חידושי מהרא"ל על שחיטה וטריפות קיז

דהקשו לר' יוחנן ל"ל דשמואל דשמואל ס"ל בעקירת צלע א' ורבי יוחנן בעי רוב וא"כ מוכח דס"ל דשמואל מיירי בצלע בלא אסיתא כפרש"י וא"כ דברי רשב"א מוכרחים ואף דרשב"א גופי' לא מפרש כן וכמש"ל מ"מ כיון דמוכח מדברי רש"י וה"ג ותוספות כדבריו וכן משמע פשט הגמרא כדברי רש"י וכמ"ש לעיל יש לסמוך על זה בהפסד מרובה

והנה בפלתי הקשה על דברי רשב"א לדבריו קש' למה הוצרך לאוקמי בגמרא הך דחיסרון בשדרה בשלהי כפלי לוקמה דחסרה חוליא בצלעות קטנות דשם לא אמר שמואל נעקרה צלע מעיקרה טריפה כי אם בצלעות גדולות לשיטת הרשב"א ע"ש. ונראה ליישב דהא ע"כ קושית הג"מ הי' דכיון דאמר שמואל וכן לטריפה משמע דוקא בעקירת חוליא הוא דטריפה ולא בנעקר צלע כמ"ש רש"י דאי בעקירת צלע לחוד טריפ' לס"ד דמקשה לא משכחת לה חוליא בלא צלע דהצלעות ממילא נעקרו כיון שאין החוליא מחזיקן וא"כ אפילו בחדא טריפה בלי עקירת חוליא ומאי קמ"ל שמואל דגם בבהמה טריפה וזה פשוט בכונת הג"מ והנה בריש א"ט כתבו התוס' דלהכי חשיב דרבי יהודא בין המשניות דדייק לי' מהמשנה דבגלגולת אמרי ב"ה כדי שינטל מן החי וימות וס"ל דגם בשדרה השיעור לב"ה כשיעור שינטל מהחי וימות וע"כ היא טריפה ע"ש

והנה הא דמפלגינן בין גדולות לקטנות היינו דוקא בבהמה דיש לה כ"ב צלעות גדולות שיש בהם מוח וג' קטנות שאין בהם מוח משא"כ באדם לא מצינו חילוק זה ועי' בפ"ק דאהלות דבאדם אין רק י"א צלעות ואין חילוק בין גדולות לקטנות כלל ואם כן לפי ס"ד דמקשה דסבירא ליה דסתם חוליא היא בין הצלעות וכיון דשם מיירי באדם א"כ לא מוכח מהתם רק דצלע עם חוליא טריפה ושם מיירי בנעקרה החוליא ושני הצלעות נעקרות וא"כ כי אמר שמואל וכן לטריפה ודייק לה מהמשנ' אין מוכרח רק צלעות גדולות עם חוליא הוא דטריפה אבל בצלעות קטנות לא מוכח מידי דשם מיירי באדם ובאדם אין חילוק וכמ"ש א"כ גם בבהמה לא מוכח רק בצלעות גדולות די"ל הטעם דבחוליא א' הוא שיעור שינטל מן החי וימות היינו משום דגם הצלעות נעקרין עמה וי"ל דוקא בצלעות גדולות ואם כן מאי קמ"ל וכן לטריפה הא בעקירת צלע לחוד טריפה ול"ל דקמ"ל אפילו בצלעות קטנות דבהמה הדין כן דזה אינו מוכרח מן המשנה דשם מיירי באדם דאין רק י"א ואפשר דכולן דינן כגדולות ולא מוכח אלא בנעקרו שני צלעות ולכן משני בשלהי כפלי דזהו גם באדם משכחת נה וא"ש ודוק

(ג) רמ"א אבל אם אירע כך חסירה כו' דין זה הוא מתה"ד דס"ל דלשיטת הרמב"ם היכא דניטל טריפה חסר כשרה והה"ד בחוליא וע"כ תמה בד"מ על הב"י דכאן פסק כתה"ד ולעיל סימן נו"ן פסק כרשב"א דמה שהיא טריפה בניטל הה"ד בחסר ותירץ הט"ז דעיקר סמיכתו של תה"ד הוא דס"ל דלענין טומאה בודאי לא מסתבר שאדם נברא בחיסרון חוליא לא מסתבר שלא תטמא שדרתו באוהל ואם כן כיון דרבי יהודה אמר וכן לטריפה לא שמעינן רק בניטל ולא בנברא חסר והפר"ח כתב דמצינו להרשב"א שהי' גדול ממנו בחכמה ובמנין שלא סמך על סברת תה"ד דנתן טעם על זה שהכשיר יתר צלע שהובא ברמ"א כי אם דיתר כנטול דמי ואפי' בנטול לא מטרפא עד שיהי' רוב ב' צדדים ע"ש ומזה דייק הפר"ח דלא ס"ל סברת תה"ד ולא הבנתי דסברת תה"ד אינה אלא דחוליא דילפינן מטומאת אדם ובזה לא מיירי בחסר מברייתו וה"ה נמי לענין טריפות דמשם נלמד לטריפות וכיון דמשם לא מוכח רק בניטל ולא בנברא אבל בעקירת צלעות שלא נאמר בענין טומאת אדם פשוט דגם תה"ד מודה דאי הוי טריפה בעקירת צלע הה"ד בנבראת חסירה והתה"ד לא אמר רק בחוליא שנלמד מאדם וזה פשוט אלא דמ"מ אין דברי תה"ד מוכרחים ובפלתי הביא ראיה לדבריו מדברי התוס' בעירובין דף ז' שכתבו דלהכי לא אקשינן בא"ט בחיסרון גלגולת די"ל הטעם משום דסוף הקרום ליפסק אבל בחיסרון חוליא ל"ל הכי דחסרון הוא אפילו למטה מבין הפרשות ששם אין פסיקת חוט פוסל ולא כתבו בפשיטות דחיסרון הגלגולת י"ל כיון שאין הגנה לקרום סופו לפסק משא"כ בחוליא בנברא בי"ד צלעות מה יזיק זה לחוט ואפ"ה טריפה וש"מ דס"ל לתוס' כתה"ד בנברא חסר באמת כשר ויש לדחות דודאי אי הוי אמרינן הטעם משום דסוף הקרום לפסק ובשדרה סוף החוט לפסק ואז פשיטא דבנברא חסר אין להטריף דאין היזק מזה לחוט לכ"ע ומהיכא תיתי להטריף מיהו ממסקנא דמוכח דאפילו למטה מבין הפרשות טריפה בניטל חוליא וע"כ דאין הטעם משום סוף החוט לפסוק והוא טריפ' מצד עצמו וכיון דהוי טריפות מצד עצמו אמרינן דכיון דטריפ' בניטל ההד"נ בנברא דאין לחלק וכשיטות הרשב"א והר"ן ובזה נדחה ג"כ סברת תה"ד דס"ל דבאדם מיירי בניטל אח"כ דלא מסתבר דאדם הנברא בי"ד חוליות לא תטמא שדרתו ולפמ"ש י"ל באמת באדם מיירי בניטל אח"כ מיהו כיון דשמעינן בניטל באדם טריפה דלענין טומאת אוהל אין נ"מ בין שיהי' טריפה ואטו שאר טריפות שיש באדם לא טמא בשביל כך אלא דכאן הי' הלמ"מ ובניטל נפיק לו מתורת שדרה ושיעורא בעינן כדי שינטל מן החי וימות וכיון דשמעינן דבניטלה אחת מהחוליות טריפות ההד"נ בנבראת כך דלענין טריפות אין חילוק בין נברא לניטל לשיטת רשב"א ור"ן ובזה נדחה ג"כ מ"ש בפלתי להוכיח מהתוס' בעירובין דהקשו מה קאמר ב"ה כדי שינטל מהחי וימות הא גם לב"ש מטריף בשיעורא דידהו ונדחקו ולא תירצו בפשיטות דפליגי בנברא חסר דלב"ש צריך שיעור טפי מכדי שינטל דבניטלה ימות בשיעור מועט מנברא ולב"ה שווין הם ע"ש ולפמ"ש לק"מ דשם בשדרה שפיר י"ל כפי סברת תה"ד וע"כ מיירי שנחסר אח"כ דלענין טומאה לא מסתבר דאדם הנברא בחיסרון שדרה לא יטמא באוהל וא"כ ע"כ מיירי שנחסר אח"כ ושפיר הקשו ודוק

ויש להביא ראיה לדברי הפר"ח דבפ"ק דחולין דף כ"א אמר שמואל עשאו גיסטרא נבילה ופרש"י שחתכה לרחבה או בצוארה כולה או שחתכה בשדרה עד החלל עכ"ל ובגמרא מבואר לס"ד דמקשה חוליא בלא צלע לא משכחת לה דממילא נעקרין שני הצלעות וא"כ למה לא מקשינן משם לשמואל דאמר וכן לטריפה למאי דס"ד דמקשה דלא ידע משלהי כפלי וא"כ כיון דגם צלעות נעקרו ונחלק עד החלל הוי גיסטרא לשמואל ואפילו נבילה הוי ואיך אמר וכן לטריפה וכקושית רב גיסטרא קאמריתו וצ"ל דאגיסטרא לא הוי מצינן להקשות די"ל בנברא חסר צלע א' גדול וגם החוליא חסירה ותמורת י"א צלעות הם עשר ולית כאן גיסטרא כלל משא"כ בהך דאמר שמואל נעקרה צלע ומיירי עם חצי חוליא טריפה הה"ד בנברא טריפה וא"כ ליכא לאוקמה בנברא דגם בנברא טריפה וגם צלע נחסרה טריפה ומ"מ גיסטרא לא הוי אבל אי אמרינן בנברא כשר וע"כ צ"ל דשם מיירי בנחסרה אח"כ וא"כ הוי ליה גיסטרא והי' ליה להקשות אדשמואל שאמר עשאו גיסטרא נבילה וגם זהו גיסטרא ודוחק לומר דהמקשה הוי ס"ל דזו אינו גיסטרא דזהו דוחק וגם רב קרא גיסטרא אפילו באמצע חוליא קיימת וא"כ ה"ל להקשות כן אשמואל וע"כ דנברא נמי טריפה לשמואל ושפיר י"ל דמיירי בנברא ולא הוי גיסטרא ומ"מ טריפה הוי ודברי הפר"ח מוכרחים ודוק: סימן

נה

(א) מחבר בין הערקום ובין השוק כן פירש מהרי"ן חביב בב"י לדעת הטור ומקורו מהרא"ש פ' בהמה המקשה וז"ל והיכא דנחתך הרגל בארכיבה בין הפרקים ראיתי מפרשים שהתירו ול"נ לאסור משום דאיכא לאקשוי דרישא לסיפא דברישא נקט מן הארכובה ולמטה כשרה הא בארכובה עצמה טריפה ובסיפא נקט מן הארכובה ולמעלה טריפה הא בארכובה עצמה כשירה חדא מינייהו דוקא ואידך לאו דוקא ואזלינן לחומרא וכן פירש"י פא"ט וכו' ועוד מדאמר באיזו ארכובה בארכובה הנמכרת עם הראש אלמא עצם התחתון הוי ארכובה ולמטה מן הארכובה דקתני היינו מהתחלת ארכובה ולמטה ולמעלה מארכובה היינו מסוף ארכובה ולמעלה והשתא לק"מ דווקא אהדדי עכ"ל, והנה יש להסתפק בדבריו מהו כונתו אם כיון לאותו ערקום שאם נחתך בינו לשוק כמ"ש בש"ע או כונתו שאם נחתך הרגל בין הערקום לרגל שהיא ארכובה הנמכרת, אבל כד מעיינת בלשון הרא"ש משמע דמטריף אפילו בין ערקום לרגל דהא תירץ על הדיוקים דלמטה מארכובה היינו מהתחלת ארכובה ולמטה, ואם נאמר דארכובה דכתב הרא"ש היינו ערקום וכונתו דמהתחלת הערקום ולמטה כשרה כפי' מהר"י חביב, ולמעלה היינו מסוף הערקום ולמעלה, ומה דקרי ליה למטה התחלת למעלה נקרא סוף דאי חשבינן מלמטה למעלה הרי הוא סוף הארכובה, ומלמעלה למטה הוא תחילת הארכובה, מיהו ממ"ש הרא"ש דעצם התחתון נקרא ארכובה, משמע דכוונתו לעצם התחתון שהיא ארכובה הנמכרת עם הראש, וא"כ למעלה מעצם התחתון טריפה אפילו בין עצם התחתון לערקום וכ"כ הש"ך לדעת הרא"ש, גם מהרש"ל הבין כן בדעת הרא"ש, ובתשובת הרא"ש משמע מתחילה דמפרש ארכובה היינו הערקום, ולבסוף משמע דמפרש