הגיונות אל עמי, חלק ב, וישב מז

הקנאה והשנאה של האחים

״וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקנים הוא לו״ (בראשית לז, ג).

א. בן זקונים כפשוטו וכמשמעו.

״נולד לו לעת זקנתו, ואונקלוס תרגם, בר חכים הוא ליה״ (רש״י).

ואמנם על זה נאמר ״אלו ואלו דברי אלקים חיים״, כי אנו מוצאים בתורה שיחס אחי יוסף ליוסף היה גם יחס של שנאה וגם יחס של קנאה.

״ויראו אחיו כי אותו אהב אביהם מכל אחיו וישנאו אותו״, ״ויוסיפו עוד שנוא אותו״ ואחרי כך ״ויקנאו בו אחיו״.

ואמנם זהו ההבדל בין קנאה לשנאה, הראשונה שייכת רק כשמהקנא מתדמה להמקונא בכל התכונות והתכונות והקנאה אוכלתו בשאלה של למה יגרע חלקי ובמה יפה כוחו של זה המאושר ממני, ומדוע נסתחפה שדי דוקא. אבל אם זה המאושר הוא מאושר על פי איזה מקרה, ומקרה של מלידה ומבטן או סתם מקרה בעלמא, ולא על פי איזו הצטיינות שרכש לו בעמלו, אז לא שייכת בזה קנאה, אך ורק שנאה בעלמא. כי קנאה באה בעיקר מתוך חימוד, במה שהאדם מתחמד בשל חברו, וכבר הסביר ה״אבן עזרא״ על הלאו של ״לא תחמוד״, שאין בן כפר, למשל, מתחמד בבת המלך מפני שאיננה מסוגו, וכשיתרגל האדם ברעיונו שהכל בא מידי שמים, ממילא לא יבוא לידי חימוד, והדברים עתיקים.

ומדוע באמת איננו מתקנא בבת המלך? שוב מהאי טעמא, כי האושר בא לה על ידי מקרה שנולדה בתור בת המלך, אבל אם ״עבד כי ימלוך״ שוב נמצאו בודאי הרבה מקנאים וחושבים, שגם להם ראוי האושר הזה.

ויוסף היה ״בן זקונים״ גם כפשוטו וגם כמשמעו, ואם כפשוטו זהו רק מקרה בעלמא, מה שאפשר רק לאחד הבנים ולא לכל הבנים, שאין שייכת בזה קנאה רק שנאה, אבל באופן של כמשמעו בודאי שייכת בזה קנאה ו״קנאת סופרים״ היא גם כן קנאה קשה וכל אדם חושב את עצמו למוכשר להיות החכם היותר גדול שבעולם.

וזהו שהתורה מדברת מקודם על דבר שנאה, שבאה מבן זקונים כפשוטו, ואחרי כך מקנאה הבא מבן זקונים כמשמעו.

וגם שני החלומות הם מעין זה, החלום הראשון מספר רק ממקרה בעלמא, כל האלומים היו כנראה שוים, אלא שבמקרה ״והנה קמה אלומתי וגם נצבה״, אבל החלום השני כבר מספר מ״השמש והירח ואחד עשר כוכבים״ שיש הבדל גדול בין אלו לאלו באור הנוגה שלהם, ואם כולם משתחוים לו, זהו סימן שאורו עוד גדול מכולם יחד. וגם אור מורה על חכמה כידוע, וזהו ״בן זקונים״ כמשמעו, ועל זה כבר מדגשת התורה את הקנאה ״ויקנאו בו אחיו״.

ב. שנאה גשמית וקנאה רוחנית.

וגם את זה אפשר ללמוד מכאן, החלום הראשון מורה על עשירות גשמיות כאלומים שהמה דברים גשמיים, אבל החלום השני מורה על רוחניות, כי ראשית, כאמור, האורה הוא סמל החכמה, ושנית לדעת הרמב״ם, שכל הגלגלים המה בעלי נפש ודעה והשכל הם ודעתם גדולה מדעת בני אדם (פ״ג מהל׳ יסודי התורה ה׳ ט׳), שבודאי מורה החלום לפי זה שהוא יהיה הגדול בחכמה לא רק מכל אדם אך גם מהגלגלים.

ואם האחים שנאו אותו מצד החלום הראשון וקנאו אותו בעד החלום השני, הנה זה מראה סוף סוף על רוממות נפשם ועדנת רוחם של האחים, כי לא קנאו כלל בעשירות גשמיות ולהיפך שנאו אותו על מה שהוא מתפאר בעשירות, כאילו יש בזה דבר חשיבות מיוחדה, ואלא על מה קנאו אותו? על החלום השני שמראה חכמה והשכלה.

ואמנם קנאה של חכמה הוא באמת דבר טוב, ועל זה נאמר ״קנאת סופרים תרבה חכמה״, אבל רק אז טובה הקנאה ממין זה כשהיא מביאה ל״תרבה חכמה״, ולא כשהיא מביאה רק לקנאה לשם קנאה.

והנה בחלום הראשון כתיב ״ויוסיפו עוד שנוא אותו״, אבל בהשני כתיב ״ויקנאו בו״ בלי ״ויוסיפו אותו״, שזה מורה שהקנאה לא הוסיפה כלום ובשביל זה נחשב להם זאת לעון.

ג. בכל אדם מתקנא חוץ מבנו.

״ויקנאו בו אחיו ואביו שמר את הדבר״ (בראשית לז, יא).

״קנאת סופרים תרבה חכמה״, אבל אין למדין מן הכללות, וגם בכלל זה יש ״חוץ״ חוץ מאביו, כי ״בכל אדם מתקנא חוץ מבנו ותלמידו״, וממילא כשאינו מקנא את בנו כלל וכלל לא שייך בו, באביו, המסובב של ״תרבה חכמה״.

וזהו ״ואביו שמר את הדבר״, ושומר אסור להנות בדבר המופקד אצלו, כי אם הוא נהנה הריהו שולח יד בפקדון שנקרא גזלן, וגם בכאן לא נהנה אביו כלל מהחלום הנ״ל, כי לא הביא לו החלום ל״תרבה חכמה״ מאחרי שלא היתה כלל אצלו ״קנאת סופרים״ כאמור.