חידושי מהרא"ל על שחיטה וטריפות יא

שאבדו ע"ש והדברים ראוין למי שאמרם אלא דלענ"ד הא גופא צ"ע אם נאבד ממנו במקום שרובו א"י ונמצא בשוק שרובו ישראל דכיון שע"כ נמצא במקום שרובו א"י א"כ כי תיזל בתר המוצאים הרי רוב א"י וא"כ יש לנו לומר שא"י מצאו ונאבד ממנו בשוק שרוב ישראל שהרי עכ"פ איכא מיעוט א"י שם שהרי כשתמצי לומר שנפל מישראל אתה צריך לומר שהמוצא הי' מן המיעוט ומאי חזית לתלות טפי באובד שהי' מן הרוב מן המוצא דאם המוצא מן הרוב לא נאבד מן המיעוט וכשתמצי לומר שהאובד מן הרוב צריך אתה לומר שהמוצא מן המיעוט ומאי אולמי דהאי מהאי. ומ"ש הב"י בשם הרשב"א והר"ן דתליא ברוב שוק אפשר דלא כתבו כן רק במצא בשוק ולא נאבד לו כלום דתלינן דמרוב עוברי שוק נפל שאין דבר מכחיש לרוב אובדים אבל בנאבד לו משלו ונמצא שאתה צריך לומר שהי' מוצא ואובד א"כ אם רוב מוצאים מכחישים לרוב אובדים ספיקא הוא לחומרא, אמור מעתה ברוב גנבים א"י אע"פ שנמצא במקום שרוב ישראל אובדים י"ל ג"כ מאי חזית שתאמר שנפל מישראל והגנב הי' מן המיעוט אמור שהגנב הי' מן הרוב גנבי נכרים והאובד הי' מן המיעוט, וזה נלע"ד דעת רמ"א. ותמה אני על רבותינו האחרונים שלא הרגישו בזה ופשיטא להו להקל ברוב שוק ישראל ולא הבדילו בנושאים דכשנאבד או נגנב לו תליא ברוב גנבי או במקום אבידה

(יד) בין בשוק והרמב"ם אוסר בנמצא בשוק, ותמהו עליו דהא אמרינן בפ' אלו מציאות ר' חנינא מצא גדי שחוט בין טברי' לציפורי והתירו לו משום שחיטה כר' חנינא וקימ"ל מעשה רב, והפר"ח כתב דאסור משום בשר שנתעלם מן העין, וכבר תמה עליו בפלתי דהא אפילו במכירו מיירי, ונ"ל ליישב דבלא"ה יש להבין היכא קאמר כמאן כר"ח ב"ג דילמא אפילו כר"י אתיא אלא דלא אסר ר"י רק במצא תרנגוליו וגדייו שהם שלו והוא משום דנפילה לא שכיח ויש לחוש לאיבוד מדעת שהיתה נבילה והשליכו דאיבוד (שלא) מדעת לא שכיח וכמ"ש התוס' ב"ב דף כ"ד ע"ב דעוברי דרכים נזהרים שלא יפלו היונים וצ"ל דמ"מ תלינן טפי בנפילה דגם נבילה לא שכיח כ"כ, וא"כ קשה נימא דר"י מודה בגדי שנמצא שתולין בנפילה רק בגדיים שלו חיישינן טפי והיינו למאי דמפליג אביי ב"ב דף קע"ב ע"ב בין נפילה דיחיד לנפילה דרבים, ופרשב"ם שיאבדנו יוסף בן שמעון וימצאנו יוסף בן שמעון, א"כ הכא נמי נפילה לא שכיח, שהרי כשתמצי לומר שנפל מזה שמצאו וחזר ומצא זה שנאבד לו, י"ל ג"כ איך איתרמי מילתא שנפל מאחר ומצאו זה שנאבד ממנו, משא"כ בגדי שחוט דמיא לנפילה דרבים, וי"ל דגם ר"י מודה בזה דשרי וצ"ל דמשמע ליה להש"ס דמיירי בכל גווני אפילו אין מכירין בעל הגדיים, ובזה י"ל שמא אין אילו גדיים שלו כלל, רק כיון דרוב ישראל בס"ד מ"מ אסור לר"י, וכאן לא דמיא לנפילה דחד דשמא באמת אחרים הם ואינם אילו שנאבדו לו, ולהכי מוקי לה כרחב"ג דמיירי בכה"ג בגדי שחוט דדמיא ג"כ לנפילה דרבים, וא"כ ממילא הרמב"ם לשיטתי' אזיל דפסק בשר שנתעלם מן העין אסור, א"כ לא משכחת לה האי דינא רק במכירין, א"כ י"ל בכה"ג לא קיי"ל כוותיה כלל דדמי לנפילה דחד ולא התירו בבית המדרש רק היכא דדמי' לנפילה דרבים ולק"מ

ויותר נ"ל דודאי כיון דמצינו דר' יהודה אוסר וס"ל דאדם עשוי להטיל נבלתו לשוק דע"כ בהא פליגי א"כ י"ל אפושי פלוגתא לא מפשינן, והוא דודאי קשה למה נתלה בנפילה נימא טפי שהשליכו מדעת לאשפה שבבית או לשוק דהא נפילה לא שכיחא ולזה י"ל כיון דרוב ישראל ותולין בישראל שמצאו א"כ ישראל המוצא ונתנבל בידו נזהר שלא להשליכו שמא ימצאנו ישראל ויתלה ברוב ישראל ויאכלנו, א"כ מוזהר בי' שלא ישליכו רק במקום שלא יטעה המוצא לתלות בנפילה ושנשחטה בכשרות אלא דתלי' אי בשר שנתעלם מן העין שרי י"ל שגם להשליך מדעת נזהר כדי שלא יבא לידי מכשול ונזהר להשליכו לאשפה שבשוק שלא יהי' מכשול להמוצא, משא"כ אי בשר שנתעלם מן העין אסור, הרי יודע שכל מי שימצאנה יהי' אסור לו וכי תעלה על דעתו שימצאנה זה שאבדה שיכירנה זה אינו מסיק אדעתיה כלל, וא"כ ליכא מכשול א"כ עשוי להטיל נבלתו לשוק או לאשפה שבבית שאין לו לחוש שימצאנה האובד ויבא לידי מכשול, ועפ"ז דברי הרמב"ם ברורים, דודאי ר"ח דס"ל בשר שנתעלם מן העין מותר שפיר מותר משום מציאה משום דהמשליך נזהר שלא ישליכנו במקום שיהי' מקום למוצא לטעות שאינה נבילה, משא"כ הרמב"ם לשיטתיה דס"ל בשר שנתעלם מן העין אסור חיישינן טפי לאבידה מדעת ולא מוכח לפסוק כר"ח בכה"ג וצדקו דברי הפר"ח וטעמיה טעמא רבא, רק ניבא ואינו יודע מה ניבא

(טו) אע"פ שיודע ה"ש ובטור מכשיר בדיעבד אם שחט בינו לבין עצמו, וכתב הפר"ח שטעות הוא בידו דקטן לאו בר עדות, והכי מוכח בפ"ק דפסחים דדוקא בבדיקת חמץ דרבנן קטנים מהימנא ושרי' ליה מרי' שהטיח דברים נגד רבינו הטור, והראי' בפסחים אין בה ממש דהא נקט נמי עבדים ועבדים מהימנא לשחיטה ושוחטין אפילו לכתחילה אפי' בקדשים כמ"ש ר"ס זה, ואדרבא יש לתמוה על הא"ז שהביא ראיה זו עיין בב"ה להב"י וכן משמע דהא בחרש שוטה וקטן פטר ר' מאיר מכסוי מפני שרוב מעשיהם מקולקלים, א"כ משמע דסתם קטנים הם שמעשיהם מקולקלים ובודאי בקטן שיודע לאמן ידיו ומומחה לא הוה אמר שחייב משום נבילה כדאיתא בגמרא דף פ"ו וצ"ל אע"ג דבדבר של טורח אין עבדים נאמנים בשל תורה בדיקת סכין אינו טורח כ"כ ומ"מ לדינא אין להקל

(טז) שחיטתו פסולה צ"ע אם הקטן אומר ששחט יפה ונמצא בבית דאפשר לומר דמהימן במיגו דאי בעי שתיק ובמקום שרוב ישראל א"כ יש להאמינו במיגו דאי בעי שתיק, וכה"ג כתבו התוס' פסחים דף ד' ע"ב ד"ה לאו דמ"מ בדאורייתא לא מהימנא אע"ג דאית ליה מיגו וצ"ע ונראה דנאמן דממנ"פ אם אין לו נאמנות גם לאיסור אינו נאמן עיין לקמן ס"ס מ"ח

(יז) לא ישחוט מפני שאינו שומע כו' דין זה ממשנה ערוכה בפ"א דתרומות שלא יתרום בשביל הברכה, וא"כ יש לתמוה על מה שכתבו התוס' בריש חולין פרש"י שפירש שאין מוסרין להם חולין לשחוט לאכילה, והקשו דכבר מוכח מסיפא וכולן ששחטו דיעבד ול"ל משום אין מומחין נקט דיעבד דהא לרבא ואביי לא קאי וכולן רק אחש"ו ומאי קשיא להו הא בחרש גופי' לא שרי רק בדיעבד אפילו מדבר ואינו שומע כ"ש חרש שאינו מדבר ואינו שומע דלכתחילה לא ישחוט משום הברכה וא"כ לא מוכח מסיפא מידי ואין כאן קשי' על פירש"י, ובחידושי כתבתי עוד ישובי' על פרש"י (א"ה נ"ל תוכן כוונתו הוי משום דמסיפא לא מוכח שאפשר אף לכתחילה שרי והא דנקט לשון דיעבד מחמת חרש בשביל שאינו שומע הברכה אבל בשוטה וקטן אף לכתחילה שרי אבל צ"ע על התוס')

(יח) אם הוא מומחה דעת הב"ח דבאינו מדבר לא אמרינן ביה רמא"ש מ"ה, והש"ך חלק עליו, ולכאורה נראה ראיה לדבריו דקשה לוקמה מתני' הכל שוחטין אפילו אילם בד"א ביודעין בו שהוא מומחה ואם לא לא ישחוט ואם שחט בודקין אותו ע"פ כתב וא"ש וכולן בליתי' קמן כמו לרבינא אלא ודאי גם הוא בכלל רמא"ש מ"ה וכדברי הש"ך

(יט) אם אחר מברך האחרונים הקשו הא בברכת הנהנין אם יצא אינו מוציא לכן פירשו אם האחר שוחט ג"כ ולענ"ד נראה דלא דמיא כלל לברכת הנהנין, דבברכת הנהנין לא אמרינן שזה יברך על הנאתו של זה שאינו שותף באותה הנאה, דמאי איכפת ליה בהנאת הזולת לא ליתהני ולא לברך, אבל בשחיטה אדרבה רוב פעמים השוחט אינו נהנה מדבר הנשחט כלל ושוחט לאחרים, וע"כ במה שמותר באכילה ע"י שחיטתו כולם שייכים בהנאה זו, נמצא ששחיטה זו מתרת וראוי לאכילה לכל בר ישראל ולא דמי לתרומה שעיקר המצוה על בעל הכרי, ושום אדם אינו מתיר הכרי בלא רשות בעלים, אבל השחיטה היתר השחיטה לכל א', ובאמת נראה דגם בתרומה י"ל שאחר יכול לברך כיון דכל אחד שייך בהיתר האיסור אף שאינו בעליו כמו בשחיטה, ובזה יש לישב קושית התוי"ט במשנה ו' פ"א דתרומה דחשיב חמשה לא יתרומו האלם והשכור כו', והקשה בתוי"ט אמאי לא חשיב נמי חרש שאינו שומע ונדחק ליישב ולפמ"ש דהני חמשה כולהו אית להו תקנתא דאלם וערום ובעל קרי איכא תקנתא שאחר יברך דיכול לשמוע דבעל קרי מהרהר בלבו וסומא ושכור שאין יכולין לברור מן היפה, אם אחר בירר להם יכולין להפריש אפילו לכתחילה, וכן באלם וערום וב"ק אם יש אחר שיברך להם תורמין אפי' לכתחילה משא"כ באינו שומע לית ליה שום תקנתא, וא"כ מזה ראיה דאילם נמי יש תקנתא לתרום כנ"ל עיקר ולפ"ז גם בערום יוכל אחר לברך ויכוין בברכתו, ואף דמדברי האחרונים משמע דערום אין יכול לשחוט אפילו ע"י ברכת חבירו כדמוכח מן המשנה דמשוה ערום לאילם, ועיין במ"א סימן פ"ה סק"ב, מיהו נראה דבערום יש להחמיר שהרי יכול ללבוש עצמו, אבל באילם שאפשר שהאחר אין יכול