך מיעוטא להדי חזקה, ואפשר לומר דרש"י פי' דמות יונה אותן היושבים בהר גריזים ונעשו מומרים לע"ג ואע"ג דרוב כותים לאו מהר גריזים וא"כ י"ל דבמקום רחוק מהר גריזים איכא רוב וקרוב שאינם מאותן של הר גריזים לכן לא אמרינן בי' סמוך ולכן דוקא לר' מאיר אסורה מיהו למסקנא מסיק אי לשחיטה ויי"נ מהתם גזרו רבנן וקשה הא לדידן דלא קיי"ל כר' מאיר לא שייכא הך גזירה ואפשר דבהא קיי"ל כר' מאיר כיון דגזר רובא אטו מיעוטא דקיי"ל הלכה כר' מאיר בגזירותיו, ומ"מ פי' הש"ך דחוק לפרשו על כותי כיון דבכותי טעמא דגזר רובא אטו מיעוטא שעובדים כוכבים א"כ לא שייך אפי' כותי שאינו ע"כ דמ"מ נאסר משום עובד כוכבים ועוד דלפי האמת שעשאום כעובדי כוכבים גמורים לכל דבר א"כ אין זה גדר לשחיטה דוקא שהרי עשאום כע' כוכבים גמורים לכל מילי ובפ"ב משאר אבות הטומאה כתב שחיטת עובד ככבים נבילה כו' אחד העובד ככבים ואחד הכותי או גר תושב שחיטתן נבילה וקרוב בעיני שאף זה מד"ס שהרי טומאת עבודת ככבים ותקרובתה מדבריהם ובגלל עבודת ככבים נתרחקו הכותים ונאסרה שחיטתן וא"ת הלא היא אסורה מן התורה לא כל האסור באכילה מטמא שהרי הטריפה כו' עכ"ל בקצרה ומזה נראה שהבין הש"ך דעכ"פ באכילה אסורה מן התורה ממ"ש וא"ת והלא היא אסורה באכילה מן התורה והבין הש"ך דר"ל אפי' אינו עובד ככבים מיהו הפר"ח מפרש דקאי על נכרי העובד עבודת כוכבים ומזה משמע דבאינו עובד ככבים אינה אסורה אלא מדרבנן, ומה שהקשה הפר"ח הא כתב בהלכות שחיטה שהי' לוקה עליה משום נבילה א"כ משמע דמטמאה מן התורה נראה ליישב דהיינו לפום מה דמספקא ליה אי אית בה טומאת נבילה מן התורה וא"כ י"ל דבסנהדרין דף פ' פריך ש"מ מותרה לדבר חמור הוי מותרה לדבר קל וא"כ משמע דמותרה לדבר קל לא הוי מותרה לחמור וא"כ אם התרו בו משום לאו דוקרא לך ואכלת מזבחו א"כ כיון דתקרובת עבודת כוכבים אין לו טומאה מן התורה א"כ לא מקרי התראה לדבר חמור דשמא לאו שחיטה היא כלל ומטמאה מן התורה ואי הוי מתרו ביה משום נבילה אפשר שהי' פירש אבל אם מתרין בו משום נבילה שפיר לקי דאפי' תימא שאינה