חידושי מהרא"ל על שחיטה וטריפות קכב

במקום שנחתך טרפה גם בזה היתר טרפה וכ"ש לפי מה שכתב הד"מ דגרס בטור או למעלה מהם דברור דלמטה מצ"ה אין טרפה במקום שאין חתך פוסל, ועיקר הקושיא שהקשו דהטור ס"ל כרש"י בפי' כל יתר כנטול דמי דהיינו כנטול כנגדו לק"מ דס"ל בודאי יתר אבר כחסר אבר ויתר חצי אבר כחסר חצי אבר כנגדו וכמו שאמר כל יתר כנטול דמי ופרש"י דמה שהוא יתר הוי כחסר ויתר אחד הוי כחסר אחד ומשמע דעכ"פ לא גרע מחסר ואם כן ביתר כל הרגל הוי כחסר כל הרגל וביתר חצי הרגל הוי כנטול חצי רגל לעולם יתר כחסר ואם כן בודאי אם יתר כל הרגל פשיטא דטרפה אבל כאן שאין יתר רק מארכובה ולמטה ולא הוי רק כחסר מארכובה ולמטה ובחסר מארכובה ולמטה כשר גם כן ולכן בשני כבדים אם מתחילין למטה ממקום מרה וחיותא כתב רש"י דכשר וכוונתו שאין כל הכבד יתר דלמעלה הם לאחדים ואין כאן יתר רק חצי כבד והוי כנטול חצי כבד כנגדו ובנשאר מקום מרה כשר, ובאמת אם כל הכבד שלמה יתירה אפילו אינה דבוקה כלל טרפה לרש"י ואפילו אם מתחלת למטה ממקום מרה וחיותא כל שנראה שאבר שלם הוא יתר הוי כחסר אבר שלם אבל ביתר חצי אבר שיהי' כחסר אבר שלם זו לא שמענו וכן משמע בגמרא שאמרו חסר ויתר ברגל ומשמע יפר דומיא דחסר ו שהוא טרפה בחסר גם ביתר טרפה, גם הרמב"ם כתב שהיתר כחסר ועכ"פ לא גרע מחסר, וזה ברור לענ"ד דלכל הדעות יתר לא גרע מחסר, וכן הרשב"א בתשובה כתב דיתר צלע אחת לכולי עלמא כשר דאפילו ניטל צלע א' כשר, וכוונתו גם כן לא אמרינן יתר כנטול רק לעומת נטול טרפה ובניטל אבר שלם טרפ' הוא הדין חסר אבר שלם אבל דיגרע יתר שיעשה אף מה שאינו כנגדו כחסר זה לא מסתבר כלל וכן דעת רש"ל וב"י וברור לענ"ד, ומה שהביאו ראיה מרשב"א ור"ן ורא"ש שכתבו לרמב"ן יתרת רגל למטה מצה"ג כשר ומשמע דלרש"י טרפה, עיין בת"ה דף ל"ט ובר"ן דאינו מוכרח כלל ואדרבא קצת משמע ההיפך דבתחלה כתבו לרש"י שני כבדים טרפה ולא כתבו זה לנ"מ כלל ע"ש בדבריהם ומכ"ש מה שהביאו מהרא"ש דלא מוכח מידי דהרא"ש לשיטתי' דס"ל בכל העורקים טרפה כלמעלה מארכובה אף דאין שם צ"ה ולרש"י בערקום כשרה (טרפה) וכ"כ הש"ך סק"ח ואפשר גם הטור כיון לזה ועמ"ש סימן ל"ה

שם כל מקום שאם יחתך כו' אלא נשבר כו'. לכאורה לאו כללא היא לדעה קמייתא בסעיף א' דלא מיטרפא בנחתך רק בעצם הקולית ובעצם שני נגד צ"ה טרפה ובנשבר נגד צ"ה לפי דיעה זו אם צ"ה קיימים כשרה בבדיקה כמ"ש בב"י וכ"מ ואם כן אם נחתך בצ"ה טרפה בנשבר שם כשרה אם צ"ה קיימים לפי מ"ש בב"י וכ"מ, וכוונת המחבר כאן כל מקום שאם יחתך טרפה מצד עצמו דבנחתכה במקום צ"ה אינה טרפה מחמת חתוכת רגל רק מחמת צ"ה כמ"ש בסעיף א' ולכן מ"ש כאן כל מקום שאם יחתך היינו שיהא טרפה מחמת חתיכת רגל, אבל בטור משמע להדיא דגם לשיטת הרי"ף שהוא דעה קמייתא בנשבר במקום צ"ה אם אין עור ובשר חופין את רובו טרפה כמו לדידן שכתב ובאמצעי שלא כנגד צ"ה לרב אלפס ומשמע נגד צ"ה גם לרי"ף טרפה והטעם י"ל כיון דלא הדר בריא סוף גידין להפסק והב"י כ"כ בשם הכל בו וראב"ד אלא שנדחק לפרש לשון הטור דמלתא פסיקתא נקט ע"ש מפני שהוקשה לו דלקמן סימן נ"ו כתב שאם נשבר עצם האמצעי במקום צ"ה ונתרפא ונקשר יפה יש אוסרין בלא בדיקה ומשמע דבבדיקה מיהו מתכשרא, ודבריו תמוהין דהא בלאו הכי הטור סבירא ליה כהרא"ש בנשבר בעצם האמצעי בכל מקום טרפה ולמה מתכשר בבדיקה, וכוונת הטור י"ל בפשיטות דשם מיירי בעור ובשר חופין את רובו דכשר משום שבירת עצם ומ"מ יש להטריף משום פסיקות צ"ה ואפילו בלא נודע אם עור ובשר חופין את רובו בנתרפא יפה מכשיר הטור כמ"ש בסימן זה ומ"מ יש חשש אם הי' נגד צ"ה דהי' צריך בדיקה ואי אפשר בבדיקה וזה ברור, ויש ראיה לדברי הטור וראב"ד דסבירא ליה במקום צ"ה, גם לשיטת הרי"ף אם אין עור ובשר חופין את רובו טרפה, דרבינו יונה ורשב"א ור"ן הקשו לשיטת הרי"ף מהנהו גידין רכין דאתא לקמי' דרבא ואותן גידין אינן בעצם הקולית רק בעצם אמצעי וכמ"ש לעיל אות ה' ועמ"ש לקמן דאף לדידן קשה דלא קיי"ל כרי"ף מ"מ קשה כמש"ש, ולדברי הטור ניחא דשם הי' המעשה בעצם האמצעי כנגד צ"ה דשם לכ"ע בנשבר טרפה אפילו למ"ד ארכובה עליונה וביקש לצרף שם גידין רכין לחיפוי דצומת הגידין היו שלמים ולק"מ לרב אלפס, ואפשר מזה הוכיח הטור דכן הדין לרב אלפס מיהו לפ"ז נדחה ראיית הרא"ש מרש"י שהביא ראיה דרש"י ס"ל דבתוך ארכובה דינו כלמעלה מארכובה דגבי צנא דאינקורי פירש"י שנשברו רגליהם למעלה מארכובה או בתוך ארכובה ואין עצם יוצא לחוץ ומזה דייק הרא"ש דבעצם יוצא לחוץ אפי' תוך ארכובה טריפה ולפמ"ש לא מוכח מידי דרש"י לשיטתיה ס"ל דבין ערקום לשוק הוי צ"ה ואם כן גם בעוף יש שם בתוך ארכובה צ"ה, ועיין פר"ח סק"א ומש"ש, ולכן בנשבר בודאי טריפה ביצא עצם לחוץ דהוי כמו למעלה מצ"ה לשיטת הרי"ף דמכשיר ומ"מ למטה במקום צ"ה מטריף בנשבר והוא הדין לרש"י בתוך ארכובה ודוק

(שם) במ"ש לדעת הטור דאין יתיר פוסל רק במקום שנחתך פוסל והט"ז הביא ראי' מרשב"א שכתב לרמב"ן באם יתר למטה מצ"ה כשר ומזה הבינו דלרש"י טרפה וכתבתי דליתא דגם לרש"י כשר בכה"ג ושוב מצאתי ראיה ברורה לדברי הרשב"א בתה"ק שבדין הנטולין הביא פלוגתא דרש"י ורמב"ן גבי שני כבדים דלרש"י טרפה דיתר כחסר ולרמב"ן לא הוי רק כנטול הוא ומקומו הדבוק עמו ובסוף הביא פירושו דאינו רק כנטול היתר לחוד וסיים ומ"מ לראשונים שומעין להחמיר בשל תורה ומשמע להדיא דחושש צם לדעת רש"י דיתר כחסר ואפילו אינן דבוקין במקום מרה וחיותא מ"מ טרפה וכן נראה גם כן מדבריו בארוך דחושש לכל הדעות וגם לדעת רש"י ובחסרה הביא בנמצאו לה ב' רגלים דבוקים זה לזה יש מרבותי שאומר שאם נדבקו במקום שאם נחתך היתר עם מקומו טרפה ולא יראה כן כו' ובסוף כתב להחמיר בשל תורה ואם איתא דס"ל לרשב"א דלרש"י אפילו למטה מצ"ה טרפה ביתר עדיפא מיני' הוי ליה לכתוב דאפי' היה היתר במקום שאם יחתך כשרה כגון למטה מצ"ה מ"מ יש לחוש לדעת רש"י ולהטריף גם למטה מצ"ה אלא ודאי הדבר ברור דלרש"י נמי לא מיטרפא רק אם עומד היתר במקום שאם יחתך טרפה וכמ"ש

(שם) הא דמכשרינן כו' ואז המיעוט של עור כו' והרמב"ם בפ"ה מהלכות מ"א דין ח' ובפ' ח' מה"ש דין י"ב פסק דעור לחוד נמי מציל וכהך לישנא דעור או בשר והקשה הרשב"א עליו שכתב דראיית הרמב"ם הוא מדבעי בגמרא ניטל שליש התחתון מהו ובעי למיפשט מהא דאמר עולא עור ה"ה כבשר ודחי בגמרא דלמא דקנה משכא דידי' וכתב הרשב"א וכ"כ הרא"ש דהרמב"ם מדייק מדבעי למיפשט מעולא ש"מ דהלכתא כוותיה ודחי דלא פשטינן רק מדעולא נשמע לדידן וכי היכא דלעולא אפילו ניטל מה שתחתיו ועור לבדו נשאר כשר הוא הדין נמי לדידן בניטל שליש תחתון מיהו ובאמת לא ידעתי מאי קשיא לי' להרשב"א דהא הרשב"א גופא פסק בקנה משכא דידי' ובמקום שעור לבדו בלא בשר לכ"ע מגין ואם כן הרמב"ם גופי' שהביא הך בעיא דניטל שליש התחתון ותקשי ליה דהא הוא גופי' פסק דעור או בשר חופה ואם כן קשה קושית הגמרא אי אמרינן עור או בשר מוכח אפילו ניטל שליש תחתון נמי כשר וצ"ל דמיירי בקנה משכא דידי' וגם הרמב"ם מיירי בכה"ג כדמוכח ממה שהביא בעיא דניטל שליש התחתון ואם כן גם הרשב"א מודה בזה ואין כאן מחלוקת כלל בין הרמב"ם לרשב"א מיהו לפי זה קשה דהא רש"י פירש דקנה משכא היינו במקום הסמוך לארכובה והיינו סמוך לארכובה הנמכרת עם הראש וכ"כ הרשב"א להדיא בחידושיו בתה"א דף נ' ע"א והרמב"ם בפ"ח מה"ש דפסק כדעה א' דלעיל ומיירי למעלה מארכובה עליונה ושם ליכא עור לחוד ואם כן תקשי הרמב"ם אהדדי כקושית הגמ' ונראה דהרמב"ם גורס כגירסת ר"ח דקנה משכא רירי' וביש רירין מציל וכדעה שניה בסעיף שאח"ז וס"ל דכ"ש בדבוק העצם לעור ובזה אפילו למעלה מארכובה עליונה כשר כיון שדבוק העור בעצם, וניחא לפ"ז דלפירש"י צ"ל דהא אמר עולא עור הרי הוא כבשר אינו רק לענין אבר היוצא דהא עולא ס"ל כמ"ד ארכובה שכנגדו בגמל ניכר ולא מיירי עולא לענין טרפות כלל רק לאסור האבר וזהו דחוק וכ"ש לפי דעת האומרים דאבר המדולדל אינו אסור רק מדרבנן אם כן קשה למה הוצרכו לדחות דמיירי בקנה משכא דידי' לוקמה בפשוט דדוקא לענין אבר המדולדל דלא אסור אלא מדרבנן מקילין בעור לחוד אבל במקום שהוא טריפה לא סמכינן בניטל שליש התחתון אלא ודאי עולא מיירי אפילו במקום שנעשה טרפה בשבירת העצם ולא משכחת לה רק בעצם אמצעי גם יש ראיה להרמב"ם דקשה נפשוט מהא דעור מצטרף לבשר ושם ליכא למימר בקנה משכא דידיה דהא לרש"י שם בסוף הפרק אין כאן בשר וע"כ מיירי שמצרף עמו בשר ואם כן מוכח