הגיונות אל עמי, חלק ב, וישלח מד

ויחן את פני העיר

״ויבא יעקב שלם עיר שכם אשר בארץ כנען בבואו מפדן ארם ויחן את פני העיר״ (בראשית לג, יח). ״אמר רב, מטבע תיקן להם, שמואל אמר, שווקים תיקן להם, ור׳ יוחנן אמר, מרחצאות תיקן להם״ (שבת לג, א). ״דבר אחר, ויחן את פני העיר נכנס בערב שבת עם דמדומי החמה מבעוד יום וקבע תחומין מבעוד יום״ (בראשית רבה פע״ט, ו).

א. עירובי תחומין - הכח המיוחד שלנו.

עירובי תחומין מראים על הכח המיוחד שיש לישראל סבא לקבוע לו מקום מלאכותי, במציאות הוא יושב במקום פלוני, ובכל זאת נחשב למקומו המיוחד דוקא מקום אלמוני, הוא קנה לו שם במקום אלמוני שביתה, ואף על פי שבאמת הוא שובת בכאן בכל זאת נחשב כאילו הוא שבת שם.

עירובי תחומין מראים, כי מחשבת היהודי מוציאה לא רק מידי מעשה - למרות הכלל של ״אין מחשבה מוציאה מידי מעשה״, אך כי היא מוציאה גם את המקום, ואין המקום מכניע את האדם אצלנו, אך להיפך האדם מכניע את המקום.

ומכאן כוחנו להתקיים בגלות. אף על פי שבמציאות אין אנו מוצאים מקום מנוחה אף באחת מארצות הגולה בכל זאת בכל מקום שהננו נמצאים שם, אנו קוראים ״ויחן את פני העיר״, על פי כל הפירושים הנ״ל, ובאמת צדקו גם רב גם שמואל וגם ר׳ יוחנן, כי הננו מתקנים בכל מקום גם מטבע גם שווקים וגם מרחצאות ועוד ועוד.

כי יש לנו התכונה של עירובי תחומין שהוא כעין מקום, מקום דמיוני אם כי לא מקום ממש, וכל הגלות הוא ״כאילו שבת״ אף על פי שבמציאות אין לנו מנוחה כלל.

זהו ה״ויחן״ כביכול שלנו בגלות.

ואם כי, כאמור, יש מחלוקת מה תיקן להם, שרב אמר מטבע תיקן להם, שמואל אמר שווקים תיקן להם, ור׳ יוחנן אמר, מרחצאות תיקן להם, הנה על כל פנים בה״להם״ כולי עלמא מודים שהננו מתקנים רק להם ולא לנו...

ב. הקב״ה קרא ליעקב אל.

״ויצב שם מזבח ויקרא לו אל אלקי ישראל״ (בראשית לג, כ).

אמר ר׳ אליעזר, מנין שהקב״ה קראו ליעקב אל? שנאמר, ויקר אלו אל אלקי ישראל, דאי סלקא דעתך יעקב קרא למזבח אל, אם כן ויקרא לו יעקב מבעי ליה, אלא ויקרא לו ליעקב אל ומי קראו אל? אלקי ישראל״ (מגילה יח, א).

השי״ת הוא למעלה מן הזמן ולמעלה מן המקום והתואר העיקרי שלו הוא ״אין סופי״, ובבחינה ידועה כביכול, יש התואר הזה גם בישראל סבא.

למעלה מן הזמן זהו כי ״אני ד׳ לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם״ (מלאכי ג, ו), ולמעלה מן המקום זהו ה״עירובי תחומין״ שבתכונתו כנ״ל.

ואמנם תיכף ב״ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה״ אנו מוצאים את שתי תכונותיו אלו.

״וילן שם כי בא השמש״ וכדברי חז״ל ש״שקעה לו חמה פתאום״ (מובא ברש״י כאן) ונעשה לילה לפני הזמן, מורה שהוא למעלה מן הזמן.

״הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך״, וכדברי חז״ל (מובא ברש״י כאן) ״מלמד, שקפלה הקב״ה לכל ארץ ישראל והניחה תחת יעקב אבינו״, מורה שהוא למעלה מן המקום, וברצותו הוא מרחיב את המקום וברצותו הוא מכווץ ומקפל את המקום.

ואמנם אי אפשר היה לו ליעקב סבא להתקיים ביציאתו מן הארץ ובנדודו בגלות לולי שתי התכונות הללו.

ולשכלול גמור בתכונותיו הללו בא ב״ויחן את פני העיר״ כנ״ל ובשביל כך קרא לו הקב״ה דוקא עכשיו: ״אל״.