חידושי מהרא"ל על שחיטה וטריפות יב

לשחוט וכשצריך לבשר א"כ נראה דיכול לסמוך על ברכת האחר, וכדעת הט"ז ולא מטעמי'

(כ) סומא עיין בש"ך הביא בשם א"ז בלא ראה מאורות מימיו שחיטתו פסולה, והב"י תמה על זה, ונראה דסבירא לי' להא"ז כמו שנראה ג"כ בהג"א ממהרי"ח בפ' החובל שכתב לפרש אליבא דר"י דסומא פטור מן המצות מ"מ מדרבנן חייב, א"כ משמע דס"ל הלכה כר"י, והיינו משום דרב יוסף מספקא ליה כדאיתא בפ' החובל דף פ"ז דאמר רב יוסף מאן דאמר לי הלכה כר' יהודה כו' וא"כ ספקא אי חייב מן התורה במצות ושמא אינו חייב במצות ולא מקרי בר זביחה ולא דמי לקטן דאתי לכלל זביחה, אלא מיהת בהי' פקח מתחילה תו לא פקע מיני' חיוב המצות, משא"כ בלא ראה מאורות מעולם שמא אינו בר חיובא מן התורה א"כ שחיטתו פסולה דלאו בר זביחה הוא מן התורה, כדלקמן סימן ב', ונראה דיש לחוש לדבריו לכתחילה, ואף דחרש שאינו שומע ואינו מדבר ג"כ לאו בר עונשין הוא מן התורה, ואפ"ה מקרי בר זביחה, דהא באחרים רואין אותו שחיטתו כשירה אפשר דלהא"ז יש לומר דמיירי בפקח ונתחרש, או דיש לחלק דשם אינו פטור מן המצות, רק פומא כאיב ליה ואינו בר דעת, אבל סומא שהוא בר דעת, והתורה פטרתו, לא מקרי בר זביח', ומ"מ מ"ש שחיטתו כשיר' עכ"פ צרי' בדיק' סימנין כדלקמן סימן כ"ה ולזה צריך מי שרואה מיהו בתוס' משמע דאפי' נסתמא אח"כ פטור מן המצות

(כא) י"א ששחיטתו אסורה, כ"כ הרא"ש בתשובה דדמי לחשוד לאותו דבר, ויש לתמוה דאפילו חשוד לאותו דבר נמי שחיטתו כשירה דאוכל נבלות לתיאבון נקרא בגמרא חשוד לאותו דבר, וצ"ל דגם בזה חיישינן לבדיקת סכין דלא טרח לבדוק הסכין כמו לקמן סימן ב', וא"כ בנמצא סכינו יפה ודאי יש להתיר שחיטתו, דלא גרע מא"י לתיאבון ובאמת יש לתמוה אם נחשב חשוד לאותו דבר, א"כ אסור לאכול אצלו ולהתארח אצלו, וזה מן התימא והרא"ש גופי' כתב ואע"פ שאינו חשוד לאכול לאיסור מ"מ מכוער הדבר ויש לקנסו, ונראה דכוונת הרא"ש לפמ"ש שביד הקהל לאסור המותר למיגדר מילתא, וא"כ שחיטה שלו אסורה באכילה, וזה ששחט לאכילה א"כ מקרי חשוד לאכול איסור, ודמי שפיר לחשוד על נבילה אלא שיש לחלק דזה לא משמע לי' איסורא משום גזירת הקהל, לכן כתב שראוי לקונסו, מ"מ גם בזה תמה הפר"ח שהרי לא גזרו לאסור הבשר, וא"כ נראה דאינו רק חומרא וקנס בעלמא, וא"כ אם שחט לאחר למה יקנסו האחר אם לא ידע מגזירת הקהל

ונראה דדוקא אם אסרו שחיטת אחר בשביל שלא יקפוץ לשחוט אדם שאינו הגון וכמ"ש הרא"ש ז"ל נראה שאסור לאכול משחיטתו שהרי הקהל פסלו שחיטת הכל חוץ משחיטת הטבח בשביל שלא יקפוץ כל אדם וישחוט אע"פ שאינו מומחה ורשאין הציבור לאסור המותר משום מיגדר מלתא וכ"ש זה כו' ע"כ, א"כ משמע בשביל דררא דאיסורא ומיגדר מילתא, אבל אם עשאו כן בשביל עסק ממון שלא תפסיד הכנסת הקהל מן הנשחטים, י"ל דמודה הרא"ש שאין השחיטה אסורה בדיעבד. מיהו לפי דעת הרמב"ם בסימן שאח"ז דגם בשחשוד לאחד משאר עבירות צריך בדיקת סכין, א"כ אם רגיל לעבור, כיון דפסול לעדות כמ"ש בח"מ סימן ל"ד א"כ יש לאסור שחיטתו מדינא דמקרי חשוד לעבירה עכ"פ וצריך בדיקת סכין עכ"פ, אלא דתלי' אי מפסל בשבועה דלהבא, כדאיתא בסימן ל"ד ס"ה, ומ"ש בש"ך דהה"ד בלא חרם נראה דהיינו לאסור הבשר, אבל לא לפסול השוחט

(כב) אינו נאמן, היינו כשעומד בדבורו ואומר שלא שחטה, דהוה מיגו במקום עדים, אבל אם לא אמר אלא לא שחטתי' נאמן בענין שיכול לתקן דבריו שלא שחטה רק שהה או דרס, דזה אינו שחיטה כלל כ"כ הרשב"א. ולענ"ד הגם שאיני כדאי לחלוק מ"מ צ"ע דהא ר' מאיר ורבנן פליגי באומר לא אכלתי נגד עדים, דר' מאיר מחייב חטאת ורבנן פוטרין שיכול לומר מזיד הייתי, והתוס' הקשו דמיגו במקום עדים הוא, והתוס' כתבו שם דמתרץ דיבוריו, ובתוספת ישינים תירצו שלא גמרו עדותן שלא ידעו אם שוגג הי' או מזיד ובאמת אנן אשינוי' ניקום ונסמוך באיסורא דאורייתא דשערי תירוצים לא ננעלו, דלתירוץ תוספת ישינים שלא גמרו עדותן, א"כ גם הם שראו ששחט כיון שלא ידעו שלא שהה ודרס, א"כ אין כאן עדות על שחיטה, דשמא שהה ודרס ולא גמרו עדותן, ועוד דאחר שאנו רואין הכחשה בפנינו א"כ כשתמצי לומר ששחט יפה, א"כ הרי מכחיש העדים לגמרי ולמה לא נחזיק הרע במיעוטו ולומר דאין זו הכחשה גמורה, רק שבאמת שהה ודרס, נמצא שאינו משקר בעיקר הדברים רק בזה שאמר שלא שחט כלל, וגם שם מתרצא קושית התוס' דמינו במקום עדים לא שייך רק היכא שהעדים מחייבין אותו בודאי, אבל כאן שאתה דן על ההכחשה, למה תאמר שמשקר לגמרי ואכל בשוגג נמצא שאתה אומר שמכחיש העדים לגמרי נימא שאכל במזיד ואינו משקר רק במה שאומר שלא אכל כלל לא שוגג ולא מזיד, והתוס' יבמות דף פ"ח מספקא לר"י אם אמר לא אכלתי לא שוגג ולא מזיד אם נאמן דהא לא מכחיש לעדים רק במה שאמר לא אכלתי שוגג, ובמה שאמר לא מזיד, לא איכפת לן ע"ש, גם הרמב"ם בפ"ד משגגות לא חילק כלל לרבנן משמע דס"ל דבכל גווני פטרי רבנן, ועוד איך נתיר השחיטה שמא למחר יתרץ דבריו ויתן אמתלא לדבריו שאמר לא שחטתי' היתה כוונתו ששהה ודרס ויתן אמתלא על מה שאמר לא שחטתי' כלל, א"כ הרי אכלו נבילה למפרע, ואיך נתיר עכשיו, והתוס' גופי' בכריתות הביאו התוספתא אמר רבי מאיר אם בתחילה אמר מזיד שומעין לו, אבל אם הי' דן עמהם כל היום שאומר לא אכלתי, אפילו אמר לא אכלתי שוגג אלא מזיד חייב ע"כ, א"כ משמע שכל זמן שלא דן עמהם כל היום מקרי בתחילה, וא"כ מאן מפיס לדעת השיעור, ותו קשיא לי כיון דבאמר לא שחטתי' נוכל להעמיד בדבריו שלא שחטה היינו ששהה ודרס, וכן באמר לא אכלתי אמרינן שבמזיד אכל, א"כ אפילו אמר לא אכלתי לא שוגג ולא מזיד, נימא פלגינן דיבורי' כמו באומר פלוני רבעני לרצוני כין שאינו נאמן על עצמו, מ"מ מחזיקין המעשה לאמת, רק מה שאמר לרצוני כיון שאינו נאמן לשווי' נפשי' רשע, זה אין מאמינן לו, וא"כ כאן נמי נימא דזה שאומר לא שחטתי' ר"ל ששהה ודרס, ולזה שאומר לא שחט כלל, אין לו נאמנות מאחר שעדים מכחישין אותו, ועוד הרי כמה כרכורים כרכרו למה שע"א נאמן על השחיטה, כיון דאתחזק איסורא דבחי' בחזקת איסו' עומדת, א"כ די להתיר בסתם, אבל כשהמתיר בפנינו ואומר שלא התירה אין לנו להתיר, ולא דמי למצא גדייו ותרנגוליו שחוטים, שאין ריעותא בפנינו, ותו קשיא לי איך סתם המחבר שאינו נאמן, דהא קיי"ל הבודק צריך שיבדוק בסימנין כדלקמן סימן כ"ה, הרי שאין הסימנין בחזקת שחוטין מן הסתם, וא"כ אם העדים אין יודעין ששחט רובן ודאי הבהמה אסורה אם לא שהבהמה בפנינו ורואין שרוב הסימנין שחוטין, וזה הי' לו לבאר, כללא דמלתא שלענ"ד דין זה צ"ע, ויש להחמיר בו, שהרי כמה חומרות אנו מחמירין בבדיקת הריאה כ"ש זה שאין להקל בשל תורה וספק בשחיטה, מיהו אם השוחט עצמו חוזר בו אף בלא אתמלא מ"מ כיון שעדים בפנינו ששחטה, יש להתיר לאחרים עכ"פ עיין ס"ק הסמוך

(כג) מיהו לדידי' אסורה כו', עיין בספר גט מקושר דף מ"ח שכתבתי שדין זה צ"ע אם רוצה לאכול וחוזר בו מי גרע עדים מאמתלא ע"ש שהארכתי

(כד) כיון שנתן אמתלא לדבריו נאמן והקשו האחרונים מהא דלקמן סימן קפ"ה בלבשה בגדי נדות לא מהני אמתלא כיון דעבדה מעשה, ונדחקו האחרונים בזה, ובתשובה כתבתי ליישב דודאי בלבשה בגדי נדות מצד המעשה בלא האמירה מחשבין לחזקה גמורה שבודאי היא נדה אף אם לא תאמר כלום מחזיקין אותה לנדה, נמצא שהחזקה באה ע"י המעשה, אבל בהך דעשה סימן בראש הכבש אפילו לא אמר אמתלא זו, כבר אפשר לנו לדון סברא זו מעצמינו, דהכי אשכחן ביבמות דף קט"ו ע"ב בכלי שכתוב עליו תרומה דאמרינן לפנחי' שבקי' ואף דשם נעשה מקודם אין סברא לחלק בכך, וכיון דיש מקום לסברא לפנחי' שבקי' ופרש"י שיבדילו ממנו בני אדם, נמצא אף שאנו רואין הסימן אין זו חזקה גמורה שהיא טריפה די"ל שרצה שיבדלו בני אדם ממנו כי צריך לו ואין האיסור מוחלט רק ע"י אמירתו, לכן שפיר מהימן כשיתן אמתלא לדבריו דהמעשה עצמו אינו נחשב לודאי גמור, ואין האיסור מוחלט בלא האמירה, משא"כ חזקת נדה, וכן תינוק ותינוקת החזקה מצד עצמה

ועוד נ"ל דבנדה י"ל דיש לנו לדון מכח המעשה דבודאי היתה נדה ועכשיו לבשה רוח אחרת ומשקרא ורוצה לעבור, אבל אם נדון עליו שלא הי' עושה דבר זה רק אם הי' מוחלט בידו להטריף א"כ מה לו לתרץ דבריו שע"י נחשד בעיני הרואים, הלא נקל זאת בידו להסיר הסימן או הראש ולהכניסו לביתו ולמכור הבשר אחר שהוחזק נאמן,