הגיונות אל עמי, חלק ב, וישב מט

״תולדות יעקב - יוסף״

אלה תולדות יעקב יוסף, ״לא היה צריך קרא למימר כן, אלא אלה תולדות יעקב ראובן, אלא מה ת״ל יוסף? אלא שכל מה שאירע לזה אירע לזה. מה זה נולד מהול אף זה נולד מהול, מה זה אמו עקרה אף זה אמו עקרה - וכו ׳ וכו׳ - זה מת במצרים וזה מת במצרים, זה נחנט וזה נחנט, זה העלו עצמותיו וזה העלו עצמותיו״ (ע״פ בראשית רבה פ״ד, ו).

א. החלומות והבכיה.

ואמנם כל אלו המה, כמובן, רק דברים מקריים, ואין מביאים ראיה מן המקרה, אבל אנו מוצאים באמת שתי תכונות נפשיות מיוחדות אצל יעקב ויוסף, מה שאין אנו מוצאין כמותן אצל שאר האבות והאחים.

כוונתי, לחלומות ולבכיה, לא מצינו לא אצל אברהם ולא אצל יצחק שום דבר מחלומות, והראשון היה יעקב ש״ויחלם והנה סלם מצב ארצה״ וכו׳, והשני היה יוסף שיפה עוד כח הבן מכח האב, שחלם לא רק פעם אחת אך הרבה פעמים, וסיפר את חלומותיו גם לאחרים וגם אחרים ספרו לו את חלומותיהם הם, שכל זה מראה שנתן חשיבות מיוחדה לחלומות בכלל.

וגם יעקב וגם יוסף היו בעלי בכי. לא מצינו לא אצל אברהם ולא אצל יצחק שבכו מעולם, והראשון שבכה היה שוב יעקב, ״וישק יעקב לרחל וישא את קלו ויבך״ - וכמובן שאין סתירה על זה ממה שכתוב ״ויבא אברהם לספד לשרה ולבכתה״, כי זוהי בכיה רק מפני כבוד המת וגם זה נכתב בכ׳ זעירא - וגם בזה יפה כח הבן מכח האב, שבכה בכל מקרה ומקרה גם במקרה של תוגה וגם במקרה של שמחה, ״והם לא ידעו כי שמע יוסף כי המליץ בינתם ויסב מעליהם ויבך״, ושוב ״וימהר יוסף, כי נכמרו רחמיו אל אחיו, ויבקש לבכות ויבא החדרה ויבך שמה״, ועוד ״ולא יכל יוסף להתאפק לכל הנצבים עליו - וכו ׳ - ויתן את קלו בבכי״. אבל אחיו גם במקרים האלה, שלכאורה היו צריכים להשפיע עליהם ולזעזע את לבם עוד יותר, אנו מוצאים רק ש״ולא יכלו אחיו לענות אתו, כי נבהלו מפניו״, אבל בלי שום בכיה ואף דמע אחת לא נראתה על פניהם, ולכן כשנחמם יוסף אמר רק ״ועתה אל תעצבו ואל יחר בעיניכם״, כי גם במקרים היותר נוראים באו רק לידי עצבות אבל לא לידי בכיה. ״ויפל על צוארי בנימן אחיו ויבך - וכו׳ - וינשק לכל אחיו ויבך עליהם, ואחרי כן דברו אחיו אתו״, הוא בכה והם דברו, וגם במקרה של שמחה הכי גדולה ונשגבה בחייו, כשנפגש עם אביו אחרי פרידה נוראה של עשרות בשנים הנה ״ויפל על צואריו ויבך על צואריו עוד״.

כי אמנם גם החלומות וגם הבכיה מראים על רכות ועדנת הנפש, שניהם באו מהרגש ולא מהשכל, ואלו המה תכונתם של בעלי הרגש האיסטניסים ביותר, שאמנם אפשר שיהיו גם בעלי הכרה הכי מפותחים, אבל ביחד עם זה המה מושפעים במדה מרובה גם מהרגשות הבאות מתחת למפתן ההכרה שלהם, ואלו המה גם כן יותר משאר בעלי רחמנים וטובי לב, ולכן נאמר ״כל הלן שבעת ימים בלי חלום נקרא רע״ (ברכות יד, א).

ועל זה נאמר בצדק ״אלה תולדות יעקב יוסף״ שראה ביוסף את כל התולדות והתכונות הרוחניות שלו.

ב. ראוי ואפשר.

״אלה תולדות יעקב יוסף״. ״ר׳ יונתן אמר, ראויה היתה בכורה לצאת מרחל, דכתיב אלה תולדות יעקב יוסף, אלא שקדמתה לאה ברחמים״ (בבא בתרא קכג, א).

ואמנם גם זהו מתכונתם של בעלי החלומות שאינם שמים כל כך לב על האפשר אלא על הראוי, לא המציאות הוא העיקר אצלם, אלא הדמיון הנפשי, לא ה״סוף מעשה״ בא בחשבון אצלם אלא ה״מחשבה תחילה״.

ובטבעם של האנשים האלו שהמה בעלי בטחון גדולים, אופטימיסטים בתכונתם, וגם כשהם שוכבים ארצה במציאות, המה רואים בדמיונם את ה״סלם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה״, וגם כשהוא ״נער את בני בלהה ואת בני זלפה״ בני השפחות הוא רואה ״השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחוים לו״.

ואמנם גם ביעקב וגם ביוסף אנו מוצאים הבדל גדול בין הראוי ובין המעשה שהיה. לפי ה״ראוי״ היו שניהם בכורים, יעקב נברא מטפה ראשונה, כמו שפירש״י ב״תולדות״, ו״ראויה היתה הבכורה לצאת מרחל״, וממילא היה יוסף ראוי להיות הבכור, אבל ב״מעשה שהיה״ היו שניהם פשוטים, ושניהם נתאבקו כל ימיהם במלחמה נגד אלה, שאין להם אלא מה שעיניהם רואות ודנים רק על פי ״מעשה שהיה״ ותו לא מידי.

״ואלה תולדות יעקב יוסף״, גם בזה ששניהם בכרו את ה״ראוי״ על ה״מוחזק״.

וזהו כחו של יעקב סבא מדורי דורות, שהוא מבטל בתכלית הבטול את ה״מוחזק״, ואם המוחזק הוא כנגדו הנה ה״ראוי״ הוא בעדו.

ג. כל ההיסטוריה שלנו כלולה ביוסף.

״אלה תולדות יעקב יוסף״.

ואמנם כל תולדות יעקב, ההיסטוריה הישראלית, כלולה ביוסף, בההיסטוריה של יוסף וכדברי חז״ל ש״כל מה שקרה ליוסף קרה לצאן״.

יוסף שומע לקול אביו האומר לו ״לך נא ראה את שלום אחיך״ והוא הולך ותועה בשדה״, ו״תולדות יעקב״ הלא הוא גם כן ״לא הגלה הקב״ה את ישראל לבין אומות העולם אלא כדי שיתוספו עליהם גרים״, כלומר, שתועודת ישראל בגלות הוא גם כן התעודה של ״לך נא ראה את שלום אחיך״.

וכש״ימצאהו איש והנה תועה בשדה״ ושואל ״מה תבקש״ הוא משיב בתמימות ״את אחי אנכי מבקש״, כי למרות כל הקנאה והשנאה הגדולה מצד הגויים לישראל סבא, הנה אנחנו מחזיקים אותם לאחים ממש, וכשיצאנו ממצרים כבר התפללנו עליהם להשי״ת, ״תביאמו ותטעמו בהר נחלתך״, וכשבנה שלמה את המקדש הנה תפלתו הראשונה היתה גם בעד ה״גוי אשר לא מעמך ישראל״, ולא יצאנו ידי חובתנו בתפלה לבד, אך הקרבנו בפועל ממש שבעים פרים כנגד שבעים אומות. ובכן ״את אחי אנכי מבקש״, ואנו תועים משדה לשדה ״מגוי אל גוי ומממלכה אל עם אחר״, והכל רק כדי למצוא איזה מקום שימודו אותנו במדה כנגד מדה ויתיחסו אלינו גם כן באחוה.

והתשובה על קריאות האהבה ואחוה מצדנו היא גם כן אותה התשובה שהשיבו האחים ליוסף, והיא ״ובטרם יקרב אליהם ויתנכלו אתו להמיתו״, ועד היום השונאים הכי גדולים שלנו, שונאינו בנפש, המה דוקא אלה שרואים אותנו מרחוק ולא מקרוב, והמה מתנכלים עלינו להמיתנו עוד בטרם נקרב אליהם, כי המה אינם רוצים כלל לתת אותנו הזדמנות לזה.

וכשתשאלו בשביל מה כל הקנאה והשנאה הזו, ועוד יותר, איך יתכן שכל העולם כולו יקנא את המעט מכל העמים, את הגוי הכי אומלל מכל הגויים?

גם על זה אנו מוצאים תכונה מספיקה בתולדות יוסף, האחים שלו מקנאים את... חלומותיו, מקנאים הם את העם שכל חייו הם הוויים של ״היינו כחולמים״, ובחלום הננו מתנשאים לכל לראש, ואף על פי שאיננו מפריעים לשום אומה אחרת שתחלום גם היא, ובכל זאת ״ויקנאו בו אחיו״.

״ויקחהו וישלכו אתו הבורה - וכו׳ - וישבו לאכל לחם״, ומה נורא הדבר שאחים אוכלים לחם ויושבים להם בהרחבת הדעת כשאחיהם מפרפר בין החיים ובין המתים, כשהוא כלוא בבור שאין בו מים אבל נחשים ועקרבים יש בו, שזה מראה, כי אין להם כלל מוסר כליות ולבם אינו דופק כלל על זה אף על פי שהאחים הללו היו בודאי צדיקים בכל דרכיהם וחסידים בכל מעשיהם.

ואלה תולדות יעקב יוסף, שאל תתפלאו שאנו רואים גם חסידי אומות העולם כביכול, שבנוגע לשנאת ישראל אין להם אף מוסר כליות כל דהוא והמה יושבים לאכול לחם בעת שישראל מפרפר בין החיים ובין המתים, כי זהו כבר המזל שלנו עוד מימי יעקב ויוסף.

ואמנם יש בין חסידי אומות העולם גם כאלה שטוענים כיהודה ״מה בצע כי נהרג את אחינו וכסינו את דמו״, אבל גם אלה באים רק בטענת ״מה בצע״, כלומר, שאינם שום רווח להארץ ולהמולדת בזה, ואדרבא בני ישראל מביאים תועלת גדולה להעם שאנו יושבים בקרבם וכדומה וכדומה, אבל מה עלובים המה גם דברי המליצי יושר שלנו שמסתכלים עלינו רק מנקודת השקפת ״מה בצע״ לבד, כאילו אין לנו זכות הקיום אחרת זולת הנמוק של ״מה בצע״.

ולא לחנם אמרו חז״ל ״כל המברך את יהודה הרי זה מנאץ ועל זה נאמר בוצע ברך נאץ ד׳״ (סנהדרין ל, ב).

והסוף גם כן ברור ומפורש ״ויוסף הוא השליט על הארץ הוא המשביר לכל עם הארץ״, וכל העולם כולו זקוק הוא לשולחנו. אך אין לנו מדת הנקמה כלל וכלל ואז ״ויכר יוסף את אחיו״, אף על פי שעל דבריו ״את אחי אנכי מבקש״ השיבו מקודם ב״ויתנכלו אתו להמיתו״, כי זהו טבעו של היהודי שבשום אופן לא יסתפק באשרו והצלחתו לבד, אך כל תשוקתו וחפצו ש״ונהרו אליו כל הגויים״ וכל אלה יהיו גם כן מאושרים.

״ויכר יוסף את אחיו״ זהו ה״והיה באחרית הימים״ שלנו.